ספוילר "צדק פרטי" 3.13

נקודת הפתיחה של העונה השלישית מלכתחילה הייתה בעייתית – להתגבר על לכתה של אחת הדמויות הגדולות בתולדותיה, מגס בנט. כעת עם סיום העונה ניתן לומר שהחשש היה מוצדק למדי. היא לא פגמה במיצובה של "צדק פרטי" כסדרה אדירה ואחת המבדרות בטלוויזיה, אבל העונה גם נפלה מקודמתה וסבלה מהתפזרות, חוסר אחידות והפגת הרוח במפרשים.

כפי שכבר כתבתי בעבר, כרוניקת נפילתו של רוברט קוארלס הייתה מרתקת, אבל בשלב מסוים נראה שניצול הפסיכוטיות שלו יכול וראוי היה להיעשות טוב יותר. הוא כל כך יצא מגדרו כדי לאיים על ריילן שיהרוג אותו, הטריח את עצמו לבוא במיוחד אל הבר מתחת למגורי ריילן כדי לשוחח עמו על האפשרויות העתידיות בפני כל העדים שמסביב, ואז כשכבר יש לו הזדמנות להרוג אותו, עם בני ערובה באמתחתו, הוא משום מה משתמש בו כבן ערובה נוסף. למה בעצם? הרי יש לך את שני הנערים האלה, מה זה משנה לליימהאוס אם ריילן נוסף להם? ולמה זרקת באמצע הדרך את האמא (קאתי קאלין ראיין, גרושתו של ויק מאקי ואשתו של שון ראיין, יוצר "המגן")? כדי שהיא תוכל לעזור למשטרה לתפוס אותך?

ניתן לטפול את כל הבחירות המשונות הללו על הלך רוחו המטורף של קוארלס, אבל בסופו של דבר הן עמעמו אקשן שיכול היה להיות טוב יותר. הקליימקס אמנם היה משלהב עם ליימהאוס שפורק את קוארלס מזרועו, אבל סביר להניח שגם הוא היה יכול להיות טוב בהרבה. כל הפעמים שבהן ראינו את השליפה המהירה של רוברט, רק כדי שריילן יוכל להגיד לבסוף "צעצוע נחמד"? בחייכם.

מה שכן, על מה שהאקשן חסר פיצתה הדרמה. הפינאלה המחישה שמדובר באסופה מרשימה של דמויות עצובות מן היסוד. קוארלס כמובן, ארלו, אלן מיי שיום אחד תהיה מלכה, וכמובן ריילן. במהלך הביקור המתבקש אצל פיונה ווינונה הבנו עד כמה הוא בודד ועד כמה לבו נשבר שוב ושוב – מי שירה בטום היה אביו, שככל שידע ירה באיש חוק כלשהו עם כובע על ראשו. וואו. הקלות שבה ארלו עשה את זה לעומת ההקרבה שלו לטובת בויד [1], סיפרה את כל סיפורו של ריילן גיבנס.

[1] אני כל כך שמח על ההקרבה הזו – התאבלתי יחד עם אווה על תפיסתו של בויד וכבר חששתי שהוא הולך להיעלם לנו. אני פשוט מת עליו.

מעט מדי זמן מסך היה לריילן בעונה הזו. לפרקים זה היה בלתי מורגש מרוב שההתרחשויות מסביב היו עזות, אבל בסופו של דבר היעדרו הצטבר לכדי חוסר ממשי. עצם העובדה שהטלטלה הגדולה ביותר בפרק נבעה מהגילוי הנורא הזה של עומק שנאת אביו כלפיו, התנצלות או לא התנצלות, ממחישה עד כמה דמותו קריטית ואינה צריכה להסתפק במנות כה מדודות. נראה שאפילו קוארלס נצפה יותר בעונה הזו, והגם שזכינו לפיכך לרגעי פלא, זה לא צריך לבוא על חשבון סגן המרשל החביב עלינו. וכאמור, זה לא שאין מה לספר בחזית של ריילן. עד כמה שהפאסון שלו אהוב ומשובב נפש, הגיע הזמן לראות אותו מתמודד עם הבורות הנפשיים האלה באופן מעט יותר מעמיק מאשר להטביע את עצמו בעבודה ולהקל את אצבעו על ההדק, אפילו שזה מספק רגעים ענקיים כמו הרולטה ההרלנית עם ווין דאפי הנרעש. ריילן איבד את כל האנשים הקרובים לו, יש שיאמרו שזה לא עניין של מה בכך. לזה אני מצפה בעונה הרביעית.