ספוילר "יומני הערפד" 3.16

מצחיק, כשנגמר הפרק הקודם עם ד"ר מרדית פל שיורה בריק, תהיתי כמה פעמים האיש הזה ימות או יהיה על הסף? וכמה פעמים אמור להיות לי איכפת? עם המחשבה הזו יצאנו לפגרה ארוכה וכאילו-מותחת, אבל בפועל כל הדברים שהציקו לי במהלך העונה הזו נותרו בעינם. המשפחה המקורית עדיין חיה. לא שאיכפת לי, תכל'ס, אני דווקא מחבב את רובם, אבל כל זמן שמנסים להרוג אותם והם מנסים להרוג אחרים – טוב, נראה לי שזה כבר מוצה.

לכן פרק החזרה של "יומני הערפד" קלע כל כך למצוקת הסדרה. אחרי הפלאשבק בתחילת הפרק הוא דווקא נפתח עם ריק שמתעורר שוב אחרי שהוא כאילו-מת, גיחוך גיחוך, אבל הצליחו ליצור מזה סוף סוף משהו טוב ומפתיע. מה שהכי אהבתי בגילוי על כך שריק הוא זה שהסתובב ורצח את האנשים, הוא שגם הסדרה עצמה מתייחסת לדבר שהציק לי, הדבר שתהיתי על אודותיו עם סיום הפרק הקודם. יש מחיר למיתות החוזרות ונשנות הללו שלו, מה שבדיעבד הופך אותן לפחות מגוחכות. זו הייתה הפתעה של ממש לגלות שד"ר פל דווקא לא אחראית על הרציחות ככלות הכל, אלא יודעת שריק הוא האיש ומנסה לעזור לו בלי שידע (אם כי הגבה מתקשה לא לעלות לאור השיחה של מרדית' עם אליינה בזמן שריק היה במעצר).

הקישור של הסיפור הזה אל העבר היה אף הוא מצוין. אמנם קצת ביזארי שהחיבורים בפרק הזה התרכזו כולם ב-1912, גם מצד האחים סלבטורה וגם מצד הרציחות, אבל מאחר שגם בעבר הם היו כרוכים תחת אותם אירועים (כי הם כללו רצח של בן למשפחת סלבטורה) זה יכול להתקבל על הדעת. ההזדמנות הזו נוצלה כדי לרפא במעט את היחסים המתנדנדים בין דיימון לסטפן. התרגלנו תמיד לראות אותם כיריבים עוקצניים שמתאגדים תדיר לשם מטרה מסוימת, אבל כפי שדיימון ניסח היטב, "אנחנו חוברים, אנחנו מאחדים כוחות, מפעילים את כוחות התאומים הקסומים שלנו". מה לגבי פשוט לבלות ביחד? אבל זה לא נגמר רק בבילוי אלא בניסיון לעזור ובהבטחה להמשיך בכך, במיוחד לאור הניסיון המר מהעבר. בעיניי זה היה יפה.

אני מת על הפלאשבקים ומת על הרבדים ההיסטוריים שתמיד שוכנים מתחת לפני השטח ומהווים עבורי חלק מהדנ"א של "יומני הערפד". זה משהו שחיבר אותי אל הסדרה כבר מתחילתה, והפרק הזה באמת הזכיר לי את העונה הראשונה במובנים הללו. וזו, לצד ריק והטבעת, הסיבה השנייה לכך שהפרק פיצה על בעיות הסדרה – הוא פשוט לא כלל את המשפחה המקורית ואת הסיפור המסרב-להיגמר שלהם. הייתה שם רבקה וזה היה נחמד כי לא היה קשר למשפחה שלה, והתייחסויות אחרות שכן היו לקשת העלילתית שלהם הייתה באזכורים בלבד – רבקה שמשוחחת עם קרול לוקווד ומאט שמספר לאלנה על אמה המתערפדת של בוני.

בסופו של דבר זה היה פרק שהתייחס אל הסדרה בכללה באופן מאוד מפוכח וניסח בקול מספר דברים שהיו צריכים להיאמר. הטבעת של ריק, יחסי האחים של דיימון וסטפן, ואפילו המשיכה של אליינה אל האחים סלבטורה. אבל לא פחות חשוב מכל זה: מאט. במהלך העונה השנייה חשבתי שהדמות שלו מיותרת ושאם מישהו חייב למות, כדאי שזה יהיה הוא. כבר חזרתי בי אחרי כן ובירכתי על נוכחותו, אבל אני מוכרח לעשות זאת שוב. במחזה שראו הוא ואליינה בסמטה, שם עמדו דיימון וסטפן מעל גופה הפצוע של הבחורה ופיהם מוכתם בדם, נוכחותו של מאט המחישה שוב עד כמה היא מהותית ללבה של הסדרה. "לפעמים משתלם להיות הנורמלי בעיר של ערפדים. למעשה בלתי נראה", הוא אמר לאליינה, משתמע שהוא עדיין מאוהב בה משום מה, ובדברים הללו ביטא הן את הטרגדיה שלו והן את העוגן החזק שהוא מהווה. בה בעת גם לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאין בו שום דבר נורמלי, נער בן 18 שאחותו מתה אחרי שהפכה לערפדית, שאמו היא חסרת אחריות שמסתובבת היכן שמסתובבת בזמן שהוא עצמו חי בלי אף משפחה. הכל יחסי, כנראה.