ספוילר "יומני הערפד" 3.10
בעונה הקודמת המקטע הזה הגיע מבחינתי בשלב הרבה יותר מאוחר: פיהוק. בפעם הקודמת הוא היה קצר יחסית, שניים/שלושה פרקים לכל היותר, תוצר לוואי של סיפור ארוך מדי, וזו בדיוק ההרגשה שיש לי עכשיו. אני לא יודע אם צריך לעשות רענון מלא לכל הסיפור או שמא זוהי תחושת מיצוי אישית שלי, אבל שני דברים בטוחים כרגע:
א. כל ענייני קלאוס, משפחתו, האיום על אליינה ועל הקרובים לה הפכו נדושים ולעוסים. הם מקנים תחושה קשה של היינו ועשינו – שוב דיימון וסטפן מחליפים נאמנויות ושוב מנסים למצוא דרך להרוג את קלאוס. הייתה הזדמנות מעולה לסגור את הסיפור בפרק הקודם, אבל היא פוספסה.
ב. העפתו של ג'רמי רחוקה מלעזור.
זה אמנם היה פרק שבו לא ראינו את קרוליין או את מאט, אבל בסבך הנדנודים הרגילים של מלחמת הקיום מול קלאוס, את העניין האמיתי היחידי סיפקו לטעמי ג'רמי וגם קצת טיילר. התהליכים שהם עוברים פשוט משכו אליהם את הפוקוס; במהלך הפרק ממש חשבתי לעצמי שטוב שלפחות יש את ג'רמי, אשר תחת נטל ההתרחשויות בחייו הופך לבאד-אס קשוח. ומה קורה בסוף? הוא עף מהסדרה! מה לעזאזל?
יחד עם טיילר, המבין אט אט מהי המשמעות של נאמנותו האינסטינקטיבית, הם המחישו שוב עד כמה העניין ב"יומני הערפד" מגולם לא במשולש הראשי, כי אם בדמויות המשנה ובאופן האנושי שבו הם מתמודדים עם דברים לא אנושיים. כל היתר נראה כדשדוש במקום וגרם לי להיטפל לזוטות. למשל, הערה לאליינה: את לא יודעת שהאל"ף-בי"ת כשבנאדם נפצע, במיוחד במכה כזו, היא לא להזיז את גופו ולחכות לשירותי ההצלה? כלמוד "ER" זה הפריע לי מאוד. ומה הקטע שהטבעת פתאום לא מגנה מספיק על עונדה? זה משהו עם בשר או שנועד רק להפגיש בין ריק לדוקטור מרדית' גריי, כלומר פל?
כמדומני אלה הם הדברים היחידים שבאמת סיקרנו אותי במהלך הפרק. אפילו תוכן ארון המתים החסום לא עשה זאת. אני עדיין כאן כדי לקוות לתפנית חדה בכיוון, אבל האמת היא שסבלנותי נבחנת.