הנה הדברים שכתבתי בעבר על "מד מן" עונה 4 פרק 9, כולל דיון מרתק שנגע רבות גם באופן שבו התלבשו אותן בנות יפות בפרק.

הא לי טפיחה קלה על השכם. הפרק הזה המחיש את מה ש"סיפורי וולדורף" רמז לו בעדינות. כתבתי אז על רוג'ר וג'ואן: "אני חושב שהדבר הכי חשוב בפלאשבקים הללו, בנוסטלגיה הזו, היה דווקא הדבר שהוגש לנו באופן אגבי […] ברבות הפרקים, בעיקר אחרי שהיחסים האינטימיים ביניהם הגיעו אל קצם, הבנו שיש משהו מעבר לתשוקה בסיפור שבין רוג'ר לג'ואן […] אני חושב שג'ואן היא הכאב-מפצע-ישן (הנוסטלגיה) של רוג'ר. כשהוא נסוג אל ילדותו, כשעינו צרה בדון והוא רוצה שגם עליו יצבאו נשים אפילו שהוא עומד ממש ליד ג'ואן, מה שהוא רוצה זה לחזור להיות איתה". בפרק הזה אמר רוג'ר לג'ואן בפירוש: "בכל פעם שאני מסתכל על העבר, כל הדברים הטובים היו איתך". וגם, "אני מרגיש משהו".

מצד אחד אני כל כך אוהב אותם ביחד. מצד שני כולם חוזים את מותו של בעלה של ג'ואן בשדה הקרב עד שאני ממש מייחל לכך שזה לא יקרה. זה פשוט צפוי מדי. יהיה הרבה יותר מעניין אם הוא יחזור כאדם אחר ומצולק נפשית, מה שכמובן ישפיע עמוקות גם על אשתו. אבל בסופו של דבר אני מקווה שרוג'ר וג'ואן ימצאו את הדרך להתאחד באמת, גם אם זה יהיה רק בסוף הסדרה.

"אנשים אוהבים להגיד את זה", אמרה ג'ואן אחרי עוד "יהיה בסדר" ששמעה על בעלה בוייטנאם. גם סאלי בגילה הצעיר מפוכחת באופן שובר לב. כשמייגן סוף סוף מעניקה לה את החיבוק שכל כך הזדקקה לו – ממישהו, כלשהו – ואומרת לה שיהיה בסדר, סאלי עונה לה, "לא, לא יהיה". אחרי הפרק הקודם היה לי חשש מה, או אולי 'סקרנות' היא מילה הולמת יותר, לגבי עתיד דמותו של דון. הוא בעליל רוצה לשפר את דרכיו מהיבטים רבים, הן כאלה שהיו בולטים ספציפית בעונה הזאת, כמו השתיינות, והן כאלה שהיו בסדרה מתחילתה, כמו ההתפרפרויות שלו. שיפור דרכים משמעו אולי דמות פחות מעניינת, אבל הפרק הזה עזר להפיג את החשש. דון אמנם ממשיך לנסות להשתפר, אבל עם סאלי בתו הוא עדיין לא מצליח לתפקד כאב.

לאורך הזמן שלה עם אביה ניסתה סאלי לרצות אותו כמו שהיא יודעת שאמה עשתה. כשדון אומר לה שאולי תראה שוב את פיי, היא מגיבה ב"או". אם פיי תהיה איתו, לא יהיה לו צורך בסאלי. בכל זאת היא מכינה לו ארוחת בוקר ומבטיחה לטפל באחים שלה ולהיות הכי טובה שאפשר. כך, בלבוש הבוגר שלה, במניירות, בקורקטיות, בנימוס המעושה ואף בהתקף הזעם – בפרק הזה סאלי אצל דון הייתה העתק של בטי.

בסופו של דבר דון, מוקף בכל הנשים היפות שצופות בחמלה בילדה הקטנה שנפלה, מפקיד שוב את בתו אצל אמה, שוב כלואה במצב שהיא רוצה להימלט ממנו, לעוף ממנו. אבל היא כמובן לא יכולה. היא ציפור שאינה יכולה לעוף. זה לא שדון לא אוהב את סאלי, ניכר שהוא נסער בגללה, אבל עדיין אין לו מושג איך לנהוג בה, לא במיקרו ולא במאקרו. אני תוהה אם העובדה שלחברה שהתעסקו איתה בפרק קוראים "פילמור", שנשמע כמו "הרגש יותר", היא מכוונת. לאור שם הפרק ולאור הסלוגן שהוחלט עליו, יש לי תחושה שזה לא מקרי: "פילמור – למכונאי שבכל גבר".