הנה הדיון המעשיר שהיה לנו על הפרק השני של "מד מן" בפורום שלנו באג'נדה. ספוילרים לאירועים בהמשך הסדרה צבועים בלבן.
מד מן עונה 1 פרק 2
מאת איימס
בתאריך 8/11/2010
גם בפרק השני, עדיין מנסים לאפיין את האנשים והתחושה, וההבדלים זועקים: פלירטוטים במשרד בלי חשש של האשמות הטרדה מינית, נושאי שיחה שהם טאבו (בטי שמספרת על אימה), טיפול פסיכולוגי כמשהו שיש להתבייש בו, ובעיקר ההבדל בין המינים. בובי יכול להיחבל ולהצטלק וזה יהיה בסדר, אבל אבוי אם זה יקרה לסאלי, כי היא תהפוך להיות סחורה פגומה. "יש נשים קופירייטריות" בתור ממצא נגיד ובלתי נתפס, ובכל מקרה כל השורה הזו היתה נסיון להתחיל עם פגי.
יותר מהכל, הפרק הזה היה הצצה ראשונה על מערכת היחסים בין דון ובין בטי האומללה, שמרגישה טרודה וכלואה במערכת היחסים ובחיי הפרוורים. ניכר שאכפת לה מילדיה, אבל איפשהו בדרך להבעת החיבה הזו הכל משתבש: היא זועמת על סאלי, שמגיעה אליה עם שקית נילון על הראש, על שהיא אולי הפילה את הבגדים מהניקוי היבש, היא הרוסה אחרי התאונה בגלל מה שהיה יכול לקרות להם, אבל גורמת לזה להשמע כאילו היה מפריע לה אם ילדיה לא היו מושלמים, וכאילו עדיפה להם פגיעה ממשית על פני זה.
חוץ מבטי אנחנו רואים גם את פגי, כשהיא נחשפת לעולם האמיתי של עבודה במנהטן. בתחילת הפרק היא מלאת התלהבות מכך, באמצע הפרק נמאס לה מהמבטים, ובסופו היא הולכת לבכות בשירותים, אבל מחליטה להיות חזקה מכך. ספוילר בלבן:
יותר מהכל, זו הבעיה בצפייה שנייה. הפרקים הראשונים האלו שרק מציגים את כולם. מעניין בכל זאת לראות את בטי של אז, לפני שהיא איבדה את זה לגמרי (שם היא באמת ילדה אבודה, עכשיו היא מלאת איבה לעולם), וגם את ג'ואן. כמה שג'ואן של הפרקים הראשונים נראית נבזית, היום אני מבינה איזה תפקיד מהותי היא לקחה (במודע, היא לא התגלגלה אליו במקרה), בהפיכתה של פגי לקופירייטר ולאישה עצמאית. להמשך קורותיה של פגי בעונה הזו ובכלל יש בזה חלק גדול, אבל לג'ואן תפקיד חשוב.
מעניין לראות שכבר מההתחלה פגי מתבדלת משאר המזכירות. הפרק היא עושה את זה כשהיא לא בוכה בשירותים (היא תבכה בשירותים אח"כ :)). בהמשך היא תבקש משרד משלה, למשל. זו נראית כמו קפיצה גדולה, אבל פגי הזו הייתה שם כל הזמן. עוד היה מעניין לראות את דון עם בטי. אין קשר בין אהבתו אליה ובין הבוגדנות שלו. ועולה המחשבה, איך הכל התדרדר עד כדי כך? בהתחלה הם באמת אהבו. היא עשתה טעויות, הוא עשה המון טעויות, אבל מעניין לעקוב אחרי השלבים בדיוק. אין ספק שהטיפול הפסיכולוגי, ואבדן האמון במטפל ובדון יחד, הועיל לכך.
אחרי פיילוט מעט Off לתחושתי, הגיע הפרק השני וכבר נראה יותר כמו הסדרה שאני אוהב. פחות ניסיונות לזעזע ולהפתיע, יותר שכבות ונימוקים תת קרקעיים. אהבתי במיוחד את הסיפור הכאילו-תלוש שסיפר דון לבטי במסעדה לקראת סוף הפרק, על כך שכדי להימנע מלשלם עמלה לחברות הטלפון על שימוש במספרים חסויים, אנשים (כלומר גברים) ממציאים לעצמם שמות על גבול הפורנוגרפיה. בפרק שכולו עסק לכאורה ב"מה נשים רוצות", הקטע הזה לדעתי הבהיר שלא פחות מכך עסק הפרק גם בגברים, והוא עשה זאת באמצעות ההשתקפות בנשים.המהלכים הדוחים שהפעילו קן ופול על פגי, שהייתה בערך שבריר מהבוטות שזכינו לה בפרק הראשון, וכל הגברים שנראה כי מפשיטים את פגי במבטם, הם בעצם פסאדה, מראה פנים על גבול הפורנוגרפיה שהם מפגינים כלפי חוץ כדי להסתיר את עצמם האמיתי, החסוי. כמובן, גברים רוצים סקס חלק ניכר מהזמן, אבל נראה לי שהעובדה כי ההתנהגות שלהם נראית מופרזת וקיצונית, כמו ילדים בחנות ממתקים שבה כמעט הכל מותר, לא טמונה רק במרחק השנים אלה במשהו עמוק יותר. לא בכדי כיכבה הפסיכיאטריה בפרק הזה. ספוילר להמשך העונה בלבן: המשקף המושלם לסברה הזו בהקשר של משחקי המינים הוא כמובן סאל, שכמו בפרק הראשון גם הפעם שיחק את משחק הסטרייטיות באופן מאוד בוטה. הוא עד כדי כך שקוע במשחק הזה עד שגם מבטו נראה מלא זימה כשפגי סוקרת את גברי המשרד שחולפים על פניה.
דון עצמו עוטה מסכה, אבל שונה. לא כמו שולחי הידיים שסביבו, אלא על פי האופן שלדעתו נשים רוצות – "קאובוי שקט וחזק שתמיד מחזיר את הבקר הביתה בבטחה". לאור ההתערערות של בטי הוא מתחיל לתהות: "מה אם הן רוצות משהו אחר? בפנים, איזו שאיפה מיסתורית שאנחנו מתעלמים ממנה?".
ואולי פגי מסונוורת מהעיר הגדולה ומהאפשרויות.זה כמו שכשמפסיקים לעשן פתאום נראה כאילו כולם מעשנים, או אחרי שלומדים מילה חדשה פתאום שומעים אותה כל הזמן, אז אחרי שפגי הכירה את העולם הסוער של הסקס המזדמן (למרות שהיא שומרת אמונים לפיט, שנמצא בירח דבש, בצעד תמוה וקצת עצוב), פתאום זה בכל מקום. כן, קן ופול באמת הציעו לה הצעות. אבל פול חיזר אחריה לאורך כל הפרק די בעדינות, ועזב אותה מיד כשאמרה לו, וההבדל היחיד הוא שהיא עובדת איתו, ובעצם רק קן היה ממש תוקפן.
בתאריך 8/11/2010
פול היה הרבה יותר נחמד ולבבי, אבל בסופו של דבר כל זה שירת את המטרה של לסגור את הדלת מאחוריה ולעגוב עליה, בדיוק כמו קן, ולדידה של פגי כמו כל שאר הגברים. סביר להניח שהגברים הבוהים בה זכו לעזרה מדימיונה של פגי, אבל זה מעין פגישה בחצי הדרך. מה שהם מציגים ("לא יודע מה נשים רוצות אבל אני רוצה שיהיה לי את זה") והאופן שבו כל אחת מפרשת את זה.
אני זוכרת שגם בצפיה הראשונה בעיקר חשבתי שהוא מאוד נחמד, והוא קיבל גם ממנה סימנים של עניין, ואני קיבלתי את הרושם שהוא מחזר אחריה. הוא גם הפסיק מיד כשהיא אמרה לו.
אבל זו לא הנקודה, עכשיו ספוילרים: פגי באופן עקרוני לא מאוד מעוניינת בגברים. אני חושבת שפיט הוא היוצא דופן המובהק. היא יותר רוצה לדעת שמעוניינים בה מאשר להיות עם גבר באמת. יש לה כל מיני מערכות יחסים משונות, אבל היא מוותרת עליהן מאוד בקלות. אפילו על פיט היא פשוט ויתרה, למרות שלדבריה היתה יכולה לכבול אותו אליה אם הייתה רוצה (והיה נדמה שהיא רוצה, וגם היום נראה שהיא קצת רוצה).
אני חושבת שכמו שניתן ללמוד על התקופה והגברים מהפרק הזה, ניתן ללמוד על פגי.
הגיוני שדווקא ההתנהגות הגברית הבוטה הזו, שפגי טרחה לספר לג'ואן שהיא מרתיעה כל כך ושהיא לא רגילה לה, היא זו שגרמה לה להתעניין פחות בגברים. לא רק כאלה מהמשרד אלא גם חבר'ה טובים מבחוץ. כמובן שגם לקריירה העתידית שלה יש משקל לא מבוטל בגישה הזו, אבל זה בטח עזר.
אני זוכר שבקומנטרי ל-The Train Job, הפיילוט "השני" של פיירפליי, טים וג'וס דיברו על בעיית האקספוזיציה. הם היו צריכים לכתוב תסריט של ארבעים דקות שמציג את כל הדמויות וגם מצליח לבדר. בשביל זה, הרבה מאוד מהדמויות היו צריכות להתנהג כאילו שהן לא מכירות אחת את השנייה, והם קיוו שהצופה פשוט לא ישים לב.ייתכן שזה גם המקרה בדאבל דייט של הסטרלינגים והדרייפרים: היוצרים ציפו שלא נשים לב שהשיחה נראית יותר כמו שיחת היכרות מאשר מפגש בין מכרים ותיקים. אבל יכול מאוד להיות שזה לא מפגש כזה: בפרק הקודם דון העיד שהוא מפחד להיות מפוטר, ואחרי הדייט הוא לא משוכנע בכמה רוג'ר מעוניין בטובתו. כלומר, כשרוג'ר שואל על הילדות של דון, ובטי משיבה שדון לא אוהב לדבר על עצמו, אנחנו למדים מכך שהנושא באמת לא עלה אף פעם. אנחנו יודעים מהפרק הקודם שדון נמצא במשרד לפחות חמש שנים, אבל נראה שהקידום של דון למשרה בכירה הוא טרי יחסית. עוד רמז לכך הוא כשרוג'ר אומר שהוא לא מתרגל לעובדה שרוב הזמן נראה שדון לא עושה כלום.הלקוחות של החברה מצפים מסטרלינג-קופר לקחת את ניקסון, כי הם רוצים את ניקסון בשלטון. מה שגם מעיד איפשהוא על האמון הגבוה של הלקוחות בסטרלינג-קופר, ובתורו על האמון הגבוה של רוג'ר וברט בדון. או שברט הוא סתם מטורף שהולך במשרד עם גרביים.העירו על הפרק הקודם שדון הוא לא חלק מהחבר'ה, אבל עם רמז קל מדון החבורה מתנפלת על קן ומרססת אותו. דון נתפס כמבוגר האחראי, אבל הוא צריך רק לשחרר את הרצועה או לא להיות שם, וכבר דברים עולים בלהבות. כפי שנראה מאוחר יותר בסדרה.מידג' חיה חיים של חופש מוחלט – ברמה השטחית מפריע לדון שמישהו אחר הביא לה את הטלוויזיה, אבל ברמה היותר עמוקה מפריעה עצם נוכחות הטלוויזיה – דון זקוק לאי הלא-בורגני הזה. מאוחר יותר, דון לא מצליח להחליט אם למידג' יש הכל או כלום – מה שמעיד על חוסר היכולת של דון לבחור בין הבורגנות לחופש.
דון מתרץ את האיחור לבטי בשיכרות של פרדי, שטרם ראינו. אולי זו הסיבה שפרדי שורד כל כך הרבה – הוא תירוץ טוב.
כמו בפרק הקודם, עם הקפיץ, אנחנו רואים איך דון "מדלג" מ-13 שכיבות שמיכה ל-97 – על מי בדיוק הוא מנסה לעבוד?
"אנשים הולכים לראות פסיכיאטר כשהם לא מאושרים" – דון מנתח את בטי ומחליט שהיא מאושרת על סמך התיאור השטחי של החיים שלה – וזה בדיוק מה שהוא עושה בעבודה ולעצמו – מוכר אשליות שטחיות.
בתשובה לשאלה "מה נשים רוצות", רוג'ר עונה: "הכל! במיוחד אם לאחרות יש את זה". דון ורוג'ר הם השליטים המאושרים שלא מבינים מדוע הנתינים שלהם אינם מאושרים.
דון מתייחס לפיץ' האסטרונאוט במה שנשמע יותר כמו עלבונות מאשר טיעונים רלוונטיים. אם בפרק הקודם נחשפנו בקטנה לכך שדון ממנף רעיון של מישהו אחר כשלו, בפרק הזה אנחנו רואים את הנטייה של דון לפסול על הסף רעיונות שאינם שלו.
מה נשים רוצות? תירוץ להתקרב. וזה באמת מה שבטי רוצה – דון פשוט לא נותן לה.
בטי
ואם דון לא אוהב לדבר על עצמו, בטי חייבת לדבר על הבעיות שלה, וכפי שאיימס ציינה, נדחית על ידי מונה. מונה, מצידה, רומזת על הבעיות שלה עם רוג'ר כשהיא אומרת לבטי שבטח לא קשה לה להחזיק בדון דרייפר עם השפתיים האלה.
הפרק סובב סביב שתי בעיות מרכזיות של בטי: היא לא יודעת מיהו דון באמת, ואין לה עם מי לדבר על הבעיות שלה – ושתי הבעיות ביחד גורמות לה לבדידות. ההתקף השני של בטי נגרם כשהיא מסתכלת על הלן בישופ הגרושה – בטי מודאגת מכך שהמצב שלהן לא עד כדי כך שונה. בטי ופרנסין זוממות להעיף את הלן מהשכונה מחשש שתפגע בערך הנדל"ן. יש כאן סוג של היררכיה, כשבטי נמצאת בשליטה של דון, אבל כשלעצמה נמצאת בעמדת כוח מסוימת כלפי הלן, ולא מן הנמנע שתפעיל את הכוח הזה.
בכל הנושא של סאלי בשקית הפלסטיק ובובי בתאונה יש לי רק דבר אחד להוסיף – בטי לא שמה לב בזמן אמת שהילדים שלה בסכנה. אני לא יודע עד כמה אז היו מודעים לסכנה שבשקיות פלסטיק, אבל המראה הזה מחריד עבור כל הורה מודרני, בעוד שבטי מעירה לסאלי על הכביסה. כנ"ל לגבי הקפיצה של בובי בין המושבים.
האמירה של בטי לגבי הסכנה שסאלי תחיה חיים בודדים נתפסת בעיני יותר כאמירה על עצמה. בשיחה של בטי אצל הפסיכולוג היא יורה לכל הכיוונים חוץ מפנימה, ובעיקר נשמעת כמו הד של דון:
מעניין למתוח קו בין הקפיצה הלוגית של דון מהאסטרונאוט למקלט, להתייחסות של פגי לחשש מהפצצה. העבודה של דון מבוססת על ההנחה ש"כולם חוששים\מאושרים ממשהו". פגי לא באמת חוששת מהפצצה – היא יודעת שכולם חוששים מהפצצה, ולכן היא סבורה שהיא חוששת ממנה ושזה מה שמטריד אותה. מעבר לזה, האמירה של בטי שהיא גודלה "לא לדבר על עצמה" היא הד מדויק של האמירה של דון מתחילת הפרק, ואולי אפילו לא נכונה עובדתית לגבי בטי.
כשכתבתי במסמ"צ על שני הפרקים הראשונים, כתבתי שהפרק הזה "מעיק". אני לא מוצא אותו מעיק עכשיו, אבל זה כי אני מכיר הרבה יותר טוב את הדמויות (ואני גם יודע שהמצב שלהן יילך ויתדרדר). אבל אני מבין למה הרגשתי כך אז. מדובר בפרק הראשון שמציג לנו את הדמות של בטי, והוא לא עושה לצופה שמנסה להתחבר אליה חיים קלים. הקטע על ספת הפסיכולוג, והקטע של התמוטטות העצבים (שבדיעבד ג'נוארי ג'ונס גם לא הייתה מספיק טובה לסחוב אותו) – שניהם קשים לצפייה, ולא בלתי אופייניים לסדרה. אני באמת חושב שלו הייתי רואה את הסדרה כמה שנים לפני כן לא הייתי ממשיך לצפות.
הסדרה\המשרד
קשה לדעת אם התרסיס הוא בגדר תוכן שיווקי. האמירה של היוצרים בעניין היא: "אתם לא צריכים לדעת עבור איזה מהמוצרים משלמים לנו" (ספוילר בלינק לעונה השלישית), והערפול הזה די תורם לאותנטיות של הסדרה. רוב הכסף של הלקוחות הולך על המדיה. קריאייטיב הוא "קישוט" שניתן בחינם. האמירה הזו קצת מוזרה בהתחשב במיקוד של הסדרה – באנשי הקריאייטיב והחשבונות, שהם, אנחנו למדים, הגורמים המרכזיים בהחלטה של לקוח לחתום עם החברה. אפשר רק להניח שבתחום המדיה יש יכולות דומות לכלל חברות הפרסום. מצד שני, זה מעלה כמה מחשבות מעניינות על איך עובדת החברה החדשה בעונה ארבע. ואם לאנשי המדיה יש נוכחות דלה בסדרה, לרואי החשבון יש נוכחות כמעט אפסית יחסית להשפעה שקינזי מייחס להם.פרייס הוא כזה, כשחושבים על כך, אבל הוא נתפס כלא חשוב.
פגי, קן, קינזי ופיט
אני אוהב את הרעיון שלכם שהמקרים הספציפיים של פגי והאופי האמיתי של הגברים במשרד נפגשים בחצי הדרך. פיט וקן (שהעיד על עצמו בפרק הראשון שהוא מלאך יחסית לפיט) הם ללא ספק הקצנה של מה שהולך שם.
את קינזי אני תופס כקצה השני. הסדרה במובהק מנסה לגרום לנו לחבב אותו. מעבר לסימפטיה שנגרמת מספיגת העלבונות אצל דון, ההתנהגות המאוד ידידותית עם פגי, וזה שהוא נסוג ברגע שהיא מבקשת, גם האמירות שלו על שיוויון הזדמנויות לנשים לא מגיעות לגמרי לדעתי מתוך הרצון להיכנס לשמלה של פגי. זכור לי שמאוחר יותר הסדרה עוסקת בקונפליקט הפנימי של קינזי עם האידיאלים שלו, ומעניין להקביל את זה למה שפגי עוברת בעונה ארבע. נכון – זה עדיין לא הופך אותו לאדם נאור לחלוטין, אבל בוודאות ממקם אותו במקום אחר משל קן ופיט.
פגי עומדת בסוג של גבורה מול החיזורים וההטרדות, וג'ואן מציעה לה ליהנות מזה. אבל אז מתברר שמקור הכוח שלה הוא הגלויה של פיט. אופס.
קינזי מציג את פיט כמי שאין לו מקום בקריאייטיב – כנראה שהגיחה הכושלת של פיט לקריאייטיב בפרק הקודם הפכה לשמועה במשרד, או לחילופין זו לא הפעם הראשונה שהוא מנסה.
קינזי מוכר את העתיד (ואנחנו מגלים שהוא חובב מד"ב), בעוד הפרסום של דון מתבסס על העבר.
לגבי פול ופגי – פול, שמציג את עצמו כאדם מתקדם יחסית לתקופה, נוטע בפגי תקוות כשהוא אומר לה שיש נשים קופרטייריות (גם אם במטרה להתחיל איתה). מעבר לזה, הוא מוסר לה איזה רעיון להגיש לדון ומעיר: "את יכולה להסתכל". ספויילר בלבן: מעניין לראות שבעצם פול הוא הראשון שמציג בפני פגי את הרעיון להיות קופרייטרית. במיוחד כיוון שבעונה השלישית הוא רואה בה איום על מקומו בחברה (חשש שהתברר כנכון – לפחות לגבי החברה החדשה).
