Posts Tagged ‘ישראלי’

"מבט" אחרון ופרידה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 10/05/2017 בקטגוריה ‏כללי

הנה הביקורת שלי על מהדורת "מבט" האחרונה

 

פאק באמינות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

תגיות:

שטיסל 2.05: ייסורים של אהבה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 30/11/2015 בקטגוריה ‏סיכומי פרקים

מה חשבתם על "שטיסל" עונה 2 פרק 5?

צילום: אוהד רומנו

תגיות:

בדיקה בציציות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 04/11/2015 בקטגוריה ‏כתבות

כבר בפרק הראשון של "שטיסל", כאשר תנור הספירלות המתחמם ניצב בין עקיבא (מיכאל אלוני) ואלישבע (איילת זורר), היה ברור שיש משהו בסדרה הזו, קסם אמיתי. די מהר לאורך העונה התברר שמדובר ביצירה שיודעת לרקום מהרגעים האלה סיפור מושך לב, ולספק עצמה גדולה באמצעים העדינים והקטנים ביותר. עד סוף 12 פרקיה, הדרמה העוקבת אחר חייהם של האב הציני (דב גליקמן) והבן האמן לבית שטיסל באחת הקהילות החרדיות בירושלים, מיצבה את עצמה כאחת הסדרות הטובות ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית. בצדק היא זכתה ב-11 פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה, בכללם לדרמה הטובה ביותר.

לפיכך לא תהיה זאת הגזמה לומר שהציפיות מהעונה השנייה היו גבוהות, ואמנם היא מתעשתת עד מהרה, אבל בשלושת הפרקים הראשונים שלה "שטיסל" מוצאת את עצמה קורבן לסטנדרטים שהיא עצמה הציבה. אלוהים מדקדק עם צדיקים. במידה מסוימת מדובר בתמונת מראה לעונה הראשונה – קווי העלילה המרכזיים מזכירים את ההתרחשויות של העונה הקודמת, אבל חיוורים יותר. את מקומה של איילת זורר, שעיסוקיה בהוליווד מנעו ממנה לחזור לתפקיד האלמנה שהתאהבה בעקיבא, תופסת הדס ירון ("למלא את החלל") כדודניתו ליבי, וכמו במקרה של האלמנה גם כאן מדובר בסיפור אהבה שנושק לבלתי אפשרי. דימיון נוסף לעונה הקודמת טמון ביחסים בין גיטי (נטע ריסקין) לבעלה ליפא (זהר שטראוס), אלא שבמקום שליפא ימרר את חייה בהיעלמותו כמו בעבר, הפעם הוא עושה זאת בנוכחותו.

שני המקרים הללו מצד אחד מקנים תחושה מוכרת מדי ומצד שני אינם מוצלחים באותה מידה. קיווע הוא המייצג המושלם לכך – הוא נראה כמו גרסה דהויה של עצמו מהעונה הקודמת, רדום, תועה ונדחק אל השוליים. ההתקרבות בינו ובין ליבי נושאת עמה רובד מטריד ואף מתריס שמקנה תחושה זרה בסדרה מעודנת כמו "שטיסל". לעומתם היחסים בין גיטי לליפא בעיקר מייגעים. שוב הוא מכזיב, שוב מושך לכיוונים ארציים במקום להתחבר לקדושה, שוב עושה דברים מאחורי גבה. כשליפא היה בחו"ל בעונה הקודמת, הסדרה יכולה היתה להקדיש את מלוא תשומת לבה להתמודדות של גיטי, אבל כעת נוכחותו הופכת את הסיפור ואת דמותו למורכבים הרבה פחות. אם בעבר יכולנו להזדהות במידת מה עם הצורך האנושי של ליפא לפרוק עול בזמן שהיינו בצד של רעייתו, הפעם הוא אטום ובלתי נסבל. הדבר היחיד שמחזיק את הסיפור שלהם כרגע הוא המשחק המרהיב של נטע ריסקין, שהופכת את גיטי לדמות העגולה ביותר ב"שטיסל". ליפא כנגדה נראה כמו דמות שאינה בשלה ואינה מנומקת דיה.

לבעיות האלה אפשר להוסיף את הסיפור של רוחמי, שאמור להיות מקסים אבל בפועל הוא, לפחות בתחילתו, משונה ואף קצת מביך – קוראת אחר הנער ומבטיחה לו שהיא יכולה להציל אותו בזמן שהוא בורח. זה נראה קצת כמו סיפור חסידי נאיבי שפשוט לא מצליח להתממש באופן אמין על המסך. למה הנער הזה תמיד לבד שם? אין לו לימודים? אין אף אחד מלבדו בבית הכנסת הזה? ואיך רוחמי מצליחה להשקיף שם מהרחוב פעם אחר פעם בלי שום הפרעה?

Shtisel S02 Hadas

לא ברור מה היו התכנונים של היוצרים לקראת העונה השנייה לו איילת זורר היתה זמינה לחזור ואיתה דמותה של אלישבע, אבל נדמה שהיעדרותה טרפה להם את הקלפים בצורה שתחילת העונה מתקשה להתמודד איתה. למעשה, נראה שהיא אפילו לא מנסה. דמותה של אלישבע הוצגה כמישהי שאין בלתה עבור עקיבא, וכעת כשהיא איננה נותר ריק שלא באמת מתייחסים אליו או ממלאים אותו. אמנם במקביל יש כמה רגעים נפלאים כמו פעם – כמו כשעקיבא מצייר את אביו הישן, או שיחה נוגעת ללב בין שולם לגיטי, או שולם שמגלה כיצד הוא נתפס בעיני אחרים וגומר אומר לשנות זאת – אבל הם לא מצליחים להתגבש לכדי תמונה יפה ושלמה אחת כמו פעם.

הבשורות הטובות, חסדי השם, הן שיש גם נקודות חוזק. ליא קניג שנכנסה לנעלי חנה ריבר בתפקיד הסבתא, מתעלת את חברתה המנוחה ומחקה את המניירות שלה עד שנדמה שזו בדיוק אותה בובע מלכה. מעבר לעונג לנוכח הכישרון הגדול של קניג, יש בכך מחווה מרגשת לריבר ז"ל. גם השחקנים החדשים הנוספים מצוינים, שלא במפתיע – ששון גבאי שמתברר כי יכול לגלם כל אדם, וכבר אימץ קאץ' פרייז מלבב חדש ("רשועים ארורים") כנוחעם, אחיו של שולם; וגם הדס ירון, ששבה לגלם צעירה חרדית רגישה אחרי "למלא את החלל", חיננית וחמודה.

אבל חשוב מכל זה: הפרק הרביעי של העונה כבר טוב עשרות מונים. הוא עמוס התפתחויות מרגשות, מביא אל סופם כמה קווי עלילה בעייתיים, מציג חדשים ומתקן מסלולים. יש בכך כדי להפיח מחדש את האמון הגדול ב"שטיסל". הרי יצירה כזו שמתפוצצת מכישרון ומיופי לא יכולה להסתפק בבערה מהירה ולדעוך, כך שאפשר להניח ולקוות כי מדובר רק במעידה התחלתית שאחריה תחזור העטרה ליושנה.

פורסם לראשונה בוואלה

ראיון מעניין עם במאי הסדרה, אלון זינגמן

ביקור מאחורי הקלעים של העונה השנייה

תגיות:

כל החיים לפניו

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/10/2015 בקטגוריה ‏כתבות

 

הדקות הראשונות בפרק הבכורה של "התסריטאי", הסדרה החדשה של סייד קשוע בערוץ הראשון, הן מופת לניואנסים. בסצנות קצרות ועדינות הוא פורש ביעילות את זהותו של הגיבור, שלו עצמו, על המסך. ראשית בהרצאה בפני גימלאים, עת מי שמציגה אותו טועה בעובדות בסיסיות לגביו, ולאחר מכן בביתו עם משפחתו. בנו הקטן הוא זה שישן לידו, לא אשתו. בוקר קדחתני, ויכוחים, חוסר סבלנות, מתחים, עייפות, דם על האסלה – ייפוי מציאות לא יהיה כאן. עוד ויכוחים וצעקות ברכב בזמן שאבא מנסה להסות אותם ועוד רגע עולה לשידור ברדיו – הוא מועמד הערב לפרס על הסדרה שלו, "עבודה ערבית". התיאור היומיומי לבדו כתוב (קשוע), מבוים (שי קפון), ערוך (מיכל כהן ואיתי אוניק) ומשוחק (יוסף סוויד מרהיב ממש) באופן כל כך אגבי ועם זאת כל כך עשיר, עד שהרגעים האלה מצטברים בבת אחת לכדי פיסת חיים כנה, רבת עצמה ומאוד מרגשת.

בסדרה החדשה מתוארים חייו האישיים של יוצר "עבודה ערבית", שמצוי בפרשת דרכים. ערבי, אזרח מדינת ישראל שנאבק יחד עם בני משפחתו, בעיקר ילדיו, בקרע בזהות, בהשתייכות ובהגדרת הלאומיות. הוא לא מעוניין יותר להמשיך לעשות את הסדרה הכל כך מוצלחת ואהובה שלו, אלא לכתוב משהו חדש, דרמה חדשה.
"מה עם הגיבור, איזה מן אדם הוא?", שואל דורון צברי (בתפקיד עצמו?) בפגישת פיץ' על הסדרה החדשה בפרק השלישי.
"כמו שכתבתי", עונה לו התסריטאי. "נשוי, בן 40, משבר כתיבה, משבר זוגיות, עושה חשבון נפש. מרגיש שפספס את החיים".

"אני נמצא על הכוכב הזה כבר 40 שנה ואני עדיין לא מבין שום דבר", אומר צ'ארלי קאופמן (בגילומו של ניקולס קייג') בדקות הראשונות של הסרט שכתב, "אדפטיישן". "למה אני כאן? איך הגעתי לכאן?". הרבה קווים מקבילים יש בין היצירה ההיא של קאופמן לבין זו החדשה של קשוע, שטובה מהישנה עשרות מונים. שתיהן באות בתגובה ישירה ליצירה הקודמת שלהם ("להיות ג'ון מלקוביץ'" במקרה ההוא), ושתיהן מביאות אל קדמת המסך את צרותיו של כותב הן באמנות שלו והן בחייו.

Hatasritay

ההדים לכך נמצאים ב"התסריטאי" כבר על הנייר. כלומר, בראש ובראשונה שמה – תסריטאי הוא המאפיין הגדול ביותר שבו בחר קשוע לתאר את בן דמותו. אם זה לא מספיק, שמו של הגיבור איננו סייד אלא הוא קרוי בשם הנידח כאתב, כלומר 'כותב'. ייעודו מאז שהוריו נתנו לו את שמו. זהו סיפורו של מנסח, של מתבונן. אדם שמנסה לכתוב את חייו, או שמא לשכתב אותם. הוא לא יכול לשאת עוד את בן דמותו ב"עבודה ערבית" – נורמן עיסא אפילו שוכח להודות לו כשהוא זוכה בפרס – ואת האהבה המגבילה כלפיה הן מצד הקולגות והן מצד הקהל. כולם רק רוצים לשמוע את הקאץ' פרייז הערבי המצחיק של אביו של אמג'ד. כאתב חייב להמציא בן דמות חדש, אמיתי יותר, כן יותר.

כמו שקאופמן ב"אדפטיישן" ניסה לעבד ספר לכדי סרט והניסיון הפך להתגלמות עולמו, כך כאתב רוצה לעבד ספר לכדי סדרת דרמה – "מדוע האהבה כואבת" של הסוציולוגית אווה אילוז (המתארחת בתפקיד עצמה), שנוגע ללבו. הוא רואה בספר העיון הזה השתקפות של חייו שלו. ואולי גם ב"שטיסל", שאת העונה השנייה שלה ערך קשוע במציאות ועורך כאתב בסדרה. יוצריה (אחד מהם, יהונתן אינדורסקי, אף הוא בתפקיד עצמו), מספרים לו בפגישה עמם האם גיבורם צפוי לצאת מן הייאוש ומשברון לבו. באמצע אינדורסקי עובר פתאום לדבר ביידיש, כמו להפוך את קונספט הגאולה הזה לזר עוד יותר עבור כאתב.

Hatasritay 03

לא רק יצירות מפורשות או נרמזות עוזרות ללבות את תהליך ההתבוננות הפנימית של התסריטאי. גם ילדיו עושים זאת, בהיותם השתקפות של מה שקורה בביתם. הם רבים ביניהם בעיקשות ובעקביות ממש כמו הוריהם, הבת הגדולה הולכת ומתרחקת ממורשתה הערבית, ואילו אחיה הצעיר נוכח כעד לאביו, מה שמאלץ את כאתב לבחון את עצמו מבעד לעיני הבן. בפרק הראשון הילד מתלווה בלית ברירה לאביו לאורך כל יומו. בוחן, לומד, סופג, משיג דריסת רגל בדברים שנמנעו ממנו למרות שהם אמורים להוות חלק בזהותו. זהו הגילום היפה והטבעי ביותר לתהליך של כאתב, והוא חוזר בצורה נוספת גם בפרק השני.

פכי חייו האמיתיים של סייד קשוע נכתבים בגילוי לב קבוע בטוריו ב"הארץ", אבל נדמה ש"התסריטאי" עושה זאת ביתר שאת. זה אפילו לא מאוד משנה מה אמיתי ומה מוקצן – גם ב"אדפטיישן" בסופו של דבר צ'ארלי ואחיו המוצלח והלא-קיים דונלד קאופמן היו שני הצדדים של אותו מטבע שקיים במציאות. בינתיים קשוע וכאתב מניחים את לבם השותת על השולחן, והתוצאה מקיימת את מה שדקות הפתיחה מבטיחות – היא לא פחות ממופתית.

פורסם לראשונה בוואלה

שמע ישראל

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/05/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

פורסם לראשונה בוואלה

זוכרים את הפרק הראשון של "פאודה"? ההוא עם אחיו החתן של 'הפנתר', החתונה שהשתבשה והמתח העצום? אח, כמה תמימים היינו אז, זבי חוטם וחלב על שפתינו. תריסר פרקים ומניין-גופות דומה אחרי כן, אנחנו כבר יודעים עד כמה גדולות הביצים של "פאודה". ידענו את זה כבר בפרק השביעי המדובר שבו נרצח בועז הי"ד, אבל אם היינו זקוקים לתזכורת – בא הפרק האחרון והזכיר לנו שאף אחד לא מוגן, וטוב שכך. זה מה שהופך טלוויזיה למסעירה (מכאן והלאה ספוילרים לפינאלה).

גם בלי מותו המפתיע של תאופיק אבו אחמד (הישאם סולימאן האדיר) מדובר היה בפרק מחושב ומצוין מתחילתו ועד סופו, שנזהר ממלכודות בלתי אמינות. במקום ליצור קליימקס מופרע במפגש בין דורון קביליו (ליאור רז) לאבו אחמד תוך חשש למופרכות גדולה, המתח נוצר כבר בשלב דרג הביניים. זה קרה מפאת עלילה שהתרחשה במקביל וכמעט במקרה – ארור שירות הביטחון המסכל – אבל כזו שבכל זאת נבנתה מספיק טוב כדי שתתקבל על הדעת. בזה אחר זה גילו אנשי המפתח בגדה על זהותו האמיתית של דורון. ראשית וואליד (שאדי מרעי), שלאחר מכן דאג ליידע את אבו אחמד רגע לפני שירה לו בראש, ואז את שירין, אהבתו הנכזבת (לטיסיה איידו).

בשעה ששאר הצוות רודף לשווא אחרי האיכון, דורון נותר לבדו לספק את אחד משני הרגעים הגדולים של הפרק. עם אקדח לראשו הוא מאולץ להתפלל לאלוהיו לפני מותו. אם מתוך רצון לשמור על הכיסוי שלו ואם מתוך קושי מנטלי להשתחרר ממנו, הוא ממשיך להתפלל בערבית, ולאללה. אבל השובה מאלץ אותו להתפלל אל אלוהיו שלו. הפעם דורון נעתר, ובאקט שהוא גם כניעה וגם התמסרות עובר סוף סוף לעברית: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

הוא ניצל בזכות חבריו, אבל באותה מידה יכול היה למות. משהו שלמדנו מהוצאתו להורג של אבו אחמד, האויב שלו ולכאורה האיש השקול לו מהצד הנגדי. זה היה הרגע המדהים השני בפרק, סכום תסכוליו של וואליד מתמצה בקליע אחד בודד מהאקדח הצה"לי שניתן לו. תסכולים מדעתו המשובשת של אבו אחמד, מהמניפולציות של אחרים עליו, מדחייתה של שירין ומהסכנה שבה היא נתונה עקב ההחלטה שלה. כנראה יותר מכל דבר אחר זה מה שהניע את וואליד, הצורך להגן על דודניתו – הירייה שלא בוצעה אז הגיעה עכשיו והיתה שומטת לסת. סוף כל סוף מת האיש שנחשב למת (ולמרות זאת כל אדם שני בערך ידע שהוא חי).

הפרק היה אקורד סיום נפלא לעונה לא אחידה ברמתה של "פאודה". למעשה, בשלב מסוים הורגשה ירידה באיכות ועלייה במריחת הזמן, והשלב הזה הוא מותו של בועז. הסדרה איבדה קצת את דרכה אחרי כן, מה שהולם, כי זה בדיוק מה שקרה לגיבור שלה. אחרי הבומים הגדולים היה צורך ברגיעה מסוימת, והפרק השמיני סיפק כאלה בזמן שדורון משוטט בכפר, הולך למסגד, מחפש את עצמו. זה היה יפה ומתבקש, אבל למרבה הצער, חוסר המיקוד ביתר האלמנטים בסדרה הציף אל פני השטח כמה בעיות. כולן נובעות מהדמויות הנשיות, למען האמת.

מלבד אשתו של אבו אחמד, נאסרין (חנאן חילו), הנשים לקו מאוד בחסר. גלי (נטע גרטי) הייתה מעין קלישאה על רעיית הלוחם. לנורית (רונה לי שמעון) היו פה ושם רגעים טובים – הניסיון שלה לחטט בטלפון של שירין, החצי-קריסה שלה לנוכח עינויי השייח על ידי חבריה – אבל בסופו של דבר נדמה שעיקר תכליתה היה לשמש על תקן האישה שבצוות, מה שבא גם עם המתח המיני המובנה. הסיפור עם שירין היה מוגבל כמו החדר שבו נאלצה להסתגר. הצעת הנישואין הגיעה משום מקום ולא הובהר איך ולמה בדיוק נישואין יגנו עליה אם היא אכן משת"פית – האם זה לא יהרוג ובל יעבור, לא משנה מי את? כולן דמויות עם פוטנציאל מעניין, ויש לקוות שהעונה השנייה תדע לטפל גם בהן כיאות.

למרות החסרונות מדובר באחת הסדרות המעולות ששזפו את המסך הישראלי, ובהישג עצום לדרמה המקומית. מדובר בייצוג כמעט מושלם לפלונטר המטורף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דקויות שפשוט לא יהיו מובנות לעיניים נוכריות – כמו למשל הדובי שנאסרין מושיבה בתחנת האוטובוס וגורם לכל הסובבים להתרחק, או דמותו המצוינת של קפטן איוב (איציק כהן) המעורה כל כך בנבכי הפרטים הפלסטינים. תוך שימוש בשתי השפות הרשמיות של ישראל, משחק נהדר של כל המעורבים, כתיבה חכמה ואמינה ותנופה סוחפת שלא נחזתה לפניה בטלוויזיה הישראלית – "פאודה" רתמה את העולם המורכב והסבוך הזה כדי ליצור מותחן אקשן מהשורה הראשונה.

תגיות:

שוודיה אהובתי

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 26/04/2015 בקטגוריה ‏כתבות

Nobelists

פורסם לראשונה בוואלה

כבר בפרק הראשון של "הנובליסטים", הסדרה התיעודית החדשה של yes דוקו (שזמינה במלואה ב-VOD), מומחשים ממדי הפספוס שלה. בשלב מאוחר במהלכו ישנו רגע שבו פרופסור אהרון צ'חנובר, זוכה בפרס נובל לכימיה, מספר בדרך אגב שבתור ילד גנב נעליים בחוף כדי להתפרנס. רגע של וואו, פריט מידע מרתק ומסקרן שמגיע ללא התראה ובלי קשר לדברים הבעיקר-מקצועיים שנאמרו לפניו. אלא שאם קיווינו להמשך או לפשפוש נוסף במקורות, ואכן קיווינו, נכונה לנו אכזבה. זה כל מה שאנחנו מקבלים.

נקודת המוצא של "הנובליסטים" מתבקשת ומבורכת: אחרי שורה של זוכים ישראליים בתחומי הכימיה והכלכלה מאז תחילת המילניום, ביקש יוצר הסדרה אורי רוזנווקס להנגיש להמונים את הנושאים שעליהם עבדו ולתהות כיצד התחומים הללו רלוונטיים לחיינו. הבעיה היא שנקודת המוצא הזו צרה מדי, ובדיעבד מתברר שגם לא מאוד מעניינת.

לא נעים להגיד אבל אפילו במשימה המרכזית שלה "הנובליסטים" לא עומדת – רק בדרך אגב אנחנו מבינים את משמעות ההישג של פרופסורים צ'חנובר והרשקו על פי אנקדוטה שסיפר האחרון על ארוחה בשגרירות שוודיה. הוא מתאר כיצד במהלכה התפרץ מישהו מבעד לאבטחה כדי להודות להם על כך שטיפול ניסיוני שעבר בהתבסס על הגילוי שלהם, הצליח לרפא אותו מסרטן. אה, אז זה מה שהגילוי היוביקוויטין הזה סייע לעשות. פשש, סיפור רציני. אולי אפשר היה לחדד את זה במקום להראות לנו פעם אחר פעם את תהליך פירוק החלבונים בתא.

Nobelists 02

חשוב לציין שיש שוני מהותי בין הפרקים שבהם מתוארים סיפוריהם של הזוכים בכלכלה (ישראל אומן ודניאל כהנמן) לבין אלה המגוללים את עבודתם של הזוכים בכימיה (אברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר, דן שכטמן, מייקל לויט ואריה ורשל). מתוקף הממבו ג'מבו המדעי של הכימאים ניתן מקום רב להסברים שמנסים להאיר עיניים, ולמרבה הצער הם דוחקים ממדים אנושיים ואישיים שיסבירו לנו מי הם האנשים האלה ומה הוביל אותם אל המקום שבו הם נמצאים.

זה ממש ההפך מהפרקים על זוכי הנובל לכלכלה, שהגילויים שלהם – תורת המשחקים במקרה של אומן וקבלת החלטות במקרה של כהנמן – נובעים ממקורות פסיכולוגיים ואנושיים ועל כן דורשים התבוננות שונה שהתוצאה שלה מעניינת, או לפחות טלוויזיונית יותר. למעשה, הזכיות של האישים הללו דווקא בפרס נובל לכלכלה בשל תורות כה פסיכולוגיות נדמות שרירותיות, בעיקר במקרה של תורת המשחקים, וזהו היבט נוסף ש"הנובליסטים" נמנעת מלהסביר אותו.

יש חן רב ב"הנובליסטים", ללא ספק. הוא נובע לא מעט מהמרואיינים שלה – שחרף הסטריאוטיפ של החוקר הנחבא אל הכלים, רובם ככולם נגישים ועוברים מסך – ומהשימוש החמוד באנימציה כדי להפיח חיים במידע היבש. הבעיה היא שעם כל פרק ניכר עד כמה הסדרה מוגדרת על פי מה שנעדר ממנה. למשל, עדה יונת. גלריה של גברים מככבת לאורך חמשת הפרקים, והאישה היחידה מקרב הזוכים הישראליים נעדרת. יכול מאוד להיות שהיא סירבה לשתף פעולה וזה בסדר, זו בוודאי לא אשמת הסדרה, אבל כאשר רואים אותה בדרך אגב על המסך במסגרת אירוע של ועדת נובל, מן הראוי לפחות לגייס את האנימציה הזו כדי לציין שזו היא. גם סתם כיתוב ללא ניע יכול היה להספיק.

Nobelists 03

נעלמים נוספים: תרומתה של הסביבה ושל מדינת ישראל לזוכים, אם ישנה כזו. בין השורות עולה מדי פעם מידע על התנאים הדלים שבהם פעלו המדענים, ואחד הדברים החשובים ביותר שנאמרו בהקשר לפרס נובל כלל לא מופיע בסדרה – ההתבטאות של פרופסור צ'חנובר על כך שזכו בפרס למרות מדינת ישראל ולא בזכותה. ומה בדבר הדור הבא? האם התנאים לזכיית פרס נובל שהכשירו את דרכם של אלה לפני עשורים רבים עודם קיימים, או שהעשורים הבאים לא יהיו כל כך אדיבים אל מדענים ישראליים?

השאלות חסרות המענה האלה, יחד עם היעדר רקע אישי ואנושי בחלק מהמקרים, מביאים לכך ש"הנובליסטים" מכלה את רוב זמנה על גירוד מתמיד ולא מרגש של פני השטח. היא לא מצליחה – סליחה, היא לא מנסה – לנסח אמירה כלשהי על מה שהופך את הנובליסטים לנובליסטים ומה מבדל אותם משאר האוכלוסיה, דבר שניתן לצפות לו בהתחשב בשם הסדרה. בסופו של דבר הרושם המתקבל ממנה הוא זה של תוכנית דידקטית מהסוג שניתן היה למצוא פעם בשידורי הבוקר של הטלוויזיה הלימודית, סרוחים על הספה עם חום וכוס תה בקרבת מקום. חבל, כי "הנובליסטים" יכולה היתה להיות הרבה יותר מזה.

שתזכו לבן זכר

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 15/03/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Rivka

פורסם לראשונה בוואלה

על הנייר לא הרבה פעל לטובתה של "איפה אתה חי" – עוד קומדיה עדתית העוסקת בצעיר שרוצה להתחבר אל העולם בזמן שהמשפחה הסופר-מסורתית שלו מהווה אבן ריחיים על צווארו, ועוד עם שם שנשמע כשעשועון טריוויה גיאוגרפי. אבל שתי דקות אל תוך פרק הבכורה עם שני רגעים שנונים ומצוינים, צילום מהוקצע ועריכה מהודקת שמחדדת היטב את הבדיחות, וכבר ברור שמדובר כאן במוצר רציני. למעשה, מהרגע שבו חי שם טוב, הדמות הראשית, נכנס לאולם האירועים ומגלה כי ציפתה לו מסיבת הפתעה, החיוך לא נמחה מהפרצוף לאורך כמעט כל הפרק ומופרע רק על ידי צחוקים רמים.

הדקות ההתחלתיות האלה הן בעצם תצוגת תכלית חכמה של מה שבא אחריהן. הן מזגזגות בין מסיבת ההפתעה הבוכרית-מסורתית-מיושנת שערכה משפחתו המורחבת של חי, לבין אודישן לסטודיו למשחק שהוא איחר להגיע אליו בגלל החגיגה הזו – האיזון העדין בין המסורת והמשפחה הכובלות לבין הצורך לפרוץ גבולות ולתקוע יתד בעולם האמיתי שבחוץ. הן באירוע וגם באודישן חי מבצע את אותו קטע, מערכון "משה והאורנג'דה" של דודו טופז, ובכל אחד מהמקרים התגובה כמובן שונה בתכלית. בקרב המשפחה מדובר בהומור משובח, כולל הלצות על כאפות לנשים, ואצל הנבחנים בסטודיו עצם הרעיון של אודישן עם המערכון הזה הוא מקור לצחוק לעגני.

אכן, הסטריאוטיפים לא מאוד מעודנים ב"איפה אתה חי", אבל ניכר שיוצריה, האחים (הדומים) חי ורונן דוידוב שמגלמים את האחים גם בסדרה, מכירים את מה שהם מדברים עליו ויודעים להפיק מכך את המיטב, באהבה ובביקורת הכרוכות זו בזו. השניים ממחישים במהירות שיש להם כישרון רב הן מאחורי הקלעים כתסריטאי "איפה אתה חי" (בעזרת צפריר קוחונובסקי שיצר עמם את הסדרה וגיא סידיס התסריטאי הראשי) והן לפניהם, וברור לגמרי כיצד פיתו אליהם לקאסט קליברים כרבקה מיכאלי וטוביה צפיר.

בעלילה, שמבוססת על סיפורם האמיתי של האחים, חי מבקש לפרוץ במעט את הנוקשות המסורתית, לעזוב את עסק צילום האירועים המשפחתי לטובת לימודי משחק, ובתוך כך להדוף את כפיית הזיווגים עליו, כולן כמובן בנות העדה. הבדלנות והסקסיזם המובנים של משפחת שם טוב הופכים בידי הדוידובים למקור בלתי נדלה של קומדיה מוצלחת. "נשמעת אשכנזיה", אומרת לו אמו של חי (מיכאלי) כשהיא שומעת מישהי ברקע בזמן שיחתם הטלפונית, ומתעקשת למצוא לו זיווג בוכרי בלבד ובמהירות. "שתזכי לבן זכר", אומרת מישהי לחברתה בהיריון המתקדם. "ילדה מדברת פעם בחצי שנה, זוכרת?", אומר חי בבוכרית לאחותו הקטנה והחביבה, שנעדרת כמעט לחלוטין מהתמונות המשפחתיות.

אם אלה לא מספיקים, לכך מתווספים צבעים שאין ביניהם קשר עדתי מובהק, כמו שתיית תותית (אח, תותית, משקה נהדר) או הרדיו הפיראטי דובר הבוכרית שהסבתא המעולה (חפציגול שמואלוב אושורוב, סבתם האמיתית של האחים דוידוב) משדרת באמצעותו לשכנים מסלון ביתה ואף עצה להם עצות בטלפון – כולם יוצרים עולם שלם, מצחיק ונהדר. לפעמים יש גלישה לגסות יתר; התהייה למה תלויה על קיר חדרו של חי תמונה של היטלר, הוא צ'פלין כמובן, הייתה צעד קלולסי אחד יותר מדי, אבל היא שולית ונסלחת. מה גם שהפסקול של אלדד ציטרין, פריטת פסנתר אלגנטית, מצליח לעדן גם רגעים קומיים שאחרת אולי היו מסורבלים מדי.

על פניו "איפה אתה חי" מצטרפת לטרנד המשפחה המזרחית הטלוויזיונית שניתן למצוא בשנים האחרונות בסדרות כמו "זגורי אימפריה", "הבורר" ו"להיות איתה", אבל יותר מכל היא מעלה על הדעת את "בת ים ניו יורק", אחת הסדרות המופלאות שידע המסך העברי. זה קורה בעיקר במיקרו, ברמות הטכניות – העסק המשפחתי כאן הוא צילום אירועים ואילו ב"בת ים ניו יורק" מצלמות וידאו היוו אביזר מרכזי במרקם, הבן רוצה להיות סוג של ארטיסט קולנועי בשתי הסדרות, וכמו בדרמה הקומית של דוד אופק ויוסי מדמוני גם כאן ישנו שימוש בבני העדה שאינם בהכרח שחקנים מקצועיים.

אבל זה נכון גם במאקרו. "איפה אתה חי" אמנם פחות מעודנת מ"בת ים ניו יורק", פחות נוגעת ללב ומדגישה דווקא את ההיבטים העדתיים הפחות קסומים, לפחות בפרק הראשון שלה – אבל נראה שזו כוונתה. כמו "בת ים" גם היא מסתמכת לא מעט על ניואנסים ונשענת על פולקלור ועל פער הדורות, אלא שבניגוד לה היא מתעלת את אלה לטובת קומדיה מובהקת, וככזו היא פשוט מוצלחת. איך אומרים "סחתיין" בבוכרית?

צפו בפרק הראשון במלואו

שפוט לי ואשפוט לך

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 06/02/2015 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

Hakkol Shaffit

הכל שפיט לא גרמה לי לעצבות קשה, למרות שהיא הייתה אמורה. ההפקה הייתה בעייתית, מרמת הביצוע (המון מסך ירוק, הליברמן שלהם לא מזכיר את ליברמן האמיתי ועוד) ועד לרמה הרעיונית ( למה בדיוק יש מגישים? למה אושרי כהן שם?) דבר שהתבטא בלא מעט חריקות שלא קשורות לבדיחות עצמן אלא להפקה. מעבר למראה הזול שאין לו פתרון מהיר (חוץ מלמצוא דרכים מקוריות לאמץ אותו), הדבר הראשון שהייתי נפטר ממנו הוא הצחוק המוקלט שמופיע בסדרה, מדי פעם גם לפני שהבדיחה מתחילה בכלל.

ובכל זאת, צחקתי לא פעם. אחרי שנים של לראות דמויות ציבוריות מגוחכות תמיד באותן נקודות ואותו כיוון, היו דברים מרעננים ולו בכיוון עצמו שהבדיחות זרמו. ההתחמקויות של ביבי והעובדה שהוא לא מחרחר מלחמה אלא דווקא נכשל בביטחון, הרצון והיכולת של התקשורת לפרסם כל תמליל מונפץ, הנואשות של ליברמן שמישהו יאהב אותו. אפילו השיר (הגרוע) של ציפי ובוז'י בסוף תקף אותן מנקודות אחרות. במקום להציג אותם כזוג נעבעכים חמדמדים כאלה (כמו בפרק הראשון של ארץ נהדרת) ציפי לבני קיבלה אופנוע, ז'קט מעור ושאטגאן. זה לא היה מצחיק, אבל לפחות זה היה מרענן. בוז'י הרצוג לא הוצג כשלומפר/ילד קטן אלא כשקרן בוגר ומושכל (גם אם ההצגה שלו בשמלת כלה הייתה מגלגלת עיניים). ומישהו בכלל דיבר על בית המשפט העליון! הוא לא היה רציני מדי לאורכו, ואין לי מושג אם הנקודות שלו (ניתוק מאנשים, העדפה ברורה לאשכנזיות, הטלת ביצים) היו נכונות או לא – אבל היה נחמד לצחוק קצת על מערכת המשפט בארץ.

היה נחמד לראות גם מה אין שם: התקפות חסרות שחר על שמאלנים כתור שמאלנים. לאטמה השתמשה הרבה בדמויות של יו"ר שלום עכשיו כדי לנגח את כל השמאל, וכאן מפרקים את הניגוח הזה לנקודות קטנות וספציפיות ולא נגד הרעיון הגדול או נגד האנשים עצמם. כמו שהם אומרים במערכון הפתיחה המושקע אבל לא ממש מצחיק, "בסופו של דבר אנחנו מסכימים על רוב הדברים" – מתי לאחרונה שמענו בתוכנית סאטירה שאין באמת הבדל מהותי בין הצדדים במפה הפוליטית? כמו שאמרתי בהתחלה, לא יצאתי בתחושה שיש לי כמעט תמיד אחרי דברים מצחיקים בארץ שכולם צוחקים מהם ורק אני שותק במרירות, אבל אני מרגיש שאולי הייתי אמור כן לצאת בתחושה הזאת.

בכלליות הכלל הראשון של ביקורות הוא לא להתנצל על מה שאתה אוהב, בטח כשאתה יכול להגן עליו, אבל יש בי משהו נורא מתלבט כלפי חוסר-הרצון-למות-שלי שיצאתי ממנו מ"הכל שפיט". האם אחרי ששחטתי לחלוטין את "היהודים באים" ו"ארץ נהדרת" בטיעונים סבירים וסבירים פחות לפה ולשם הכל בעצם מתנקז לשיוך פוליטי או העדפות חברתיות כאלה ואחרות ואין לבדיחות עצמן אין תוכן? האם, בפשטות, הכל שפיט הצחיקה אותי יותר מ"היהודים"/"נהדרת" בגלל שיש לי סלידה גדולה מדרך ההתנהלות של השמאל בארץ? זאת תהיה מסקנה מאוד עצובה, שמייתרת כמעט לחלוטין את הרעיון בביקורות על סדרות סאטירה וגם אומרת עליי שגם אני לא מצליח להשתחרר מהנטיות הפוליטיות והחברתיות שלי כשאני בא לשפוט סדרה. הביקורות שקראתי קטלו את הסדרה (אחד קרא לה "תעמולת בחירות" למקהלת הפייס-פאלם הגדול בעולם לנוכח המצב של שאר תוכניות הסאטירה בארץ), והכותבים נחלקו בין "לא מצחיק" ל"לאטמה היה יותר מצחיק" (דבר שלא מובן לי כלל וכלל, כי לאטמה הייתה חור שחור להומור) ל"מצחיק" ל"מצחיק יא בני זונות שמאלניםםםםם תאכלו קששששששש".

אני חושב שלתוכנית יש פוטנציאל, ועם עוד קצת תיקונים ושיפורים (בעיקר באזור ההפקה וגיבוש צוות קומי שמרגיש כמו צוות קומי ולא קבוצה אקראית של אנשים שהתבקשו להקריא טקסטים) היא יכולה להיות ממש טובה. כבר עכשיו היא עונה לא פעם על הרמה שיש בתוכניות אחרות מבחינת תוכן, גם אם לא בהפקה. היא לא יצרה בי את הצורך לרוץ לראות את הפרק הבא, אבל היא סקרנה אותי. עכשיו השאלה אם זה רק בגלל השיוך החברתי-פוליטי שלי או בגלל שיש דברים בגו.

עוד מישהו צפה בה ויצא עם רשמים?

לצפות עם דמעות בעיניים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 25/01/2015 בקטגוריה ‏כתבות

שלמה ארצי. צילום: איתמר צוקרמן

פורסם לראשונה בוואלה

אחרי הספר והסדרה "לרקוד עם דמעות בעיניים" על תולדות תרבות המועדונים בארץ הקודש ו"אנשי המכירות" על תולדות הפרסום הישראלי, ממשיך ניסן שור בפועלו המבורך ונובר בנבכי התרבות הישראלית. הפעם הוא התפנה לעסוק הנושא הרחב והמעניין ביותר עד כה – הפופ הישראלי, בסדרה התיעודית החדשה שלו בערוץ הראשון, "מקום בצמרת". למרבה הצער התוצאה מפוספסת. מראש נמנעת הסדרה מלהצהיר הצהרות או לסמן לעצמה מטרה, וכך הטאגליין שמופיע בצמוד ללוגו של "מקום בצמרת" הוא "ששה פרקים על פופ ישראלי". לא "תולדות", לא "כרוניקה", רק הקורקטיות הלקונית הזו שנראה כי תכליתה למתן ציפיות.

מדהים עד כמה הסדרה, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול, אינה אחידה ברמתה. כמו מאזניים שכל המשקל בהם נמצא על מטוטלת אחת, חציה הראשון של הסדרה מפוספס, לא ממוקד ולעתים אפילו משעמם. לעומת זאת חלקה האחרון הומה מכל מה שחסר עד אז: עומק, תהליכים, עונג.

שלושת הפרקים הפותחים – "זמר הפופ", "זמרת הפופ" ו"להקת הפופ" – חולקים מבנה תמטי ומציגים בהם בזה אחר זה זמרים, זמרות ולהקות, במקטעים ואנקדוטות שקשה לאתר קשר ביניהם מלבד העובדה שהם זמרים, זמרות ולהקות. את חלקם רק שומעים ברקע, אחרים אנחנו רואים על המסך, לפעמים בלי שנכתב במי מדובר. הסתמכות כמעט מלאה על עוצמתם של חומרי הארכיון.

את חלק מהאמנים האלה אנחנו פוגשים גם בהווה, כוכבי עבר שהיום הם פתרון בתשבץ וחיוני שיצירה כמו "מקום בצמרת" תגאל את זכרם. בימינו הם עסוקים במה שהחיים זימנו להם אחרי שכוכבם הועם – לפעמים מדובר במוסכניק או בחקלאי, פעמים אחרות בגימלאי בבגד ים חושף טפחיים, אבל כולם מתבקשים לעמוד מול המצלמה על רקע חייהם הנוכחיים ולשיר את אחד מלהיטיהם הגדולים. ישנה תחושה שהקטעים האלה נועדו לדכדך ולהדגיש את הדיסוננס בין קיומם העכשווי של אלה שנגעו בתהילה לבין עברם הנוצץ, את הקלות שבה אדם חוזר אל האלמוניות והנשייה, אבל התוצאה שלהם מקסימה. קולותיהם של רוב זמרי העבר עדיין צלולים למדי, חלקם בגילאים מופלגים, וכאשר הם שרים שוב ומאחוריהם פרוזאיות עולמם, נדמה דווקא שהאפרוריות נצבעת במשהו שלעולם יישאר חלק מהווייתם ומזהותם.

מוטי פליישר. צילום: איתמר צוקרמן

על אף החביבות אין תחושה שמשהו גדול יותר נבנה מהסגמנטים האלה, והבחירה בזכרים, נקבות והרכבים נדמית שרירותית ובעיקר ממש שגויה. כלומר, אם מדברים על ירדנה ארזי למשל, למה לחלק את פועלה כסולנית ואת חלקה בשוקולד מנטה מסטיק לשני פרקים נפרדים, ועוד כאלה שמתוארים באופן לא כרונולוגי? הפירוק הזה מוביל לכך שרוב הזמן בשלושת הפרקים הראשונים לא ברור מה הסדרה מנסה לומר ומהי נקודת המוצא שלה, ובאופן אירוני הקצב בהם לקוי עד מאוד.

הבעיה המרכזית ב"מקום בצמרת" היא העריכה. יש בה החלטות תמוהות, לפעמים על גבול המקוממות, גם במיקרו וגם במאקרו. הדבר שמטיל בה מום מן הרגע הראשון הוא החלוקה שלה לנושאים. במהלך הצפייה בשלושת הפרקים הראשונים נוצרת תחושה של חוסר, של ממד קריטי שאינו מקבל ביטוי.

הצרה המהותית היא שאין בשלושת הפרקים הללו שום התייחסות לעוסקים במלאכה עצמם. זה צורם במיוחד בפרק הלהקות המתאר כיצד הונדסו להקות הבנות מנגו וללדין, אבל בלי למנות בשמות של אותם מפיקים ממולחים שהגו ויצרו אותן (דבר שדווקא כן נעשה עם סקסטה באותו פרק, אגב), קל וחומר שבלי לשמוע אותם עצמם מספרים על האופן שבו עשו את מה שעשו. לאורך כל הסדרה אנו מקבלים הקשרים מעיתונאי תרבות, מה שמביא ליותר מדי להג מייגע שלא תמיד ברור על מה הוא מסתמך.

כך למשל העיסוק במיניות של זמרות הפופ – ורק שלהן, כמובן, כי אצל הגברים זה לא חשוב – הופך לאיזו תכלית. אין ספק שזמרות ישראל שמרו ברובן על פאסון תם וצחור, אבל הטיפול בנושא בסדרה גורם לו להישמע כאילו מדובר בדופי קריטי של הזמרות האלה, הדיון נעשה בשטחיות ורוב הזמן בא על חשבון המוזיקה עצמה. יתר על כן – פרק אחרי החפירה על המיניות, במסגרת העיסוק בלהקות, מוצגת באגביות תמונה פרובוקטיבית של שוקולד מנטה מסטיק עם פלחי עכוזה של רותי הולצמן מבצבצים בבגדים תחתונים. מה זה אומר על תזת המיניות? כלום, אין לכך התייחסות.

פחות מעניין לשמוע את אלה שתפקידם הוא להעיר, הרבה יותר מסקרן ומשמעותי לדעת מה הניע את אלה שידיהם יצרו את הדברים האלה. וכאן מגיע החלק השני והמוצלח של הסדרה. הפרקים "מוזיקה שחורה", "מאחורי הקלעים" ו"פופ ים תיכוני". מה שניתן היה לייחל לו בפרקים הראשונים מגיע אז, ובעיקר בפרק החמישי, שמציג את עבודתם של המפיקים וכל כך מענג עד שלא שמתי לב שהזמן עובר. זה היה פרק שהזכיר את סדרות התעודה המוזיקליות הגדולות של ה-BBC, כמו "ממשיכה לצעוד" על תולדות הפופ ו"רוקדים ברחובות" על תולדות הרוק.

בפרק אחד אנחנו מקבלים את החוסרים שהיו צריכים להופיע אצל הזמרים, הזמרות והלהקות – דיון על המעבר המוזיקלי מהתזמורות לסינתיסייזרים, אנקדוטות מקסימות דוגמת תקלה שמחקה את צלילי הפעמונים שקובי אושרת כל כך נלחם להשיג בתזמור של השיר "הללויה". אנחנו מתוודעים אל משפחת בוקובזה מרמלה ששלחה הררי גלויות למצעדי הפזמונים, ואף תייקה ואירכבה את התוצאות, שומעים על מעשה ההצלחה הגדולה שהשיגו יאיר ניצני ויזהר אשדות עם הרמיקסים שלהם לעפרה חזה (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הזמרות). לומדים סוף סוף מי היה האחראי ללהקת מנגו מאחורי הקלעים – יועד נבו, איש אתניקס (נושא שלגמרי היה צריך להופיע בפרק על הלהקות), ומי עמד מאחורי ללהקת ללדין – שי להב, איש מופע הארנבות של דוקטור קספר.

ששי קשת, אילנית, שלמה צח, אילנה רובינא. צילום: חנוך גינוסר

 

גם הפרקים האלה לא מושלמים. הפרק על המזרחית רחוק מלמצות את הנושא, ולעומתו פרק המוזיקה השחורה מיותר כמעט בכללותו. עם כל הכבוד לכושים העיבריים, להתכת ג'ז ותימנית ולמועדון הרגאיי "הסווטו", סדרה על הפופ הישראלי היא ממש לא האכסניה עבורם והשפעתם על הז'אנר אפסית. העובדה שהם ואמנים שוליים אחרים לאורך הסדרה תופסים זמן מסך יקר היא משונה ומבאסת, אבל מדובר בפרק מרתק דווקא בגלל שהוא עוסק בדברים פחות מוכרים, רק חבל שלא כסרט נפרד.

זה מצער במיוחד בהתחשב בפילים שנעדרים מהחדר: אם כבר חופרים בדברי הימים של הפופ הישראלי, הבחירה לא להתעסק אפילו קצת במלחמת המעריצות של ירדנה ארזי ועפרה חזה גובלת ברשלנות. וגם היא כאין וכאפס לעומת העובדה שאריאל זילבר, מזמרי הפופ הגדולים והמשמעותיים של ישראל, אפילו לא מאוזכר בששת פרקי הסדרה. איזו סיבה מתקבלת על הדעת יכולה להיות לכך? היו התעלמויות תמוהות נוספות, בעיקר ממה שקורה בעשור האחרון, מדודו אהרון ומשה פרץ, מהשפעת "כוכב נולד" ובית הספר רימון על הפופ העכשווי, ומרוני סופרסטאר, שמודרת אפילו מתוכנית על פופ ישראלי.

הלוואי שבעוד כמה שנים נקבל את "מקום בצמרת – העריכה המחודשת", שתטרוף מחדש את נושאי הסדרה ותגיש אותם על פי סדר הגיוני כלשהו, ותכלול עוד שניים שלושה אישים שיצירה המכבדת את עצמה אמורה לכלול אותם. כי אי שם בפנים מסתתרת סדרת תעודה מצוינת.

© עידו ישעיהו