Archive for the ‘כתבות’ Category

צינורות לא מקובלים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

תגיות:

"מפרשים שחורים" הייתה אחת הסדרות היפות בטלוויזיה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

דיון יומני הערפד 8.16, סיום הסדרה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/03/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

בטקסט להלן יש ספוילרים עד לעונה החמישית כולל, אבל בתגובות אפשר לספיילר עד לסוף הסדרה.

לפני כחודשיים החלטתי לחזור לראות את "יומני הערפד" כדי ליישר קו עם סופה. הפסקתי בעונה הרביעית (אז עוד היו בסביבה המקוריים הבלתי נסבלים, כולם חיפשו את התרופה לאלמוות ולבסוף העירו את סיילאס מרבצו). חזרתי לצפות קצת אחרי הנקודה שבה הפסקתי, והבנתי לחלוטין מדוע עשיתי את זה בעבר. זו הייתה נקודה מאוד מייגעת בסדרה. החזרה לסדרה אחרי כמה שנים גם גרמה לי לקלוט עד כמה רבים שם שחקנים ממש ממש גרועים, בעיקר איאן סאמרהולדר (דיימון) וסטיבן ר. מקנייט (ג'רמי), שאפילו ממצמץ באופן מלאכותי. כמה שמחתי שהוא מת וכמה הצטערתי שחזר. במקביל נזכרתי שוב שקנדיס אקולה (קרוליין) נמצאת כמה וכמה דרגות מעל היתר, היא חזרה להיות העוגן שלי גם ברגעים הקשים.

העונה החמישית שהגיעה אחרי הזמנים הקשים – עם קתרין שכבר אינה בת אלמוות, ההשתלטות על גופה של אליינה, החיבור עם בתה, הפרק ה-100 שהחזיר את כל הדמויות החשובות מתולדות הסדרה, וכן הלאה – הייתה נפלאה. בזמן שהתקדמתי בצפייה בה גיליתי פתאום שהסדרה לא צפויה להסתיים כרגיל במאי אלא היא מקוצרת ומסתיימת ב-9 במרץ (רגע לפני חגיגות 20 השנה ל"באפי". מקרי?), כך שלצערי יישור הקו כבר לא יקרה, אבל אני לגמרי מתכוון להמשיך לצפות.

במסגרת ההתייחסויות אליה בימים האחרונים במדיה, ראיתי כותרת שממש אהבתי (כמובן, לא נכנסתי לקרוא מחמת ספוילרים) – "'יומני הערפד' הייתה סדרה טובה בהרבה מכפי שהייתה צריכה להיות". זה פשוט נכון. גדולתה בעיניי הייתה שברגעיה הטובים הרבים היא תמיד הייתה כתובה מעולה, גם כשהציגה תרחישים מלודרמטיים – כזה ישנו כבר בבסיסה כמובן, אהבתם של שני האחים לאליינה, מסיבה שנותרה תעלומה. הדמויות בה היו מנומקות, למעשים שלהן היו השלכות לטווח ארוך – מרחק שנים ועונות – ולא נשכחו ונדחקו הצדה. ובעיקר, רוב הזמן הרגש בה שידר כנות ואמינות. אפשר היה להיווכח בזה כל פעם מחדש כאשר מתו דמויות ותיקות – ההשפעה של המיתות האלה הייתה חזקה ומשמעותית על הנותרים מאחור.

כסדרה שהייתה חלק מהותי מהבלוג הזה, חשבתי שאולי חלק מהנוכחים ירצו להתייחס אל הפינאלה שלה. אני עצמי אגיע לקרוא אותן מתישהו. רק תנו אזהרות ספוילר מספקות כדי שהמילים הראשונות לא יסגירו את האירועים.

פשע אמריקאי אמיתי

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 22/01/2017 בקטגוריה ‏כתבות

מאוד מקסים, אבל גם מרביץ לאשתו. או ג'יי סימפסון

לרוב הישראלים או.ג'יי סימפסון היה עד לא מזמן מונח אמורפי לא ברור – הוא היה שחקן פוטבול, ואז היה משפט והוא אשם? או שלא? בכל מקרה האמריקאים היו מאוד נרגשים מהעניין. בניגוד למשפט של מייקל ג'קסון או מעקב אחרי מעללי בריטני, משהו בסיפור של או.ג'יי סימפסון עניין בעיקר אמריקאים. אבל השנה שתי סדרות ניסו לשכנע אותנו שמדובר בסיפור מרתק ששווה שנקשיב לו עד הסוף. הראשונה הייתה הסדרה של ראיין מרפי (שעוד לא הספקתי לראות) שזכתה באמי ובשלל פרסים נוספים. והשנייה היא נכון לעכשיו מועמד מוביל לאוסקר (למרות שבשום פנים ואופן לא מדובר בסרט, אבל מילא).

בשביל להבין סיפור צריך לספר אותו מהתחלה, ו"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" (שמתחילה היום בערוץ 8) מספרת אותו ממש מההתחלה: לפני שאו.ג'יי נהיה סלבריטאי או שחקן או כל דבר אחר הוא היה בסך הכל שחקן פוטבול. לקהל הדיוטי כמוני שבא לשמוע על מקרה הרצח ולהבין מה קורה, זאת בחירה מתסכלת אבל לפחות ברורה. אבל אז, אחרי רבע שעה של "או.ג'יי סימפסון ממש טוב בפוטבול", לפתע הסדרה מתחילה לדבר על אלימות השוטרים בשנות ה-60. בשלב זה אתה מתחיל לאבד אמון בסדרה ובכיוון הכללי שלה: מה את רוצה ולאן את הולכת, גברת סדרה? אבל אם אתה נשאר, אתה רואה שהיא דווקא כן יודעת מה היא עושה, גם אם היא עושה את זה בצורה מעט מרושלת וחוזרת על עצמה.

כי "תוצרת אמריקה" לא מגוללת רק את סיפורו של או.ג'יי כוכב הפוטבול שנהיה רוצח, אלא גם או.ג'יי והקהילה השחורה. ואם הסיפור הראשון הוא בעיקרו כתבת רכילות צהובה, השני הוא סיפור יותר מורכב ומעניין. ולכן, כמובן, הסדרה בוחר להתמקד בעיקר בסיפור הראשון.

אולי הסיבה לכך היא שבתחילת הסיפור אין באמת קשר בין או.ג'יי לבין הקהילה השחורה. בשלוש השעות הראשונות חוזרת עוד פעם ועוד פעם האמירה שאו.ג'יי סימפסון הוא לא שחור – הוא או.ג'יי. זו אמירה מעניינת, אבל כזאת שלא ממש מצליחה לפצח את דמותו. גם כשבמהלך שלוש השעות מתחילות לעלות מקרי האלימות שלו נגד אשתו, התחושה היא שהסדרה מאוד שטחית ומנסה לפצות על כך ברפטטיביות: הוא מאוד מקסים, אבל גם מרביץ לאשתו. הסתירה הזאת לא עד כדי כך מדהימה כמו שהסדרה מציגה אותה, ולכן שלוש השעות הראשונות נראות בעיקר כמו חימום גדול לדבר האמיתי: השוטרים מרביצים לשחורים, או.ג'יי לא שחור, או.ג'יי הוא מקסים-אבל-מרביץ-לאשתו, כולם אוהבים את או.ג'יי והוא עושה מלא כסף. ואז שוב ושוב ושוב עד שטוב, לא להיות מניאק, אבל מישהו מוכן להירצח כבר?

לפתע הסדרה מתחילה לדבר על אלימות השוטרים בשנות ה-60. "או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה"

ואז מתחיל האקשן. ואני מודה שמהסלון שבביתי עשרים ומשהו שנה אחרי המעשה, אני מבין לחלוטין למה אמריקה געשה אחרי המקרה הזה. מרדף מכוניות! איומי התאבדות! צוות עורכי הדין הכי נכלולי אי פעם! הסדרה יכול להיות בנויה רק מדיווחי החדשות של אותה התקופה ועדיין להיות שווה צפייה. למזלה, היא מצליחה לראיין את האנשים שהיו שם ולהשיג מהם פרשנות למקרה. לא את כולם, כמובן אבל יש הנאה מסוימת בלראות את אנשי המפתח מנתחים את האירוע שנים אחורה. מרשה קלארק וקלארק אי. דאגלס מתבלטים במיוחד כמרואיינים ששופכים צבע ואור על המשפט ועל ההתנהגות שלהם, ובכלל עושים רושם של אנשים שפשוט כיף לשמוע.

ואז נגמר האקשן. ואתה חוזר לא לקרקס המשפטי אלא להתפרקות חייו של או.ג'יי – אדם שבשלב זה של הסדרה איבדת כל הערכה או אמפתיה כלפיו, ואתה כבר קצת מקווה שתסתיים כי הוא לא נוכחות שכיף ללוות, אפילו אם זה לקראת סוף מר. כל זה מתמשך עד משפט סיום כמעט מעצבן, שמראה כאילו הסדרה בצד של אותו רוצח.

כשיעור תולדות המשפט על או.ג'יי, "תוצרת אמריקה" עובדת. אפשר לטעמי לדלג ישר לחלק השלישי שבו מתחיל העניין, אבל יש טעם מסוים גם בפתיחה הארוכה, והיא ערוכה בצורה שמצליחה לשמור על עניין גם אם אין לה משהו מרתק להגיד רוב הזמן.

"שרלוק" צריכה להסתיים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 18/01/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

 

תגיות:

התיקון 4.08: כל מה שאני אומר

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 18/12/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 8, האחרון לסדרה

"זה היופי, לא הכיעור, שמותיר את הכאב העמוק ביותר"

זה המשפט שסחב את "התיקון" מהעונה הראשונה, מהרגע שבו דניאל חזה בפסל באמצע אזור מיוער. זהו ביטוי אשר מלווה אותו לאורך כל העונות בגרסתו הישירה או העקיפה; הוא תמיד נע ונד בין המחשבות הרעות למחשבות היפות יותר, אילו המצילות אותו בסופו של דבר מכורח המציאות. הפסל של האישה עם ראש העז חבוק בזרועה היא סמל בשבילו, כלי שבתוכו הוא יכול היה להטמיע את חוסר הביטחון והספקות שהיו לו לגבי הקיום מחוץ לבית הכלא. אמנת'ה לקחה אותו לטבע בפרק הראשון של הסדרה, קרווין המנוח בילה איתו את הזמן בין העצים הירוקים בזמן שדניאל חלם בהקיץ, המקום הפתוח והחופשי ביותר היה המפלט של דמות שהסתגלה להיות סגורה במשך 19 שנה. אותו חופש יפה הותיר בדניאל חותם עמוק יותר ככל שהסדרה נמשכה, ובפרק האחרון ראינו אותו סוף סוף מוצא הרמוניה עם אותו יופי.

הפרק האחרון של הסדרה היה עמוס בסגירות מעגל, סצינות על גבי סצינות שחייבו קופסת טישו ליד, כי היה ידוע שזו הפעם האחרונה שנראה אינטראקציה כזו בין דניאל לשאר הדמויות. עם כל הריגוש בכל סצינה, עדיין הייתה תחושה של החמצה – שאת האינטראקציות האלה היה צריך לפתח במהלך העונה, ולא לסכם את כולן בשיחות טלפון מרוחקות של כמה דקות. זה היה פרק שראינו סוף סוף את אמנת'ה פועלת ומקבלת את הכבוד הראוי לה, גם מבחינת אימה שמכירה באיכותה הלוחמנית, וגם מבחינת הכתיבה שלה. צוות הכותבים בראשותו של ריי מקינון חטאו בהזנחה רבה שלה מאז העונה השנייה של הסדרה, והיה ניתן לחוש סוג של כפרה עם כל החיבוקים והדמעות שהלכו שם, במיוחד בעובדה שהיא היחידה בסדרה שזכתה לבטא את שם הסדרה בתוך השורות שלה. אולי זה מאוחר לתקן את מה שקרה, אבל אפשר עדיין לאחות את מה שיש.

בפרק האחרון זכינו לראות את כל מי שתרם לחייו של דניאל. לא סתם הוא סיכם את שיחתו עם ג'ון בכך שאמר שהוא מכיר סוף סוף בתמיכה שהוא קיבל במהלך השנים, ויותר מכל באחריות שלו להמשיך את התמיכה הזו בעבודה על עצמו. אמרתי את זה לא מעט במהלך התקופה בה ביקרתי את הסדרה, אבל זה כבר לא משנה אם דניאל אשם או לא, הוא אדם חופשי כי הוא החליט על עצמו ככזה, ופה האחריות הכי גדולה שלו כלפי עצמו. התמיכה היא היופי שלא כואב, היא היופי שמנחם, והכיעור חייב להישאר איפשהו מאחור.

זכינו לראות דמויות מכל תקופת הסדרה חוזרות – את הסנטור מוכה השבץ, את השריף שגרם להרשעתו של דניאל, את מלווין מעורר הרחמים, את המלצרית שהתנכלה לדניאל בהתחלה ובסוף אימצה אותו לחיקה (תרתי משמע), את אבא של ג'ורג' מלטון המנוח, את טריי, את כריס והכי חשוב בסולם האהבות של דניאל – קרווין. אם לא הייתה סיומת לסדרה הזו בלי סצנת בית כלא עם קרווין, כנראה שהייתי חותמת כי הסדרה איבדה לגמרי את דרכה. אבל שם הכל התחיל, בקרווין נחה התמימות של דניאל, האמונה שהוא טלית שחלקה תכלת ויש בו יותר מאשר סתם תווית של אולי-רוצח-אולי-אנס. בפרק הזה הוא ייצג את היופי המנחם שבתוך דניאל, האסקפיסט מספר הסיפורים שידע בדיוק לאן לכוון את חברו כדי שיוכל לרגע לשכוח מהמקום בו המציאות כלאה אותם.

אולי סגירת המעגל החשובה ביותר קרתה כאשר טדי יצא מחדר האוכל, חיכה בסבלנות ליד ג'נט וביקש ממנה שתושיט לו את הטלפון כדי שיוכל גם הוא, בדרכו העקיפה והמופלאה, להשלים עם קיומו של דניאל ולברך אותו חזרה אל החיק השני של המשפחה. כאשר דניאל יצא מבית הכלא, טדי דאג להוציא מדניאל את השדים הכי חשוכים שלו. זה היה עם טדי שדניאל דיבר לראשונה על ההתעללות המינית שהוא עבר בכלא, זה היה טדי שסבל מתסמונת הפוסט-טראומה של דניאל ושילם על ההתעללות המנטלית שלו עם חניקה מצד אחיו החורג הגדול, זה היה טדי שניסה לחפש את הרע בדניאל, ובסופו של דבר השלים שהרע שדניאל חשף בחייו בא רק לטובתו. הפעם טדי הבטיח להשאיר לדניאל את האור דלוק, הוא ויתר על החושך והוא מוכן להתבגר ולהמשיך הלאה. פעם אחרונה שאכתוב את זה – קליין קרופורד (בעזרת הכותבים כמובן) בנה דמות עמוקה להפליא, והיה תענוג לקרוא את המילים שלא נאמרו בין המבטים, אם היה לי פרס לתת לו על טדי טלבוט, הייתי מעניקה לו אותו עם דמעות של התרגשות בעיניים.

לאחר שדניאל השלים עם התקוות הקטנות שנזרעו בתוכו ועם האכזבות הקטנות שהוא חייב להעריך מאחר והן נובעות מציפיות שאף פעם לא היו לו, הוא סוף סוף גם קיבל את המציאות כפי שהיא. הוא מתקשר אל אימו לא רק כדי לסגור מעגל עם כולם, אלא כדי להתחיל מעגל חדש קטן יותר עם שיחות קטנות יותר על מה אכלה משפחתו לארוחת ערב ומה עבר עליהם, בלי ממבו-ג'מבו משפטי שבתקווה הוא באמת חלק מהעבר שלהם.

את הפסל דניאל לא שכח, הוא הקים אותו מחדש באותו שטח פתוח והפיח בו את החיים של קלואי. בעודו שוכב בחדרו במוסד לשיקום, ראה דניאל את היופי שיכול להיות לו, יופי לצפות לו, מעגל חיים נוסף שיש לו הזדמנות להיות חלק ראשוני בו. קלואי הפסלית היא עכשיו הפסל עצמו שמסמל בשביל דניאל שהיופי יכול להיות כואב יותר מהכיעור, אבל הוא גם יכול ליצור ממנו את האור שינחה אותו לקראת חיים רגילים יותר, לקראת הישרדות שמאזנת בתוכה את המציאות המשמימה ואת העולם הספרותי העשיר שיש לו בספרים וגם בתוך עצמו.

ריי מקינון אשם בהזנחה של דמויות, כותביו אשמים בכתיבה איטית לשם איטיות גרידא, אבל הם גם צריכים לקבל צל"ש על סדרה שלקחה סיפור חיים מעניין והפכה אותו לחלק מהווי מוכר לגמרי, טיפוסי, עם רגליים שכולן על קרקע צנועה שבה הדרמות הן חלק מהחיים של כולנו.

אני מודה לכל מי שהצליח לסבול את ביקורותיי ולמעט שהגיבו פה, ליאדו שנתן במה להתפתלויות שלי סביב הרעיונות של הסדרה, ויותר מכל אני רוצה להודות ל"התיקון", שלא פחדה להיות אליטיסטית בטעמה המוזיקלי והספרותי, ואיזנה את זה עם סיפורים על רגשות קטנים יותר, של כל אחד מאיתנו.

סעמק, אני בוכה, אני אתגעגע.

התיקון 4.07: פריקה נעימה

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 10/12/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 7

קלואי הדחיינית שוכבת על הספה וקוראת ספר במקום לארוז את הבית שלה. גם דניאל הולדן עשה אותו הדבר כאשר ישב 19 שנה בתא כלא: ניסה לדחות מחשבות על זמן ומשמעות, וקיווה ללמוד את מה שהוא חשב שאחרים לומדים בחוץ דרך ספרים. בעוד קלואי מדחיקה את הפחד מהשינוי העומד לעבור על חייה, זה דווקא דניאל שמנסה להשתחרר מהתקופה הארורה שלו, ומנסה לעזור לה לקום על הרגליים ולהקים ארגזים על גבי ארגזים. היא מתארת לו פנטזיה, חיים שהיא תוכל לחיות אם היא תישאר והוא יישאר שם יחד איתה, אבל הוא עוצר אותה באמצע ואומר לה שיש מציאות מסביב לפנטזיה ואסור לשכוח ממנה. אותה מציאות משלמת לו 300 דולר בחודש, נותנת לו הזדמנות שנייה ללמוד על החיים בחוץ מבחוץ, ויותר מכל היא מלמדת אותו שעם פנטזיות אי אפשר ללכת למכולת, לא לגדל ילד, ובטח לא לשרוד את החיים האלה.

כשהולדן אמר את המשפט הזה, שהמציאות מחייבת אותה לארוז ולחזור לחיק משפחתה, נפל האסימון הכי גדול שלי לגבי "התיקון" בכללותה והבעיה שהתעמקה אצלי לאחר העונה הראשונה והמופתית. הסדרה התחילה עם דניאל הולדן, חוט תלוי אשר התנדנד בין מוסדות שלא יצא לו להכיר, והחליט להיקשר ולהתלפף דווקא מסביב לחוטים תלויים אחרים שהחליטו לחיות מחוץ לקו הישר. בנאום שנשא הולדן לפני הקהל הרחב שבא לראות את האסיר יוצא מהכלא אחרי 19 שנה, הוא אמר שהוא התרגל לסוג אחד של חיים, ועכשיו יהיה עליו להתמודד עם הבעיות של העולם בחוץ. הרבה כוחות עזרו לו להימנע מכך, אבל עכשיו נראה שהוא הגיע לאמת הקרה מכל בעולם הזה – בסופו של דבר חייבים להתקבע במציאות, הרומנטיקה היא רק חלק קטן ממה שיכול להשאיר את הראש מעל המים, הפנטזיות הן לחולמים ולחולמים בלבד.

"התיקון" הפכה מסדרה על חיים לא נורמלים לסדרה על הנורמליזציה שחייבים לעבור בשביל להיות חלק ולהמשיך לשרוד. בגלל זה טאוני הפכה מהתגלמות הטוהר בעונה הראשונה לאחות ולסיפור צד שיקדם את טדי. בגלל זה אמנת'ה הפכה מלוחמת גדולה למען הצדק למנהלת משמרת בחנות כלבו קטנה, וחזרה להיות עוד סיפור של בוגרים מבית הספר התיכון בו למדה. בגלל זה החוק תפס משקל גדול יותר במהלך העונות שעקבו לששה הפרקים הראשונים והמאירים, והפך את המקרה של דניאל הולדן לעוד כישלון במערכת הצדק האנושית. אם לא נוחתים עם הרגליים על הקרקע, השמיים יכולים להאיר עד כמה שהם יכולים, אפשר לנדוד לעולמות מסתוריים של תומאס מאן והרמן הסה, אבל הראש נשאר בעננים והגוף הופך לחסר תועלת.

פניו החמוצים של פיקל הופכים לצנצנת מלאה במתוקים כאשר הוא מבשר לדניאל באושר שהוא התקבל לעבוד. "בניקוי יבש" הוא אומר, והחיוך לרגע לא נמחה מפניו. עבודה קטנה ויחידה שמשמעותה הגדולה היא קבלה של האסיר לשעבר לחיק החברה, אבל בקטנה זה אומר פרנסה, יכולת לשאת אחריות על מעשים וחגיגה של סטייק ושלוש ירקות. הכל עניין של פרספקטיבה, היא יכולה להתחיל בגדול, אבל בסוף הכל קטן יותר, מחייב מחשבה מציאותית יותר. אישית אני יכולה להגיד שזה חבל לי, אבל זו אכן המציאות, ו"התיקון" חתרה לשם מהעונה השנייה שלה. המקרה של דניאל הולדן הוא יוצא דופן, אבל הסוף שלו יהיה חייב להתקיים בתוך מסגרת חברתית-כלכלית שדומה פחות או יותר לאילו הסובבים אותו, החלומות והסיפורים יהפכו לתעלות ממנו הוא יברח מהמסגרת, תמונות במוזיאון שאפשר להסתכל עליהן אבל לא להיות חלק מהן.

חפותו של הולדן בהירה מתמיד, הדרך שלו להחלמה מהטראומות אותן עבר בכלא מתחילות להתקדם בצעדי תינוק קטנים, והדרך הנפרדת שלו מהחיים שהוא הכיר פעם מראה ניצנים של התגבשות. היחיד שדבק במציאות בכל הסדרה הזו היה טדי, ואולי בגלל זה הוא עבר את תהליך ההתבגרות הממשי ביותר. הסצנה שבה הוא מודה בפני אביו כי הוא נכשל בהצלת הנישואין שלו היא עוד צעד אדיר לקראת כניסתו של הילד לעולם המבוגרים, עולם שבו הוא צריך לעשות תכנון מחדש לחייו שהיו תלויים בתנאים ובציפיות של אחרים ממנו. איזו דמות מדהימה. חבל לי שטאוני, אמנת'ה, ג'נט וטד לא זכו לטעום מאותה כתיבה מלאת השראה.

זהו, פרק אחרון בפנינו, ואני תוהה עוד כמה סגירות מעגל נזכה לראות, וכמה מהדרך הפתוחה לדניאל וטדי ייצא לנו לטעום.

ווסטוורלד 1.10: המוח דו-חדרי

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/12/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

 

תגיות:

ווסטוורלד 1.09: הפסנתר המושווה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 29/11/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

 

תגיות:

התיקון 4.04 + 4.05: לך תשאל את רוג'ר + אננסים בפריז

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 26/11/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרקים 4 ו-5

התיקון עונה 4 פרק 5

בכל עונה ישנה דמות שמחברים לדניאל, אדם חיצוני ויוצא דופן מהמעגלים הרגילים אליהם הוא רגיל, אשר מראה לאסיר לשעבר צד אחר בחיים. קרווין היה התמיכה שהוא היה צריך בשביל לשרוד תקופה בכלא, לזלי לימד את הולדן על הוללות ועכשיו לגיבור הרומנטי הגיע גם קמצוץ של רומנטיקה בדמותה של קלואי האמנית. כל פעם זה בן אדם אחד ויחיד שמראה להולדן גוונים שונים של אור, ובפרקים האחרונים מעגלי האור מתרחבים עם אנשים אחרים. קלואי היא סוג של מקבילה לקרווין, היא מלמדת אותו כיצד להיות שובב תוך כדי שהיא נותנת לו להיפתח, גם אם היא צריכה לתת פוש קטן בשביל שמילים ייצאו ממנו. היא כבר לא היחידה שמראה סבלנות כלפי הולדן, יש גם את חבריו ל"כנען החדשה", אילו שהוא למד להתחבר איתם ועכשיו הם בצד שלו.

אם בכלא הולדן נשאר באותו מקום אלא אם כן החוק היה מראה אחרת, העולם בחוץ פתוח לו יותר: הוא פוגש יותר אנשים, לומד להתחבר אליהם רגשית ופיזית, ויותר מכל רואה מה זו ערבות הדדית. כל מה שהוא היה צריך היה לפתוח את הפה שלו בישיבה הקבוצתית על מני מאונני (סורי, הייתי חייבת), והמנהלים באו לקראתו והחליפו את חברו לחדר. חבריו גם חיפו עליו מול אימו וטד כאשר הגיעו, הם שם בשבילו בכל הדרך כי הוא חלק מהם, הוא שייך לחבורה של אנשים. עדיין נותרה בעיית הסגירות שלו לגבי החיים בכלא. הוא נפתח מעט מול קלואי לגבי זה, הוא גם פתח את הרצון שלו לפגוש גיבורה רומנטית לסיפור שלו, אבל קלואי היא אדם בפני עצמו, והיא מציעה לו את החמלה שהיא יכולה לתת. הגיבור שהוא מחפש כנראה נמצא במשרד, ישוב על כורסא הממוקמת ליד ספה ארוכה, מחכה לו עם מחברת ועט וחשבון של איזה 100 דולר לפגישה.

בגזרת פולי מערכות היחסים ממשיכות להתפורר. המתח בין ג'נט וטד רק מתעצם, והוא כבר לא מתחת לפני השטח אלא הרבה מעל. גם ג'נט רוצה גיבור רומנטי, האפשרות למכור את החנות סוחפת אותה לחשוב על מיליון האפשרויות שיש לעולם להציע לה, אבל טד מוגבל מדי בשביל לזרום איתה. טד היה שם בשביל להציל את החנות, למלא כמה שאפשר את החורים הנפשיים שנפתחו עקב כליאתו של דניאל ולאזן את המשפחה בין דיכאון לשגרה יומיומית. ג'נט, כמו בנה הבכור, רואה מעבר לחנות וחולמת בעוד טד נשאר עם הרגליים על הקרקע, הקשר ביניהם הוא כבר לא כפי שהיה.

אמנת'ה היא גיבורה בפני עצמה אחרי שנים של מאבק, אך גם היא מחפשת לה גיבור. ג'ון היה נושא הדגל בעונות הראשונות, בעונה השלישית היה זה גבר רנדומלי שהיא הכירה בסדנה בעיר ועכשיו זה בילי, הבחור מהתיכון בו היא למדה. היא הולכת אחורה, חיה את החיים של אישה מעיירה קטנה: יוצאת לציד, שוכבת עם מישהו מהעבר שלה, חולמת על אורח חיים פשוט יותר ממה שהיא הכירה ומוותרת אט אט על אשת העולם הגדול שהיא הייתה אמורה להיות.

גם טדי מנסה לחיות חלום, אך המציאות סוטרת לו עם סיוט אחר סיוט. ההחלטה על מכירת החנות היא לא בשליטתו, גם הנישואים שלו, עד כמה שהוא ניסה להיאחז בהם, הם שבר אחד גדול. כשהציע לטאוני גירושין, ראו לו על הפרצוף שהוא לא התכוון לזה, שהוא לא מוכן לעשות את הצעד ולעזוב. הבית שהיה כבר לא שלו, הקוד לאזעקה כבר לא שלו, המיטה עליו הוא ישן עם אישתו כבר לא שלו, ויכול להיות שגם העבודה תיכף תהיה לא שלו. העולם מתמוטט תחת טדי מעורר הרחמים, אבל הוא אוסף את מה שהוא יכול – את חפצי הדיג, הציד והאלכוהול, ומפנה לטאוני את כל החלל שהוא לקח, שהיה פעם שלהם. קליין קרופורד ממשיך להפגין יכולת מדהימה לחשוף מהדמות שלו כשהדמות לא באמת חפצה בכך, מוכרחה לתת לו קרדיט על שבירת הלב שלי בשני הפרקים האחרונים.

ויש את ג'ון, הלוחם שלא וויתר כבר שנים על גבי שנים, הוא מנסה למצוא פירורים של אמת בכל המציאות כדי להגשים חלום אחד שהוא חפותו של דניאל הולדן. טריי אמר לו "משהו חייב להיות האמת," אמירה שנכונה בערך לכל הסדרה הזו שבה חלק מהאמת יוצא לאור רק בדקה ה195, והיא גם אמירה שמסכמת את כל החקירה הזו – יש יותר מדי שמות שמוטחים לאוויר כאילו יש להם משמעות, אבל כולם בסופו של דבר מובילים לאמיתות כוזבות. גם אם ג'ון קרא את תיק החקירה של המקרה של האנה דין, הוא לא ימצא את כל האמת, אולי חלק ממנה יוכל לפחות להשקיט את החלק החולם בו. משהו חייב להיות האמת, אבל יש יותר מדי חלקי פאזל מפוזרים בשביל להגיע למשהו הזה.

עכשיו מה שנשאר זה לראות איזה חלום יתגשם, אם יש כזה דבר גיבורים רומנטיים והאם 3 פרבי'ז באמת שווים רק 250 דולר???

© עידו ישעיהו