Archive for the ‘כתבות’ Category

ריק ומורטי 3.04: המענישים 3: שובו של מסיים-עולמות

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 15/08/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "ריק ומורטי" עונה 3 פרק 4

אז האם לריק אכפת מהנכד שלו? או שלא באמת? קצת קשה לדעת מהפרק הזה. ברור לחלוטין שבניגוד למה שהוא מציג, לריק יש רגשות ואכפת לו מדברים. כל הפרק לכאורה נבנה סביב הנקודה שלריק איכפת ממורטי, וזה שמורטי מעריץ את הגיבורים שלו מפריע לריק ולכן הוא יוצר את פארודיית המוסר דרג ב' הזאת. אבל אז לכאורה – טוויסט! – לא איכפת לו ממורטי אלא מנוב-נוב.! מה ש: נו, באמת.

זה לא הקטע של לשחק עם הציפיות שלי שמפריע לי, או אפילו החלק שהכותבים של הסדרה עדיין מנסים להעמיד פנים שלריק לא איכפת מאף אחד למרות שבוודאות איכפת לו – זה העניין שאין שום סיכוי בעולם שלריק משוחרר ממשחקים ציניים יהיה באמת איכפת מאיש שפגש לשתי שניות וצוחק מהבדיחות שלו, בייחוד אם לוקחים בחשבון שיש סיכוי שהוא לא אמור להיות בהרפתקה הזאת בכלל. קריאה של הפרק הזה על בסיס העובדות היבשות היא מעפנה, ומתחילה להזכיר מישהו שנורא רוצה להזכיר כמה הוא אפל ולא איכפת לו מאף אחד. אבל אנחנו יודעים שלריק איכפת ממורטי, אז למה כל המשחקים האלה עוד פעם ועוד פעם?

אבל הנקודה הזאת לא הצליחה לעצבן אותי, כי פשוט לא הצלחתי לקרוא את המעשים של ריק בצורה הזאת. הרעיון שנוב נוב שוקל כמו מורטי והאתגר מופעל על ידי משקל (לא סביר בעליל), או לחלופין שכל מי שהיו שמים על המשקל היה הולך לנסיעת שעשועים הזאת, מופרך בעיניי. אני קראתי את הפרק (והעובדה שריק חושב שהוא השיכור היה חושב על מורטי עוזרת לנושא) בכך שריק השיכור הוא אמנם רגשי אבל עדיין ריק, וכזין אחד אחרון לנכד שלו הוא לא יכול להגיד לו שהוא אוהב אותו כי זה יפגע במצג האיש-הלא-קשור-רגשית שהוא מנסה להעמיד, אז הוא טוען שהכל קשור לנוב נוב הזה. אולי אני טועה, אבל הפרק לא עושה מספיק בשביל להוכיח אחרת.

ובשנייה שהנקודה הזאת הובהרה, ושהפרק הוא לא שוב "כמה ריק אפל ומניאק ולא צריך אף אחד" אלא חוזר יותר לתלם של "ריק ומורטי עושים הרפתקאות והורסים דברים על הדרך", הפרק נהיה קורע מצחוק. דרך נהדרת להשתמש בפארודיה דרך הדמויות ולא רק לשם ה"בוא נצחק על תרבות פופ אקראית", ואחד הפרקים הטובים יותר של "ריק ומורטי", עם סיום שבאמת מצליח לסגור את הכל על הצד הטוב שלו.

הערות צדדיות:

– נחמד לראות את ההתפתחות של מורטי לאט לאט. מעונה לעונה הנער נהיה יותר ויותר מסוגל לתפקד בעצמו בלי לאבד חלק מהתום והאמונה בטוב ובצדק, למרות הכל.
– הבדיחה על ישראל נהדרת. אם חושבים עליה לעומק היא גם קצת יותר מצחיקה: ריק, הבן אדם שיכול לפתור הכל – גם הוא לא יכול לפתור את המזרח התיכון אלא רק להתלונן על תקציבי ביטחון או משהו.
– "מי הולך לעקר מין שלם של יצורים בשבילי? אתה?"

"אוז" בת 20

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 15/07/2017 בקטגוריה ‏כתבות

 

תגיות:

6 הערות על המועמדויות לאמי 2017

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 15/07/2017 בקטגוריה ‏כתבות

 

תגיות:

תור הזהב של קימי שמידט

פורסם ע"י ‏meiravre‏
בתאריך 08/07/2017 בקטגוריה ‏כתבות

אלי קמפר, "קימי שמידט"

כשקימי שמידט מספרות לשותף שלה לדירה, טייטוס אנדרומדון, שהיא הסכימה להשתתף בתכנית טלוויזיה של האוניברסיטה שהיא לומדת בה, טייטוס עונה מיד: "זה בגלל שאת רוצה לקחת חלק בתור הזהב של הטלוויזיה, נכון?"

'תור הזהב של הטלוויזיה' הוא מסוג הביטויים שהפכו לקלישאה דווקא מכיוון שהם נכונים לחלוטין, הן בהתייחס לשפע האפשרויות הטלוויזיוניות והן בהתייחס לאיכות ולחדשנות שלהן, אבל בהקשר של קימי שמידט השימוש בו מבטא דבר נוסף. "Unbreakable Kimmy Schmidt" התחילה כיצירה של טינה פיי ל-NBC, ששידרה את הקומדיה המעולה הקודמת של פיי "רוק 30", אבל באיזשהו שלב של ההפקה עברה לנטפליקס, שם שודרו שלוש העונות שלה עד כה. בזמן שחלף מאז ש"רוק 30" הייתה ללהיט של מבקרים, השתנה המושג 'קומדיה' לחלוטין והיום הוא מתייחס לרוב לסדרה על מצוקה קיומית שהיא אמנם אבסורדית לעתים אבל רוב הזמן רצינית לגמרי, גם בתכנים שלה וגם באופן שבו היא מציגה אותם.

הסדרות הללו הן כמעט תמיד אישיות מאוד, באופן שמטשטש במודע את הקו בין היוצר/במאי/תסריטאי/כוכב לבין הדמות שלו. כך שלמעשה כמעט כל הסדרות הללו, מעולות, מרגשות וחשובות ככל שיהיו, מבוססות על חייהם של אנשים ממוצעים ומעלה, שאולי משתייכים לקבוצת מיעוט (נשים/שחומי עור/סוסים על שתיים) אבל הצרות שלהם הם בכל זאת צרות עולם ראשון, רצוי עם נגיעה לעולם הבידור. וזה נכון במידה רבה ל"בנות", "לואי", "דברים טובים", "לא בטוחה", "Master of None" ואפילו "בוג'ק הורסמן". יוצא הדופן היחיד כנראה הוא דונלד גלובר ו"אטלנטה" המעולה שלו, שמתרחשת בשוליים הספק-חוקיים של החברה האפרו-אמריקאית.

קימי שמידט (צילום: Eric Liebowitz / Netflix)

מכיון שטינה פיי כתבה את הסדרה שלה על חיי (אי) הזוהר של תסריטאית ניו-יורקית כבר לפני עשור, היא הייתה חופשייה שלא להתייחס לטרנד הזה; במקום היא יצרה תת-סוגה נפרדת של קומדיה, שהיא לא סיטקום צפוי ולא דרמה קומית עגומה אלא קומדיה קצבית, אינטליגנטית ומלאה באג'נדה שהיא בכל זאת חיובית ואופטימית עד לקצה השערות האדומות של אלי קמפר. קימי שמידט אולי הייתה כלואה בבונקר של כומר משוגע במשך 15 שנה, אבל הדבר הזה לא מונע ממנה לחפש את הטוב שבעולם ואת האפשרות שלה להוסיף לטוב הזה עוד קצת. וזה לא בגלל שהסדרה לא מתייחסת לטראומה שלה – היא עושה את זה לא מעט, וזכור לטובה תפקיד האורח המעולה של פיי עצמה כפסיכולוגית דו-פרצופית בסוגיה הזאת. אלא שכעיקרון מנחה, קיומי לא פחות מאלו של מקביליה הנוגים, קימי שמידט מאמינה שהעולם חייב להכיל למרות הכל נקודות אור ששווה להמשיך ולהיאבק בשבילן; ולכן הסדרה צבועה בצהוב ו-ורוד, מלווה בפסקול פאנקי משמח של רוברט קרלוק ובפתיח מעולה, מלאה בפרודיות נהדרות על עולם הבידור (ע"ע להיטיו הוויראליים של טייטוס ובראשן המחווה הקורעת והמדויקת עד אחרונת זוויות הצילום ל-Lemonade של ביונסה) ולא מפספסת אף הזדמנות להתחכמות מילולית שמוגנבת מתחת לשפם.

בזמנו נטען ש-NBC ויתרו על הסדרה כי אין בה כמעט גברים לבנים, ואכן חוץ מאישה שהייתה קורבן לאלימות, בסדרה מככבים גבר שחור גיי, בן זוגו שהוא פועל בשירות העירייה, בעלת בית תמהונית מהסלאמס של ניו יורק, אשת חברה בלונדינית שהיא למעשה צאצא של אמריקאים ילידים וגבר-לבן-עשיר-סטרייט אחד, שמשפחתו רודפת אותו כי הוא מכוער ומעדיף להקדיש את זמנו לעמותות נידחות. תלונה נפוצה של הסדרה היא שהדמויות הללו מופרכות למדי, אפילו קריקטוריסטיות, אלא שפיי מנצלת את המנדט של הקומדיה במובן המקורי שלו, ומגזימה כדי להצחיק ולומר משהו בו בזמן.

אמנם כשאחת הדמויות מצהירה על המסר שהיא למדה על עצמה הדידקטיות בהחלט הורגת את הקומדיה, אבל רוב הזמן האמירה מובלעת בתוך העלילה, בין אם בנוגע לפמיניזם (שותפתה לבונקר של קימי לא מצליחה לנהל כת של בנים בתיכון וזוכה ליחס מפלה מהרשויות, קימי מבולבלת מהפי.סי. של חברותיה לקולג'), ניכוס תרבותי, ג'נטריפיקציה, היסטריה תקשורתית ועוד; ובל נשכח שמערכת היחסים הרומנטית המרכזית של הסדרה היא בין שני גברים. אבל מעל לכל, העובדה שסדרה שמתרחשת בניו יורק מחליטה להפנות את הזרקור לתושביה הנידחים והנשכחים של העיר, שסובלים מעוני, הזנחה, עבר קשה ועתיד מעורפל היא החדשנות האמיתית שבסדרה. קימי, טייטוס, ליליאן וג'קלין הם תושבים אמיתיים של ניו יורק לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר לואי סי קיי, בובי אקסלרוד או דון דרייפר, וההתעלמות מהם בטלוויזיה היא רק עוד ביטוי למקומם בחברה. ולכן, אחרי שהטלוויזיה האמריקאית התחילה במהפכה המבורכת ביחס למגדר ולגזע, אולי הגיעה הזמן שהיא תסתכל לשוליים ותתחיל להתייחס גם למעמד של הגיבורים שלה. בינתיים, בעולם שבו גיבוריה של קומדיה שרויים בדיכאון ודרמה ממוצעת דנה בסוף העולם, פרק של "קימי שמידט" הוא מוצר חיוני לצופה של 'תור הזהב'.

"בוג'אק הורסמן" היא מערבולת רגשית ואינטלקטואלית

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 10/06/2017 בקטגוריה ‏כתבות

ממלא בבננות. "בוג'אק הורסמן"

"את יודעת מה הם עושים, סיביל?"
היא הנידה את ראשה.
"ובכן, הם שוחים אל תוך חור מלא בבננות. הם נראים כמו דגים נורמליים כשהם שוחים פנימה. אבל ברגע שהם נכנסים, הם מתנהגים כמו חזירים. יצא לי לראות כמה דגי בננה ששחו לתוך חור בננה ואכלו לא פחות מ-78 בננות […] לאחר מכן הם נהיים כל כך שמנים שהם לא יכולים לצאת מהחור הזה, לא יכולים לעבור דרך הדלת."
[…] "אז מה קורה להם?"
"מה קורה למי?"
"לדגי הבננה."
"אה, את מתכוונת אחרי שהם אוכלים את כל הבננות והם לא יכולים לצאת מחור הבננות?"
"כן," אמרה סיביל.
"ובכן, לא נעים להגיד לך, סיביל. הם מתים."
(מתוך הסיפור "יום נפלא לדגי הבננה", תרגום: על ידי)

"בוג'אק הורסמן", סדרה מצוירת למבוגרים המשודרת בנטפליקס, מתרחשת בעולם שבו בנוסף לבני אדם, חיים גם בעלי חיים מואנשים, ביניהם גם הסוס עליו מבוססת הסדרה וגם שמה. הורסמן הוא כוכב סיטקום משנות ה-90, אשר עדיין מרוויח מפירות העבר, חי בבית הוליוודי עם נוף לשלט "הוליוו(ד)" המפורסם, שחקן אהוב ע"י קהל נאמן של עוברים ברחוב וגם עשיר כקורח. עד כאן, זהו תיאור מושלם של קומדיית טעויות; הדמויות לפעמים לא מודעות לעצמן, בין אם אנושיות או מואנשות, חומר קלאסי לצחוקים על חשבונן. בנוסף יש את הקטע של החיות והאנשים שחיים ביחד באותו עולם. הסדרה משלבת בתוכה הרבה התחכמויות עם השילוב הזה, כאשר החיות מתנהגות כפי שיאה לסוג שלהן: ציפורים בקטעי מעבר נראות עפות ממדרכה אחת לאחרת, פינגווין עובד בחברת ההוצאה לאור הידועה "פינגווין" או כלב העובד בשירות החניה של רכבים ונהנה כשזורקים לו את המפתחות רחוק כדי שיוכל לרוץ להביא אותם.

אבל עם כל הטוב (כביכול) והמצחיק יש את מה שמתנהל בתוך הסוס-אדם ושאר הדמויות: שפע של חרדות, דיכאון, הרס עצמי, שאלות קיומיות ורפש נרקיסיסטי. הרבה נכתב כבר על הצביעות של הוליווד, על הזוהר שמסנוור כדי שלא יראו את הכיעור האמיתי מאחוריה, את שלל האנשים המזויפים שיחמיאו לך רק בשביל לעשות על הקריירה שלך כסף, עסקנים שמעוניינים אך ורק לנצל כל טיפה של כישרון בשביל הרווח שלהם. ב"בוג'אק" ישנו אותו כיעור, אך הוא לא תקף אך ורק לאנשי הבידור והסלבריטי, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו. כמו העולם הצהוב של דגי הבננה, אשר נכנסים לתוך החור ואוכלים את כל הבננות עד שהם חולים מאותה התפרצות חזירית ומתים, כך גם כל אחד מאיתנו מתמכר/ת לדבר מה בשביל להתחמק מהמחשבה הדורסנית של "חוסר משמעות"; "העולם הוא חור אכזרי וחסר אכפתיות. המפתח לאושר אינו החיפוש אחר משמעות. מה שצריך לעשות זה רק להתעסק בשטויות חסרות חשיבות ובסופו של דבר, את תמותי", ככה מסבירה הדמות המבריקה של מר חמאת בוטנים, לברדור אנושי המהווה דמות מראה לבוג'אק, כאשר הוא מנסה לנחם את אשתו האנושית, דיאן, מושא הידלקותו של הדמות הראשית.

העיקר לא להתמודד עם כאב. "בוג'אק הורסמן"

בוג'אק, המדובב ע"י וויל ארנט הנהדר ("משפחה בהפרעה", "לגו באטמן"), הוא אלכוהוליסט אשר אינו מסוגל להתמודד עם צרותיו, אפילו כשהתשובות נמצאות ממש מול הפרצוף שלו. הוא ישתכר, יתמסטל, ינהג בחוסר אחריות כלפי חבריו ולאחר מכן ימצא תירוצים למעשיו. העיקר לא להתמודד עם כאב, חור גדול שנוצר עקב ילדות מלאת עוגמת נפש, חברויות שהוא הרס עבור קידום, ואמיתות שלפעמים קל יותר להתחמק מהן מאשר להתמודד איתן. נראה שהבחירה בעולם הסלבריטי הוא מתוחכם יותר ממה שחושבים, הרי שרוב סדרות הריאליטי מגיעות בסופו של דבר אל תוך האחוזות הגדולות של כוכבים סוג ב', הופכות אותן לסוג א', מהר מספיק בשביל שישכחו מהם או שיתחתנו עם קניה ווסט. סיפורו של שחקן בגבעת הסרטים והכוכבנים יכולה למשוך גם את אלה שמעוניינים לראות עוד מהצהוב של העולם הזה, ויש לא מעט הופעות אורח של כוכבים אמיתיים (המשעשעים ביותר הם אילו אשר משחקים בשמם כדי להאניש אותם לחיה). בנוסף, הוליווד מייצגת חלק גדול ממה שמושך אותנו לברוח מן המציאות והשאלות החשובות באמת, הבידור הוא סם זול ונגיש יותר איתו אפשר להתחמק מהתמודדויות.

למרות עומקם של הדברים, ההנאה המעוותת מהסדרה אינה מסתכמת בבעיות שהיא מעלה על הפרק בקורי העכביש שהם האנושיות שלנו, אלא גם בקומדיה שהיא משלבת עם אירוניה חצי-צוחקת חצי-בוכה והצגות של גיבורים המביאים איתם תשובות פשוטות שבכל זאת קשה למוח האנושי להבין אותן. השימוש בג'יי די סלינג'ר, הסופר שאת עבודתו ציטטתי בתחילת הפוסט. הוא חוזר בסדרה לאור הזרקורים עם רעיון לשעשועון שהוא ההפך הגמור מכל מה שהוא ניסה לייצג בסיפוריו: האנטי שלו למטריאליזם ולרדידות עשה סיבוב אירוני של 081 מעלות כשהוא יוצר שעשועון שטחי שכולו סובב סביב הכוכבים המתארחים בו, ומשתמש בו כדי להציג את הרגעים השפלים ביותר בבידור הטלוויזיוני. דיאן, המדובבת ע"י אליסון ברי ("מד מן", "קומיוניטי") העתק כמעט מושלם לדמותה של דריה המרדנית מסדרת MTV "דריה", היא פמיניסטית ולוחמת זכויות. כשהיא באה במטרה לעשות טוב בעולם, היא יוצאת עם הזנב בין הרגליים, בין אם בתחושת הפסד או בהכרה בזיוף של כוכבי המעשים ההומניטריים. הנסיכה קרולין, חתולה עצמאית ושורטת המדובבת ע"י הקומיקאית חסרת הגבולות איימי סדריס, סובלת-נהנית מהתמכרות קשה לעבודה שלה ולעזרה לאחרים. מר חמאת בוטנים הנ"ל הוא הגיבור האבסורדי שאלבר קאמי היה שמח לצפות בו, מי שמורד ב"חוסר המשמעות": במקום לסבול ממנה כמו בוג'אק, הוא צוחק ונהנה מהחיים בידיעה שהיא שם תמיד.

הערבוב בין המצחיק לטראגי, בין ההתחמקויות הקטנות מן החיים לדרכי הקיצור המסוכנות לכל נפש, בין בוג'אק השטחי שפועל מגחמות חסרות פשר לבין בוג'אק שמתחרט על כל אחת ואחת מהן בסופו של דבר, מדובר בתוכן טלוויזיוני שלי לא יצא עדיין להתנגש בו. אין פרק אחד שבו יש איזו הפוגה מאותה מערבולת רגשית ואינטלקטואלית. בכל זאת, חשוב לציין כי זוהי סדרה עלילתית עם קו עלילה רציף לכל אורך העונה, אבל בסופו של דבר אילו הדמויות שמתקדמות הרבה יותר או נסוגות לאחור, ובשביל מה התכנסנו לאחרונה כשבט וירטואלי צפוף כל כך מול הטלוויזיה אם לא בשביל דמויות להזדהות עמן? אפילו דמות כמו של טוד, שג'סי פינקמן, סליחה, אהרון פול ("שובר שורות") המקסים נותן מקולו כדי לדובב, אדם אשר לא מצליח הרבה בחייו ופועל מחשקים ילדותיים או חסרי מודעות, סופו להתחבב על הצופים בגלל המאפיינים הפנימיים שלו.

אז למה לצפות בסדרה? כי כמו שציינתי, היא לא מציגה רק בעיות אלא גם פתרונות למי שמחפש, למרות שבוג'אק לא ממש רוצה להבין אותם. כסדרת טלוויזיה היא יכולה להיות מאוד מבדרת ומצחיקה למי שניחן בחוש הומור שחור, היא יכולה להגיע למקומות בנפש שאולי לא ממש רוצים לגעת ומספקת רגעי בריחה להתנחם בהם כאשר זה קורה. בתור צופה הרגשתי עצמי אוכלת הרבה מהבננות שהוגשו ע"י תוכן הסדרה, התנפחתי מרוב סימני שאלה ובכל זאת המשכתי לצפות בסדרה, ואולי לקיתי בכמה משברים קיומיים, אבל לפחות אני נותרת בחור עם כמה הארות פילוסופיות מעמיקות, עד שאמות, כמובן.

תגיות:

מחפשים את שוגר טאון

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

הנה הביקורת שלי על פתיחת העונה השלישית הנהדרת של "סמוך על סול".

 

ולמיטיבי לכת: פודקאסט של ניר גורלי ויונתן קוטנר העוסק בפרק.

תגיות:

עוד לא אפסה תקווה מ"איירון פיסט"

פורסם ע"י ‏איתי שלמקוביץ'‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

איירון פיסט, לוק קייג', ג'סיקה ג'ונס ודרדוויל

עם עלייתה לאוויר של "איירון פיסט" בחודש מרץ 2017, כמעט והושלם הפרויקט המשותף של מארוול ונטפליקס, פרויקט המגנים (או, יותר במדויק, "עלילות קלייר טמפל"). ארבע עונות אוריג'ין כבר שודרו, כבונוס קיבלנו את העונה השנייה של "דרדוויל", והכלים על לוח המשחק מוכנים לקראת סדרת האיחוד "המגנים" שאמורה לעלות באוגוסט.

לאחר ש"איירון פיסט" עלתה לאוויר, התגבשה אצל חלק גדול מהצופים הרגשה שהיא החלשה מבין סדרות הפרויקט. אז נכון שישנה הטייה מובנית כנגד הסדרה, מכיוון שהיא עדיין טרייה בראש ואפקט הנוסטלגיה עוד לא הספיק להחליק את הפגמים שנורמלי למצוא לאורך עונה שלמה; אבל עדיין, בהשוואה בין הסדרות ניתן למצוא כמה נקודות שבהן "איירון פיסט" נמצאת בעמדת חסרון אל מול אחיותיה.

בתור התחלה, "איירון פיסט" נמצאת בז'אנר שקשה יותר לצופה של היום להתחבר אליו. כל סדרת טלוויזיה סוחבת על גבה את משא סדרת הקומיקס המקורית שלה, והז'אנר שבו היא נכתבה, בין אם היא נשארת נאמנה לז'אנר או ששוברת אותו במודע. דרדוויל הוא גיבור על, חד וחלק; ג'סיקה ג'ונס היא בלשית; לוק קייג' הוא גיבור על שחור (כן, בלאקספוייטיישן היה פעם דבר לגיטימי); ואיירון פיסט הוא לוחם קונג פו. שתיים מהסדרות, אלו שנושאות את שם הגיבור ולא את כינויו, לקחו את פני השטח של הז'אנר והשתמשו בו כבסיס לדיון בנושאים רחבים יותר; דרדוויל הוא גרסת נטפליקס לז'אנר שגם ככה נמצא בפריחה. רק סרטי קונג-פו כבר אינם תופעה תרבותית משמעותית, אבל סיפור האוריג'ין של איירון פיסט מונע ממנו להתעלם מהם. מכיוון ש"איירון פיסט" צריכה להשקיע חלק מהעלילה בז'אנר "לא מעניין", נוצרת הרגשה שהיא טובה פחות.

אבל סדרת טלוויזיה היא יותר מאשר הז'אנר שלה. בשיטה העלילתית של נטפליקס, שבה כל פרק הוא חלק מעלילה גדולה יותר ולא עומד בפני עצמו, לכל עונה יש גם סיפור ותמה מרכזיים שמולם מתמודד הגיבור. גם בנקודה זו, איירון פיסט קיבל את ההתמודדות הפחות מושכת.

יוצא נפסד כבר מנקודת הפתיחה. איירון פיסט

דרדוויל (בעיקר בעונתו הראשונה והאוריג'ינית) ולוק קייג' נלחמים בארגוני פשע. גם אם מדובר בארגון פשע מקומי יחסית – בהלז קיטשן ובהארלם – עדיין מדובר בהתמודדות של הגיבור מול פושעים, מול השאלה עד כמה רחוק יכול ללכת פורע-חוק ויג'ילנטי לפני שהוא הופך לפושע בעצמו. לא סתם האויבים של דרדוויל ולוק קייג' הם אנשי קהילה מכובדים – יזם נדל"ן, בעל מועדון, חברת מועצה – שני המטא-אנושיים, שהיו יכולים באותה מידה להיות חלק מהנוקמים, צריכים להילחם לא רק בפושעים האמיתיים אלא בדימוי של עצמם כפושעים. גם כאשר מאט מורדוק כבר התקדם והוכיח לעצמו שהוא צודק, הוא מעומת אל מול המעניש וצריך להצדיק מחדש את בחירתו לפעול (במקרה שלו, גם) מחוץ לחוק.

במקרה של ג'סיקה ג'ונס, כמעט מיותר לתאר – גם אלמלא היה לה הנבל הטוב ביקום מארוול כולו (ועל זה בהמשך), העיסוק שלה בהעצמה נשית ובאחריות אישית על חייהם של אחרים יוצר תמה מגובשת, רלוונטית ומדוברת כיום. ג'סיקה ג'ונס עוסקת בנושאים החשובים של תקופתנו, וברגע שעסקה בהם בצורה טובה – הפכה מיידית לסדרה טובה.

איירון פיסט, לעומת זאת, עוסק בשני דברים: קונג פו (המלחמה בין האגרוף ליד, מלחמה שלכל אורך הסדרה לא ממש ברור למה איירון פיסט נמצא בצד הצודק שלה) ועולם העסקים. זאת הסדרה המוארת ביותר ביקום מארוול, וחלק ניכר מעלילתה מתרחש בגורדי שחקים שטופי שמש. היה אפשר לחשוב שהסדרה עוקבת אחרי מלחמתו של דני ראנד האידיאליסט בתאגיד מרושע – אבל די מהר אנחנו לומדים שהתאגיד עצמו לא מרושע, ושהדבר הכי גרוע שאפשר לומר על המנהלים בו הוא שהם אוהבים כסף. דני ראנד לא נלחם נגד אנשי עסקים מרושעים – הוא נלחם על מנת להיות חלק מאנשי העסקים. הוא אפילו לא רוצה בהתחלה לשנות מבפנים, אלא רק לקבל את המגיע לו. הדבר הכי מרושע בתאגיד הוא שהוא לא מספק ביטוח שיניים לעובדים הזוטרים בו. בסוף הסדרה אנחנו מגלים שכל עולם העסקים והכסף הגדול הוא לא תמה מרכזית, אלא תפאורה לדברים אחרים, בלי אמירה – ובלי אמירה עולה המחשבה "אז בשביל מה השקעתי עכשיו זמן וצפיתי ב-13 פרקים". תאגיד ראנד הוא לא טוב או רע, הוא פשוט שם, כלי בשביל איירון פיסט ואויביו כאחד. וזה מוביל אותי להבדל העיקרי בין איירון פיסט לשאר סדרות מארוול – הנבל.

עיסוק טוב בנושאים חשובים הופך אותה לסדרה טובה. ג'סיקה ג'ונס

מאט מרדוק, ג'סיקה ג'ונס ולוק קייג' נלחמים מול אויב ברור. ווילסון פיסק, קילגרייב, פה-כותנה – כולם רעים מההתחלה ועד הסוף. אחרי האקספוזיציה, אנחנו לומדים מיד מי האנטגוניסט, מול מי הגיבור שלנו יילחם – והקרב ייפסק כאשר הגיבור ינצח. דו קרב של גיבור מול נבל מחדד את העלילה, מאפשר לנו להתחבר לגיבור במלחמתו, מונע דילמות של מי צודק – בקיצור, יוצר סדרה מהודקת יותר. בטווח הארוך אפשר לראות את התפרים בעלילה המהודקת, את המקרים בהם הנבל הוא לא באמת נבל אלא קורבן של הנסיבות, אבל בסוף הצפייה הראשונה מגיע הקתרזיס, וקתרזיס מיתרגם בראשנו ל"אהבתי את מה שראיתי".

"איירון פיסט" סובלת מאד בתחום הנבל – יש לה פשוט יותר מדי מהם. אין דמות אחת, כולל הסייד-קיקים של הגיבור, שלא נראית בשלב זה או אחר כנבל, ולעומת זאת – אין אף דמות רעה שאין לה קטע של חזרה בתשובה. קטע, קצר ככל שיהיה, שבו אנחנו תוהים אם אולי היא בעצם צודקת. חלק גדול ממשך הסדרה עובר בשביל בכלל לגלות מי הנבל האמיתי של איירון פיסט, ואפילו אז – לנבל הראשי יש נבלים משל עצמו. העומס להבין מי נגד מי מפריע לשקיעה בתוך הסיפור. מילא אם היה מדובר בדני ראנד נגד העולם, כמו שקורה הרבה פעמים אצל מאט מרדוק; אבל הקונספט של אגרוף הברזל אומר שיש תמיד צד טוב וצד רע, ואנחנו כצופים לא יודע מי הוא הרע בסיפור. ישנן סדרות שעשו מחוסר הבהירות הזאת מטעמים – "הסמויה" היא תמיד דוגמה טובה – אבל אלו לא היו סדרות גיבורי על. לגיבור על יש את נבל העל שלו, ולוקח יותר מדי זמן עד שאנחנו לומדים מי הנבל האמיתי של איירון פיסט.

כשלעצמם, כל אחד מהחסרונות של "איירון פיסט" (ז'אנר לא פופולרי, סביבת פעילות שגרתית, נבל לא מובהק) היה פתח לסדרה מוצלחת, שוברת שגרה, כזאת שיוצאת מנקודת פתיחה בעייתית ומנצלת אותה ליצירת משהו מיוחד. אבל הסדרה היא לא הראשונה ביקום מארוול-נטפליקס, היא החמישית שעולה לאוויר (אם מגדירים את שתי העונות של "דרדוויל" כשתי סדרות שונות), והיא עולה אחרי "ג'סיקה ג'ונס", אחד מהאירועים הטלוויזיוניים הגדולים של השנים האחרונות. הסדרה לא נמדדת בפני עצמה אלא אל מול הסדרות הקודמות, שהיו סוחפות ופורצות גבול, ולכן הצפייה בה נגמרת בתחושת אכזבה, ובכך שזאת סדרת מארוול-נטפליקס הפחות טובה מכולן.

אבל. היתרון הגדול של היקום הגדול, המורחב והמשותף של מארוול-נטפליקס היא שיש לדמויות הזדמנות לפרוח גם כשהן מסיימות את סיפור האוריג'ין. "איירון פיסט" כסדרה אולי הייתה החלשה מבין סדרות מארוול, אבל איירון פיסט עצמו יכול להיות רכיב משמעותי מהמגנים. נשאר לנו לחכות ולראות. אני מחכה לראות מי ינצח, אגרוף הברזל של דני ראנד מול עור הברזל של לוק קייג'.

פאק באמינות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

תגיות:

צינורות לא מקובלים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

תגיות:

"מפרשים שחורים" הייתה אחת הסדרות היפות בטלוויזיה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

© עידו ישעיהו