Archive for the ‘כתבות’ Category

"בוג'אק הורסמן" היא מערבולת רגשית ואינטלקטואלית

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 10/06/2017 בקטגוריה ‏כתבות

ממלא בבננות. "בוג'אק הורסמן"

"את יודעת מה הם עושים, סיביל?"
היא הנידה את ראשה.
"ובכן, הם שוחים אל תוך חור מלא בבננות. הם נראים כמו דגים נורמליים כשהם שוחים פנימה. אבל ברגע שהם נכנסים, הם מתנהגים כמו חזירים. יצא לי לראות כמה דגי בננה ששחו לתוך חור בננה ואכלו לא פחות מ-78 בננות […] לאחר מכן הם נהיים כל כך שמנים שהם לא יכולים לצאת מהחור הזה, לא יכולים לעבור דרך הדלת."
[…] "אז מה קורה להם?"
"מה קורה למי?"
"לדגי הבננה."
"אה, את מתכוונת אחרי שהם אוכלים את כל הבננות והם לא יכולים לצאת מחור הבננות?"
"כן," אמרה סיביל.
"ובכן, לא נעים להגיד לך, סיביל. הם מתים."
(מתוך הסיפור "יום נפלא לדגי הבננה", תרגום: על ידי)

"בוג'אק הורסמן", סדרה מצוירת למבוגרים המשודרת בנטפליקס, מתרחשת בעולם שבו בנוסף לבני אדם, חיים גם בעלי חיים מואנשים, ביניהם גם הסוס עליו מבוססת הסדרה וגם שמה. הורסמן הוא כוכב סיטקום משנות ה-90, אשר עדיין מרוויח מפירות העבר, חי בבית הוליוודי עם נוף לשלט "הוליוו(ד)" המפורסם, שחקן אהוב ע"י קהל נאמן של עוברים ברחוב וגם עשיר כקורח. עד כאן, זהו תיאור מושלם של קומדיית טעויות; הדמויות לפעמים לא מודעות לעצמן, בין אם אנושיות או מואנשות, חומר קלאסי לצחוקים על חשבונן. בנוסף יש את הקטע של החיות והאנשים שחיים ביחד באותו עולם. הסדרה משלבת בתוכה הרבה התחכמויות עם השילוב הזה, כאשר החיות מתנהגות כפי שיאה לסוג שלהן: ציפורים בקטעי מעבר נראות עפות ממדרכה אחת לאחרת, פינגווין עובד בחברת ההוצאה לאור הידועה "פינגווין" או כלב העובד בשירות החניה של רכבים ונהנה כשזורקים לו את המפתחות רחוק כדי שיוכל לרוץ להביא אותם.

אבל עם כל הטוב (כביכול) והמצחיק יש את מה שמתנהל בתוך הסוס-אדם ושאר הדמויות: שפע של חרדות, דיכאון, הרס עצמי, שאלות קיומיות ורפש נרקיסיסטי. הרבה נכתב כבר על הצביעות של הוליווד, על הזוהר שמסנוור כדי שלא יראו את הכיעור האמיתי מאחוריה, את שלל האנשים המזויפים שיחמיאו לך רק בשביל לעשות על הקריירה שלך כסף, עסקנים שמעוניינים אך ורק לנצל כל טיפה של כישרון בשביל הרווח שלהם. ב"בוג'אק" ישנו אותו כיעור, אך הוא לא תקף אך ורק לאנשי הבידור והסלבריטי, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו. כמו העולם הצהוב של דגי הבננה, אשר נכנסים לתוך החור ואוכלים את כל הבננות עד שהם חולים מאותה התפרצות חזירית ומתים, כך גם כל אחד מאיתנו מתמכר/ת לדבר מה בשביל להתחמק מהמחשבה הדורסנית של "חוסר משמעות"; "העולם הוא חור אכזרי וחסר אכפתיות. המפתח לאושר אינו החיפוש אחר משמעות. מה שצריך לעשות זה רק להתעסק בשטויות חסרות חשיבות ובסופו של דבר, את תמותי", ככה מסבירה הדמות המבריקה של מר חמאת בוטנים, לברדור אנושי המהווה דמות מראה לבוג'אק, כאשר הוא מנסה לנחם את אשתו האנושית, דיאן, מושא הידלקותו של הדמות הראשית.

העיקר לא להתמודד עם כאב. "בוג'אק הורסמן"

בוג'אק, המדובב ע"י וויל ארנט הנהדר ("משפחה בהפרעה", "לגו באטמן"), הוא אלכוהוליסט אשר אינו מסוגל להתמודד עם צרותיו, אפילו כשהתשובות נמצאות ממש מול הפרצוף שלו. הוא ישתכר, יתמסטל, ינהג בחוסר אחריות כלפי חבריו ולאחר מכן ימצא תירוצים למעשיו. העיקר לא להתמודד עם כאב, חור גדול שנוצר עקב ילדות מלאת עוגמת נפש, חברויות שהוא הרס עבור קידום, ואמיתות שלפעמים קל יותר להתחמק מהן מאשר להתמודד איתן. נראה שהבחירה בעולם הסלבריטי הוא מתוחכם יותר ממה שחושבים, הרי שרוב סדרות הריאליטי מגיעות בסופו של דבר אל תוך האחוזות הגדולות של כוכבים סוג ב', הופכות אותן לסוג א', מהר מספיק בשביל שישכחו מהם או שיתחתנו עם קניה ווסט. סיפורו של שחקן בגבעת הסרטים והכוכבנים יכולה למשוך גם את אלה שמעוניינים לראות עוד מהצהוב של העולם הזה, ויש לא מעט הופעות אורח של כוכבים אמיתיים (המשעשעים ביותר הם אילו אשר משחקים בשמם כדי להאניש אותם לחיה). בנוסף, הוליווד מייצגת חלק גדול ממה שמושך אותנו לברוח מן המציאות והשאלות החשובות באמת, הבידור הוא סם זול ונגיש יותר איתו אפשר להתחמק מהתמודדויות.

למרות עומקם של הדברים, ההנאה המעוותת מהסדרה אינה מסתכמת בבעיות שהיא מעלה על הפרק בקורי העכביש שהם האנושיות שלנו, אלא גם בקומדיה שהיא משלבת עם אירוניה חצי-צוחקת חצי-בוכה והצגות של גיבורים המביאים איתם תשובות פשוטות שבכל זאת קשה למוח האנושי להבין אותן. השימוש בג'יי די סלינג'ר, הסופר שאת עבודתו ציטטתי בתחילת הפוסט. הוא חוזר בסדרה לאור הזרקורים עם רעיון לשעשועון שהוא ההפך הגמור מכל מה שהוא ניסה לייצג בסיפוריו: האנטי שלו למטריאליזם ולרדידות עשה סיבוב אירוני של 081 מעלות כשהוא יוצר שעשועון שטחי שכולו סובב סביב הכוכבים המתארחים בו, ומשתמש בו כדי להציג את הרגעים השפלים ביותר בבידור הטלוויזיוני. דיאן, המדובבת ע"י אליסון ברי ("מד מן", "קומיוניטי") העתק כמעט מושלם לדמותה של דריה המרדנית מסדרת MTV "דריה", היא פמיניסטית ולוחמת זכויות. כשהיא באה במטרה לעשות טוב בעולם, היא יוצאת עם הזנב בין הרגליים, בין אם בתחושת הפסד או בהכרה בזיוף של כוכבי המעשים ההומניטריים. הנסיכה קרולין, חתולה עצמאית ושורטת המדובבת ע"י הקומיקאית חסרת הגבולות איימי סדריס, סובלת-נהנית מהתמכרות קשה לעבודה שלה ולעזרה לאחרים. מר חמאת בוטנים הנ"ל הוא הגיבור האבסורדי שאלבר קאמי היה שמח לצפות בו, מי שמורד ב"חוסר המשמעות": במקום לסבול ממנה כמו בוג'אק, הוא צוחק ונהנה מהחיים בידיעה שהיא שם תמיד.

הערבוב בין המצחיק לטראגי, בין ההתחמקויות הקטנות מן החיים לדרכי הקיצור המסוכנות לכל נפש, בין בוג'אק השטחי שפועל מגחמות חסרות פשר לבין בוג'אק שמתחרט על כל אחת ואחת מהן בסופו של דבר, מדובר בתוכן טלוויזיוני שלי לא יצא עדיין להתנגש בו. אין פרק אחד שבו יש איזו הפוגה מאותה מערבולת רגשית ואינטלקטואלית. בכל זאת, חשוב לציין כי זוהי סדרה עלילתית עם קו עלילה רציף לכל אורך העונה, אבל בסופו של דבר אילו הדמויות שמתקדמות הרבה יותר או נסוגות לאחור, ובשביל מה התכנסנו לאחרונה כשבט וירטואלי צפוף כל כך מול הטלוויזיה אם לא בשביל דמויות להזדהות עמן? אפילו דמות כמו של טוד, שג'סי פינקמן, סליחה, אהרון פול ("שובר שורות") המקסים נותן מקולו כדי לדובב, אדם אשר לא מצליח הרבה בחייו ופועל מחשקים ילדותיים או חסרי מודעות, סופו להתחבב על הצופים בגלל המאפיינים הפנימיים שלו.

אז למה לצפות בסדרה? כי כמו שציינתי, היא לא מציגה רק בעיות אלא גם פתרונות למי שמחפש, למרות שבוג'אק לא ממש רוצה להבין אותם. כסדרת טלוויזיה היא יכולה להיות מאוד מבדרת ומצחיקה למי שניחן בחוש הומור שחור, היא יכולה להגיע למקומות בנפש שאולי לא ממש רוצים לגעת ומספקת רגעי בריחה להתנחם בהם כאשר זה קורה. בתור צופה הרגשתי עצמי אוכלת הרבה מהבננות שהוגשו ע"י תוכן הסדרה, התנפחתי מרוב סימני שאלה ובכל זאת המשכתי לצפות בסדרה, ואולי לקיתי בכמה משברים קיומיים, אבל לפחות אני נותרת בחור עם כמה הארות פילוסופיות מעמיקות, עד שאמות, כמובן.

תגיות:

מחפשים את שוגר טאון

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

הנה הביקורת שלי על פתיחת העונה השלישית הנהדרת של "סמוך על סול".

 

ולמיטיבי לכת: פודקאסט של ניר גורלי ויונתן קוטנר העוסק בפרק.

תגיות:

עוד לא אפסה תקווה מ"איירון פיסט"

פורסם ע"י ‏איתי שלמקוביץ'‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

איירון פיסט, לוק קייג', ג'סיקה ג'ונס ודרדוויל

עם עלייתה לאוויר של "איירון פיסט" בחודש מרץ 2017, כמעט והושלם הפרויקט המשותף של מארוול ונטפליקס, פרויקט המגנים (או, יותר במדויק, "עלילות קלייר טמפל"). ארבע עונות אוריג'ין כבר שודרו, כבונוס קיבלנו את העונה השנייה של "דרדוויל", והכלים על לוח המשחק מוכנים לקראת סדרת האיחוד "המגנים" שאמורה לעלות באוגוסט.

לאחר ש"איירון פיסט" עלתה לאוויר, התגבשה אצל חלק גדול מהצופים הרגשה שהיא החלשה מבין סדרות הפרויקט. אז נכון שישנה הטייה מובנית כנגד הסדרה, מכיוון שהיא עדיין טרייה בראש ואפקט הנוסטלגיה עוד לא הספיק להחליק את הפגמים שנורמלי למצוא לאורך עונה שלמה; אבל עדיין, בהשוואה בין הסדרות ניתן למצוא כמה נקודות שבהן "איירון פיסט" נמצאת בעמדת חסרון אל מול אחיותיה.

בתור התחלה, "איירון פיסט" נמצאת בז'אנר שקשה יותר לצופה של היום להתחבר אליו. כל סדרת טלוויזיה סוחבת על גבה את משא סדרת הקומיקס המקורית שלה, והז'אנר שבו היא נכתבה, בין אם היא נשארת נאמנה לז'אנר או ששוברת אותו במודע. דרדוויל הוא גיבור על, חד וחלק; ג'סיקה ג'ונס היא בלשית; לוק קייג' הוא גיבור על שחור (כן, בלאקספוייטיישן היה פעם דבר לגיטימי); ואיירון פיסט הוא לוחם קונג פו. שתיים מהסדרות, אלו שנושאות את שם הגיבור ולא את כינויו, לקחו את פני השטח של הז'אנר והשתמשו בו כבסיס לדיון בנושאים רחבים יותר; דרדוויל הוא גרסת נטפליקס לז'אנר שגם ככה נמצא בפריחה. רק סרטי קונג-פו כבר אינם תופעה תרבותית משמעותית, אבל סיפור האוריג'ין של איירון פיסט מונע ממנו להתעלם מהם. מכיוון ש"איירון פיסט" צריכה להשקיע חלק מהעלילה בז'אנר "לא מעניין", נוצרת הרגשה שהיא טובה פחות.

אבל סדרת טלוויזיה היא יותר מאשר הז'אנר שלה. בשיטה העלילתית של נטפליקס, שבה כל פרק הוא חלק מעלילה גדולה יותר ולא עומד בפני עצמו, לכל עונה יש גם סיפור ותמה מרכזיים שמולם מתמודד הגיבור. גם בנקודה זו, איירון פיסט קיבל את ההתמודדות הפחות מושכת.

יוצא נפסד כבר מנקודת הפתיחה. איירון פיסט

דרדוויל (בעיקר בעונתו הראשונה והאוריג'ינית) ולוק קייג' נלחמים בארגוני פשע. גם אם מדובר בארגון פשע מקומי יחסית – בהלז קיטשן ובהארלם – עדיין מדובר בהתמודדות של הגיבור מול פושעים, מול השאלה עד כמה רחוק יכול ללכת פורע-חוק ויג'ילנטי לפני שהוא הופך לפושע בעצמו. לא סתם האויבים של דרדוויל ולוק קייג' הם אנשי קהילה מכובדים – יזם נדל"ן, בעל מועדון, חברת מועצה – שני המטא-אנושיים, שהיו יכולים באותה מידה להיות חלק מהנוקמים, צריכים להילחם לא רק בפושעים האמיתיים אלא בדימוי של עצמם כפושעים. גם כאשר מאט מורדוק כבר התקדם והוכיח לעצמו שהוא צודק, הוא מעומת אל מול המעניש וצריך להצדיק מחדש את בחירתו לפעול (במקרה שלו, גם) מחוץ לחוק.

במקרה של ג'סיקה ג'ונס, כמעט מיותר לתאר – גם אלמלא היה לה הנבל הטוב ביקום מארוול כולו (ועל זה בהמשך), העיסוק שלה בהעצמה נשית ובאחריות אישית על חייהם של אחרים יוצר תמה מגובשת, רלוונטית ומדוברת כיום. ג'סיקה ג'ונס עוסקת בנושאים החשובים של תקופתנו, וברגע שעסקה בהם בצורה טובה – הפכה מיידית לסדרה טובה.

איירון פיסט, לעומת זאת, עוסק בשני דברים: קונג פו (המלחמה בין האגרוף ליד, מלחמה שלכל אורך הסדרה לא ממש ברור למה איירון פיסט נמצא בצד הצודק שלה) ועולם העסקים. זאת הסדרה המוארת ביותר ביקום מארוול, וחלק ניכר מעלילתה מתרחש בגורדי שחקים שטופי שמש. היה אפשר לחשוב שהסדרה עוקבת אחרי מלחמתו של דני ראנד האידיאליסט בתאגיד מרושע – אבל די מהר אנחנו לומדים שהתאגיד עצמו לא מרושע, ושהדבר הכי גרוע שאפשר לומר על המנהלים בו הוא שהם אוהבים כסף. דני ראנד לא נלחם נגד אנשי עסקים מרושעים – הוא נלחם על מנת להיות חלק מאנשי העסקים. הוא אפילו לא רוצה בהתחלה לשנות מבפנים, אלא רק לקבל את המגיע לו. הדבר הכי מרושע בתאגיד הוא שהוא לא מספק ביטוח שיניים לעובדים הזוטרים בו. בסוף הסדרה אנחנו מגלים שכל עולם העסקים והכסף הגדול הוא לא תמה מרכזית, אלא תפאורה לדברים אחרים, בלי אמירה – ובלי אמירה עולה המחשבה "אז בשביל מה השקעתי עכשיו זמן וצפיתי ב-13 פרקים". תאגיד ראנד הוא לא טוב או רע, הוא פשוט שם, כלי בשביל איירון פיסט ואויביו כאחד. וזה מוביל אותי להבדל העיקרי בין איירון פיסט לשאר סדרות מארוול – הנבל.

עיסוק טוב בנושאים חשובים הופך אותה לסדרה טובה. ג'סיקה ג'ונס

מאט מרדוק, ג'סיקה ג'ונס ולוק קייג' נלחמים מול אויב ברור. ווילסון פיסק, קילגרייב, פה-כותנה – כולם רעים מההתחלה ועד הסוף. אחרי האקספוזיציה, אנחנו לומדים מיד מי האנטגוניסט, מול מי הגיבור שלנו יילחם – והקרב ייפסק כאשר הגיבור ינצח. דו קרב של גיבור מול נבל מחדד את העלילה, מאפשר לנו להתחבר לגיבור במלחמתו, מונע דילמות של מי צודק – בקיצור, יוצר סדרה מהודקת יותר. בטווח הארוך אפשר לראות את התפרים בעלילה המהודקת, את המקרים בהם הנבל הוא לא באמת נבל אלא קורבן של הנסיבות, אבל בסוף הצפייה הראשונה מגיע הקתרזיס, וקתרזיס מיתרגם בראשנו ל"אהבתי את מה שראיתי".

"איירון פיסט" סובלת מאד בתחום הנבל – יש לה פשוט יותר מדי מהם. אין דמות אחת, כולל הסייד-קיקים של הגיבור, שלא נראית בשלב זה או אחר כנבל, ולעומת זאת – אין אף דמות רעה שאין לה קטע של חזרה בתשובה. קטע, קצר ככל שיהיה, שבו אנחנו תוהים אם אולי היא בעצם צודקת. חלק גדול ממשך הסדרה עובר בשביל בכלל לגלות מי הנבל האמיתי של איירון פיסט, ואפילו אז – לנבל הראשי יש נבלים משל עצמו. העומס להבין מי נגד מי מפריע לשקיעה בתוך הסיפור. מילא אם היה מדובר בדני ראנד נגד העולם, כמו שקורה הרבה פעמים אצל מאט מרדוק; אבל הקונספט של אגרוף הברזל אומר שיש תמיד צד טוב וצד רע, ואנחנו כצופים לא יודע מי הוא הרע בסיפור. ישנן סדרות שעשו מחוסר הבהירות הזאת מטעמים – "הסמויה" היא תמיד דוגמה טובה – אבל אלו לא היו סדרות גיבורי על. לגיבור על יש את נבל העל שלו, ולוקח יותר מדי זמן עד שאנחנו לומדים מי הנבל האמיתי של איירון פיסט.

כשלעצמם, כל אחד מהחסרונות של "איירון פיסט" (ז'אנר לא פופולרי, סביבת פעילות שגרתית, נבל לא מובהק) היה פתח לסדרה מוצלחת, שוברת שגרה, כזאת שיוצאת מנקודת פתיחה בעייתית ומנצלת אותה ליצירת משהו מיוחד. אבל הסדרה היא לא הראשונה ביקום מארוול-נטפליקס, היא החמישית שעולה לאוויר (אם מגדירים את שתי העונות של "דרדוויל" כשתי סדרות שונות), והיא עולה אחרי "ג'סיקה ג'ונס", אחד מהאירועים הטלוויזיוניים הגדולים של השנים האחרונות. הסדרה לא נמדדת בפני עצמה אלא אל מול הסדרות הקודמות, שהיו סוחפות ופורצות גבול, ולכן הצפייה בה נגמרת בתחושת אכזבה, ובכך שזאת סדרת מארוול-נטפליקס הפחות טובה מכולן.

אבל. היתרון הגדול של היקום הגדול, המורחב והמשותף של מארוול-נטפליקס היא שיש לדמויות הזדמנות לפרוח גם כשהן מסיימות את סיפור האוריג'ין. "איירון פיסט" כסדרה אולי הייתה החלשה מבין סדרות מארוול, אבל איירון פיסט עצמו יכול להיות רכיב משמעותי מהמגנים. נשאר לנו לחכות ולראות. אני מחכה לראות מי ינצח, אגרוף הברזל של דני ראנד מול עור הברזל של לוק קייג'.

פאק באמינות

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

תגיות:

צינורות לא מקובלים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

תגיות:

"מפרשים שחורים" הייתה אחת הסדרות היפות בטלוויזיה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 08/04/2017 בקטגוריה ‏כתבות

דיון יומני הערפד 8.16, סיום הסדרה

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 13/03/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

בטקסט להלן יש ספוילרים עד לעונה החמישית כולל, אבל בתגובות אפשר לספיילר עד לסוף הסדרה.

לפני כחודשיים החלטתי לחזור לראות את "יומני הערפד" כדי ליישר קו עם סופה. הפסקתי בעונה הרביעית (אז עוד היו בסביבה המקוריים הבלתי נסבלים, כולם חיפשו את התרופה לאלמוות ולבסוף העירו את סיילאס מרבצו). חזרתי לצפות קצת אחרי הנקודה שבה הפסקתי, והבנתי לחלוטין מדוע עשיתי את זה בעבר. זו הייתה נקודה מאוד מייגעת בסדרה. החזרה לסדרה אחרי כמה שנים גם גרמה לי לקלוט עד כמה רבים שם שחקנים ממש ממש גרועים, בעיקר איאן סאמרהולדר (דיימון) וסטיבן ר. מקנייט (ג'רמי), שאפילו ממצמץ באופן מלאכותי. כמה שמחתי שהוא מת וכמה הצטערתי שחזר. במקביל נזכרתי שוב שקנדיס אקולה (קרוליין) נמצאת כמה וכמה דרגות מעל היתר, היא חזרה להיות העוגן שלי גם ברגעים הקשים.

העונה החמישית שהגיעה אחרי הזמנים הקשים – עם קתרין שכבר אינה בת אלמוות, ההשתלטות על גופה של אליינה, החיבור עם בתה, הפרק ה-100 שהחזיר את כל הדמויות החשובות מתולדות הסדרה, וכן הלאה – הייתה נפלאה. בזמן שהתקדמתי בצפייה בה גיליתי פתאום שהסדרה לא צפויה להסתיים כרגיל במאי אלא היא מקוצרת ומסתיימת ב-9 במרץ (רגע לפני חגיגות 20 השנה ל"באפי". מקרי?), כך שלצערי יישור הקו כבר לא יקרה, אבל אני לגמרי מתכוון להמשיך לצפות.

במסגרת ההתייחסויות אליה בימים האחרונים במדיה, ראיתי כותרת שממש אהבתי (כמובן, לא נכנסתי לקרוא מחמת ספוילרים) – "'יומני הערפד' הייתה סדרה טובה בהרבה מכפי שהייתה צריכה להיות". זה פשוט נכון. גדולתה בעיניי הייתה שברגעיה הטובים הרבים היא תמיד הייתה כתובה מעולה, גם כשהציגה תרחישים מלודרמטיים – כזה ישנו כבר בבסיסה כמובן, אהבתם של שני האחים לאליינה, מסיבה שנותרה תעלומה. הדמויות בה היו מנומקות, למעשים שלהן היו השלכות לטווח ארוך – מרחק שנים ועונות – ולא נשכחו ונדחקו הצדה. ובעיקר, רוב הזמן הרגש בה שידר כנות ואמינות. אפשר היה להיווכח בזה כל פעם מחדש כאשר מתו דמויות ותיקות – ההשפעה של המיתות האלה הייתה חזקה ומשמעותית על הנותרים מאחור.

כסדרה שהייתה חלק מהותי מהבלוג הזה, חשבתי שאולי חלק מהנוכחים ירצו להתייחס אל הפינאלה שלה. אני עצמי אגיע לקרוא אותן מתישהו. רק תנו אזהרות ספוילר מספקות כדי שהמילים הראשונות לא יסגירו את האירועים.

פשע אמריקאי אמיתי

פורסם ע"י ‏יהונתן צוריה‏
בתאריך 22/01/2017 בקטגוריה ‏כתבות

מאוד מקסים, אבל גם מרביץ לאשתו. או ג'יי סימפסון

לרוב הישראלים או.ג'יי סימפסון היה עד לא מזמן מונח אמורפי לא ברור – הוא היה שחקן פוטבול, ואז היה משפט והוא אשם? או שלא? בכל מקרה האמריקאים היו מאוד נרגשים מהעניין. בניגוד למשפט של מייקל ג'קסון או מעקב אחרי מעללי בריטני, משהו בסיפור של או.ג'יי סימפסון עניין בעיקר אמריקאים. אבל השנה שתי סדרות ניסו לשכנע אותנו שמדובר בסיפור מרתק ששווה שנקשיב לו עד הסוף. הראשונה הייתה הסדרה של ראיין מרפי (שעוד לא הספקתי לראות) שזכתה באמי ובשלל פרסים נוספים. והשנייה היא נכון לעכשיו מועמד מוביל לאוסקר (למרות שבשום פנים ואופן לא מדובר בסרט, אבל מילא).

בשביל להבין סיפור צריך לספר אותו מהתחלה, ו"או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה" (שמתחילה היום בערוץ 8) מספרת אותו ממש מההתחלה: לפני שאו.ג'יי נהיה סלבריטאי או שחקן או כל דבר אחר הוא היה בסך הכל שחקן פוטבול. לקהל הדיוטי כמוני שבא לשמוע על מקרה הרצח ולהבין מה קורה, זאת בחירה מתסכלת אבל לפחות ברורה. אבל אז, אחרי רבע שעה של "או.ג'יי סימפסון ממש טוב בפוטבול", לפתע הסדרה מתחילה לדבר על אלימות השוטרים בשנות ה-60. בשלב זה אתה מתחיל לאבד אמון בסדרה ובכיוון הכללי שלה: מה את רוצה ולאן את הולכת, גברת סדרה? אבל אם אתה נשאר, אתה רואה שהיא דווקא כן יודעת מה היא עושה, גם אם היא עושה את זה בצורה מעט מרושלת וחוזרת על עצמה.

כי "תוצרת אמריקה" לא מגוללת רק את סיפורו של או.ג'יי כוכב הפוטבול שנהיה רוצח, אלא גם או.ג'יי והקהילה השחורה. ואם הסיפור הראשון הוא בעיקרו כתבת רכילות צהובה, השני הוא סיפור יותר מורכב ומעניין. ולכן, כמובן, הסדרה בוחר להתמקד בעיקר בסיפור הראשון.

אולי הסיבה לכך היא שבתחילת הסיפור אין באמת קשר בין או.ג'יי לבין הקהילה השחורה. בשלוש השעות הראשונות חוזרת עוד פעם ועוד פעם האמירה שאו.ג'יי סימפסון הוא לא שחור – הוא או.ג'יי. זו אמירה מעניינת, אבל כזאת שלא ממש מצליחה לפצח את דמותו. גם כשבמהלך שלוש השעות מתחילות לעלות מקרי האלימות שלו נגד אשתו, התחושה היא שהסדרה מאוד שטחית ומנסה לפצות על כך ברפטטיביות: הוא מאוד מקסים, אבל גם מרביץ לאשתו. הסתירה הזאת לא עד כדי כך מדהימה כמו שהסדרה מציגה אותה, ולכן שלוש השעות הראשונות נראות בעיקר כמו חימום גדול לדבר האמיתי: השוטרים מרביצים לשחורים, או.ג'יי לא שחור, או.ג'יי הוא מקסים-אבל-מרביץ-לאשתו, כולם אוהבים את או.ג'יי והוא עושה מלא כסף. ואז שוב ושוב ושוב עד שטוב, לא להיות מניאק, אבל מישהו מוכן להירצח כבר?

לפתע הסדרה מתחילה לדבר על אלימות השוטרים בשנות ה-60. "או.ג'יי סימפסון: תוצרת אמריקה"

ואז מתחיל האקשן. ואני מודה שמהסלון שבביתי עשרים ומשהו שנה אחרי המעשה, אני מבין לחלוטין למה אמריקה געשה אחרי המקרה הזה. מרדף מכוניות! איומי התאבדות! צוות עורכי הדין הכי נכלולי אי פעם! הסדרה יכול להיות בנויה רק מדיווחי החדשות של אותה התקופה ועדיין להיות שווה צפייה. למזלה, היא מצליחה לראיין את האנשים שהיו שם ולהשיג מהם פרשנות למקרה. לא את כולם, כמובן אבל יש הנאה מסוימת בלראות את אנשי המפתח מנתחים את האירוע שנים אחורה. מרשה קלארק וקלארק אי. דאגלס מתבלטים במיוחד כמרואיינים ששופכים צבע ואור על המשפט ועל ההתנהגות שלהם, ובכלל עושים רושם של אנשים שפשוט כיף לשמוע.

ואז נגמר האקשן. ואתה חוזר לא לקרקס המשפטי אלא להתפרקות חייו של או.ג'יי – אדם שבשלב זה של הסדרה איבדת כל הערכה או אמפתיה כלפיו, ואתה כבר קצת מקווה שתסתיים כי הוא לא נוכחות שכיף ללוות, אפילו אם זה לקראת סוף מר. כל זה מתמשך עד משפט סיום כמעט מעצבן, שמראה כאילו הסדרה בצד של אותו רוצח.

כשיעור תולדות המשפט על או.ג'יי, "תוצרת אמריקה" עובדת. אפשר לטעמי לדלג ישר לחלק השלישי שבו מתחיל העניין, אבל יש טעם מסוים גם בפתיחה הארוכה, והיא ערוכה בצורה שמצליחה לשמור על עניין גם אם אין לה משהו מרתק להגיד רוב הזמן.

"שרלוק" צריכה להסתיים

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 18/01/2017 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

 

תגיות:

התיקון 4.08: כל מה שאני אומר

פורסם ע"י ‏חן הוניג‏
בתאריך 18/12/2016 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

ספוילר "התיקון" עונה 4 פרק 8, האחרון לסדרה

"זה היופי, לא הכיעור, שמותיר את הכאב העמוק ביותר"

זה המשפט שסחב את "התיקון" מהעונה הראשונה, מהרגע שבו דניאל חזה בפסל באמצע אזור מיוער. זהו ביטוי אשר מלווה אותו לאורך כל העונות בגרסתו הישירה או העקיפה; הוא תמיד נע ונד בין המחשבות הרעות למחשבות היפות יותר, אילו המצילות אותו בסופו של דבר מכורח המציאות. הפסל של האישה עם ראש העז חבוק בזרועה היא סמל בשבילו, כלי שבתוכו הוא יכול היה להטמיע את חוסר הביטחון והספקות שהיו לו לגבי הקיום מחוץ לבית הכלא. אמנת'ה לקחה אותו לטבע בפרק הראשון של הסדרה, קרווין המנוח בילה איתו את הזמן בין העצים הירוקים בזמן שדניאל חלם בהקיץ, המקום הפתוח והחופשי ביותר היה המפלט של דמות שהסתגלה להיות סגורה במשך 19 שנה. אותו חופש יפה הותיר בדניאל חותם עמוק יותר ככל שהסדרה נמשכה, ובפרק האחרון ראינו אותו סוף סוף מוצא הרמוניה עם אותו יופי.

הפרק האחרון של הסדרה היה עמוס בסגירות מעגל, סצינות על גבי סצינות שחייבו קופסת טישו ליד, כי היה ידוע שזו הפעם האחרונה שנראה אינטראקציה כזו בין דניאל לשאר הדמויות. עם כל הריגוש בכל סצינה, עדיין הייתה תחושה של החמצה – שאת האינטראקציות האלה היה צריך לפתח במהלך העונה, ולא לסכם את כולן בשיחות טלפון מרוחקות של כמה דקות. זה היה פרק שראינו סוף סוף את אמנת'ה פועלת ומקבלת את הכבוד הראוי לה, גם מבחינת אימה שמכירה באיכותה הלוחמנית, וגם מבחינת הכתיבה שלה. צוות הכותבים בראשותו של ריי מקינון חטאו בהזנחה רבה שלה מאז העונה השנייה של הסדרה, והיה ניתן לחוש סוג של כפרה עם כל החיבוקים והדמעות שהלכו שם, במיוחד בעובדה שהיא היחידה בסדרה שזכתה לבטא את שם הסדרה בתוך השורות שלה. אולי זה מאוחר לתקן את מה שקרה, אבל אפשר עדיין לאחות את מה שיש.

בפרק האחרון זכינו לראות את כל מי שתרם לחייו של דניאל. לא סתם הוא סיכם את שיחתו עם ג'ון בכך שאמר שהוא מכיר סוף סוף בתמיכה שהוא קיבל במהלך השנים, ויותר מכל באחריות שלו להמשיך את התמיכה הזו בעבודה על עצמו. אמרתי את זה לא מעט במהלך התקופה בה ביקרתי את הסדרה, אבל זה כבר לא משנה אם דניאל אשם או לא, הוא אדם חופשי כי הוא החליט על עצמו ככזה, ופה האחריות הכי גדולה שלו כלפי עצמו. התמיכה היא היופי שלא כואב, היא היופי שמנחם, והכיעור חייב להישאר איפשהו מאחור.

זכינו לראות דמויות מכל תקופת הסדרה חוזרות – את הסנטור מוכה השבץ, את השריף שגרם להרשעתו של דניאל, את מלווין מעורר הרחמים, את המלצרית שהתנכלה לדניאל בהתחלה ובסוף אימצה אותו לחיקה (תרתי משמע), את אבא של ג'ורג' מלטון המנוח, את טריי, את כריס והכי חשוב בסולם האהבות של דניאל – קרווין. אם לא הייתה סיומת לסדרה הזו בלי סצנת בית כלא עם קרווין, כנראה שהייתי חותמת כי הסדרה איבדה לגמרי את דרכה. אבל שם הכל התחיל, בקרווין נחה התמימות של דניאל, האמונה שהוא טלית שחלקה תכלת ויש בו יותר מאשר סתם תווית של אולי-רוצח-אולי-אנס. בפרק הזה הוא ייצג את היופי המנחם שבתוך דניאל, האסקפיסט מספר הסיפורים שידע בדיוק לאן לכוון את חברו כדי שיוכל לרגע לשכוח מהמקום בו המציאות כלאה אותם.

אולי סגירת המעגל החשובה ביותר קרתה כאשר טדי יצא מחדר האוכל, חיכה בסבלנות ליד ג'נט וביקש ממנה שתושיט לו את הטלפון כדי שיוכל גם הוא, בדרכו העקיפה והמופלאה, להשלים עם קיומו של דניאל ולברך אותו חזרה אל החיק השני של המשפחה. כאשר דניאל יצא מבית הכלא, טדי דאג להוציא מדניאל את השדים הכי חשוכים שלו. זה היה עם טדי שדניאל דיבר לראשונה על ההתעללות המינית שהוא עבר בכלא, זה היה טדי שסבל מתסמונת הפוסט-טראומה של דניאל ושילם על ההתעללות המנטלית שלו עם חניקה מצד אחיו החורג הגדול, זה היה טדי שניסה לחפש את הרע בדניאל, ובסופו של דבר השלים שהרע שדניאל חשף בחייו בא רק לטובתו. הפעם טדי הבטיח להשאיר לדניאל את האור דלוק, הוא ויתר על החושך והוא מוכן להתבגר ולהמשיך הלאה. פעם אחרונה שאכתוב את זה – קליין קרופורד (בעזרת הכותבים כמובן) בנה דמות עמוקה להפליא, והיה תענוג לקרוא את המילים שלא נאמרו בין המבטים, אם היה לי פרס לתת לו על טדי טלבוט, הייתי מעניקה לו אותו עם דמעות של התרגשות בעיניים.

לאחר שדניאל השלים עם התקוות הקטנות שנזרעו בתוכו ועם האכזבות הקטנות שהוא חייב להעריך מאחר והן נובעות מציפיות שאף פעם לא היו לו, הוא סוף סוף גם קיבל את המציאות כפי שהיא. הוא מתקשר אל אימו לא רק כדי לסגור מעגל עם כולם, אלא כדי להתחיל מעגל חדש קטן יותר עם שיחות קטנות יותר על מה אכלה משפחתו לארוחת ערב ומה עבר עליהם, בלי ממבו-ג'מבו משפטי שבתקווה הוא באמת חלק מהעבר שלהם.

את הפסל דניאל לא שכח, הוא הקים אותו מחדש באותו שטח פתוח והפיח בו את החיים של קלואי. בעודו שוכב בחדרו במוסד לשיקום, ראה דניאל את היופי שיכול להיות לו, יופי לצפות לו, מעגל חיים נוסף שיש לו הזדמנות להיות חלק ראשוני בו. קלואי הפסלית היא עכשיו הפסל עצמו שמסמל בשביל דניאל שהיופי יכול להיות כואב יותר מהכיעור, אבל הוא גם יכול ליצור ממנו את האור שינחה אותו לקראת חיים רגילים יותר, לקראת הישרדות שמאזנת בתוכה את המציאות המשמימה ואת העולם הספרותי העשיר שיש לו בספרים וגם בתוך עצמו.

ריי מקינון אשם בהזנחה של דמויות, כותביו אשמים בכתיבה איטית לשם איטיות גרידא, אבל הם גם צריכים לקבל צל"ש על סדרה שלקחה סיפור חיים מעניין והפכה אותו לחלק מהווי מוכר לגמרי, טיפוסי, עם רגליים שכולן על קרקע צנועה שבה הדרמות הן חלק מהחיים של כולנו.

אני מודה לכל מי שהצליח לסבול את ביקורותיי ולמעט שהגיבו פה, ליאדו שנתן במה להתפתלויות שלי סביב הרעיונות של הסדרה, ויותר מכל אני רוצה להודות ל"התיקון", שלא פחדה להיות אליטיסטית בטעמה המוזיקלי והספרותי, ואיזנה את זה עם סיפורים על רגשות קטנים יותר, של כל אחד מאיתנו.

סעמק, אני בוכה, אני אתגעגע.

© עידו ישעיהו