מד מן 7.07: ווטרלו

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 26/05/2014 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

"מד מן" עונה 7 פרק 7

Mad Men - 07x07 - Waterloo 01

הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה ארבע תגובות
פורסם לראשונה בוואלה

לקראת תחילת העונה נשאל מתיו וויינר רבות על ההחלטה של AMC לפצל אותה לשניים. הוא ענה שבתחילה הוא לא היה מוטרד כלל, כי לאורך כל חייה "מד מן" חילקה את העונות שלה והציבה תפניות בנקודת האמצע. אלא שבשלב מסוים, כך מספר וויינר, הוא והכותבים קלטו שעליהם לספק שתי פרמיירות ושתי פינאלות, מה שהפך את החלוקה הזו לאתגר נוסף עבורם. לנוכח הפרק שחותם את חלקה הראשון של העונה, אפשר להכתיר את התוצר שלהם כהצלחה מסחררת. אחת הפינאלות היפות והמסעירות בתולדות הסדרה, שלמעשה מרפררת די בפירוש לשתיים מהעבר: העונה הראשונה עם מצגת הקרוסלה של דון, והעונה השלישית עם הפרידה מבטי והקמת הסוכנות החדשה.

בנוסף הזכיר הפרק גם את "המבוגרים" מהעונה השלישית. אם יש שני רגעים בודדים זכורים שהתרחשו בסיקסטיז, הרי שאלה רצח קנדי והנחיתה על הירח, ובשני המקרים הללו כפי שהם מתבטאים ב"מד מן", אנחנו צופים בטלוויזיה באנשים שצופים בטלוויזיה. העולם כאילו נעצר מלכת אבל בעצם ממש לא, דברים עצומים מתרחשים גם במקביל לנקודות ציון היסטוריות. הפעם מייגן ודון נפרדים ("לא נמאס לך להילחם?", היא שאלה בכפל משמעות), קופר נקרא לבית עולמו ו-51 אחוז מהסוכנות נמכרת למקאן. אבל בעיניי מה שהיה הכי יפה והכי משמעותי בפרק על רצף דברי הימים של "מד מן", הוא ההמשך הישיר לאירועים הרגשיים של הפרק הקודם, לחיבור המחודש בין דון לפגי ולרעיון שישנו קונספט אחר למשפחה ולמשפחתיות. "אולי יש כאוס בבית", אומרת עכשיו פגי במצגת הנפלאה שהיא מובילה, "אבל יש ארוחת ערב משפחתית בברגר שף". אי אפשר שלא להעלות בעיני רוחנו את האימג' שלה, של דון ושל פיט יושבים במסעדה בסצינה שחתמה את הפרק הקודם.

הרעיון שפגי מציגה בפני אנשי ברגר שף הוא מהות הכל. "שולחן האוכל הזה הוא שדה הקרב והפרס שלכם", היא אומרת. אבל במקום להתעקש להילחם בשדה הקרב הזה, בווטרלו הזה, בנחיתות טקטית גורפת ולנחול מפלה בלתי נמנעת, אפשר לצאת מהקרב וללכת אל מקום אחר, שקט יותר, שלו יותר, לראות את פני הדברים גם משם. זה מה שפגי עושה עם ברגר שף, זה מה שרוג'ר עושה עם ג'ים קאטלר, זה מה שסאלי עושה כשהיא עוברת מהנער הבלתי מושג אל אחיו הצעיר, זה מה שחוליו עושה עם אמו, זה מה ש"מד מן" עושה עם גיבוריה בישורת האחרונה שלה.

Mad Men - 07x07 - Waterloo 03

שולחן האוכל

העונה הזו נפתחה עם קלוז אפ על פרדי ראמסן. "מוכנים?" הוא שאל אותנו, "זו ההתחלה של משהו. האם יש לכם זמן לשפר את חייכם?". בדיעבד התברר שהמילים המושמות בפיו כולן של דון, מריונטה מוצלחת וחביבה אבל לא יותר. זה רחוק מלהיות המקרה עם פגי, בת טיפוחיו של דון שכבר בצעדיה הראשונים בתחום למדה ממנו את תמצית מלאכתם: "את היא המוצר", אמר לה. "את, מרגישה משהו, זה מה שמוכר. לא הם. לא סקס". פגי למדה את זה היטב במרוצת השנים וסיפקה רעיונות רבים תחת שרביטו של דון ולאחר מכן במנותק ממנו. כעת, אחרי שחברו יחדיו שוב ואחרי שהוא כופה עליה לבצע בעצמה את המצגת הזו ונוטע בה ביטחון, פגי מספקת את השיא שלה. את הקרוסלה שלה. הד לאותה מצגת מכוננת מסוף העונה הראשונה, שבמסגרתה דון המחיש את העוצמה הגלומה בנוסטלגיה.

"טכנולוגיה היא פיתוי זוהר", פתח אז דון את דבריו בהתייחסות להמצאה החדשה של קודאק, גלגל השקופיות, "אבל ישנן פעמים נדירות שבהן הציבור יכול להתחבר ברמה שהיא מעבר לנוצץ". פגי לעומתו אומרת כך: "אני לא יודעת מה יותר פלאי – ההישג הטכנולוגי ששם את המין שלנו בפרספקטיבה חדשה, או העובדה שכולנו עשינו את אותו הדבר באותו זמן". דון בשעתו אמר על הקרוסלה: "היא לוקחת אותנו למקום שאנו כמהים להיות בו שוב". פגי אומרת היום על מה שמציע השולחן השקט והנקי במסעדה: "אנחנו יכולים לחוות את החיבור שאנחנו רעבים לו". דון מביט בה בגאווה משובבת נפש, והשוט הראשון של הפרסומת כפי שפגי מציגה אותו, המבט העילי על שולחן האוכל והכסאות סביבו, נראה קצת כמו קרוסלה.

"הלילה אני אחזור לניו יורק ואלך בחזרה לדירה שלי ואמצא ילד בן עשר שחונה מול הטלוויזיה ואוכל ארוחה". כבר מהרגע הראשון חוליו מילא עבור פגי ריק שובר לב. לא רחוק בגילו מהילד שמסרה לאימוץ לפני שמונה וחצי שנים, בן בית קבוע אצלה, ועכשיו נאלץ לעזוב בעל כורחו ובעל כורחה. כה חזק ובסיסי החיבור של פגי אליו, עד שמבין שתי השמלות שהציגה לו כדי שיעזור לה לבחור, היא הלכה לבסוף על אפשרות שלישית עם דפוס מאוד מוכר.

Mad Men - 07x07 - Waterloo Julio Peggy

 

כעת אנחנו יכולים לחוות את החיבור בין דון לפגי שאנחנו רעבים לו מאז "המזוודה", לראות כיצד הם ממשיכים עם זה מעבר ללילה אחד של שיחות במשרד, כחברים טובים שתומכים זה בזה. הם ישבו ביחד על המיטה במלון כשצפו בהשתאות בנחיתה על הירח, קרובים באגביות מקסימה. בצד השני היו מרותקים אל המסך פיט והארי, שצפה בתמונות ודמע בדיוק כשם שעשה במצגת הקרוסלה. שלושה גברים בתהליכי גירושין ופרידה, ואיתם אישה בודדה.

ליל ירח

הטיסה אל הירח יצרה צימודים לא-קונבנציונליים וריתקה אותם אל הטלוויזיה – העמיתים במלון, רוג'ר בלי בתו אבל עם אשתו לשעבר, נכדו וחתנו, ובבית משפחת פרנסיס הייתה משפחה נוספת. צורך נוצר אצל דון לחלוק את הרגע הזה עם אהוביו, הוא מתקשר כדי לדבר עם ילדיו. אדם נחת על הירח, ההדים כולם ישנם, מרחק שנים ספורות ושנות אור משם, מן הילדה הקטנה שאמה קראה לה את ז'ול ורן והתותח שמשוגר לשמים ועד לבנה הקטן שצופה בזה בפועל, ובתווך נערה הנושקת לנער שאוהב את הכוכבים.

כאשר דון ובטי נפגשו בשנה שעברה במחנה הקיץ של בובי, הם שקעו להם בשיחה נעימה ונינוחה. בטי סיפרה שאינה מבינה את סאלי, ואז הוסיפה, "הנרי אומר שהיא דומה לך מאוד", ואילו דון אמר, "אני חושב שהיא דומה לך מאוד". כעת הדימיון של סאלי להוריה מקבל משנה תוקף שובה לב. "את נראית כמו אמא שלך בשנה הראשונה בקולג'", אומרת לה חברתה של בטי. מאוחר יותר, כאשר סאלי מעשנת בחצר, היא ניצבת בדיוק באותה פוזה של אמה כהעתק קטן יותר של דמותה.

עם זאת, אי אפשר לוותר על האבחנה של הנרי לגביה. היא אולי מזכירה את אמה במניירות ובמראה, אבל באופיה היא לגמרי מושפעת מאביה, ובסופו של דבר עדיין נערה שאישיותה מתגבשת. היא הייתה חמודה עד מאוד במבוכתה במטבח אחרי שנתקלה בריק נטול החולצה, ומאוחר יותר שיכפלה את דעתו בנוגע לטיסה היקרה אל הירח. אולם אחרי שיחת הטלפון עם אביה היא מחליפה את חפצה בנער שסולד מהטיסה לירח אל אחיו שמעדיף את השמים על פני הטלוויזיה, כזה שאמה לעולם לא הייתה מקדישה לו זמן. היא נושקת לו בלי חשש כלמודת ניסיון, מעשה שלא נראה כי מותיר עליה רושם.

Mad Men - 07x07 - Waterloo 07

דון נערי

פעם אחר פעם בפרק פתיחת העונה אמר דון שעליו לחזור לעבודה, למרות שלא הייתה לו עבודה. אבל הייתה לו, ותמיד יש לו, גם אם אינה קשורה לפרסום. "אף אדם לא חזר אחרי שעזב, אפילו לא נפוליאון", ברט אומר לרוג'ר. "הוא הנהיג הפיכה אבל סיים את דרכו שוב באי ההוא". אבל כפי הנראה ברט טועה, לפחות נכון לעכשיו. לא מדובר רק בעזיבת המשרד וחזרה אליו – נפוליאון נשלח לגלות באי מבודד, וגלות היא מטאפורה מימים ימימה למקומו המנטלי של דון. הוא יוצא ממנה לראשונה בחייו. זונח את הדברים שהיו מסך עשן, מראית עין, מייגן, אגו. משלים סוף סוף עם מי שהוא. הוא כבר רחוק מלהיות האיש שחושש לגאוותו, שעצם חשיפת הכביסה המלוכלכת שלו בפומבי מרתיעה אותו. להפך, הוא קורא לכל השותפים אל מחוץ למשרדם ודורש שיחליטו בעניינו בו ברגע, לעיני כל.

"אתם אותו אדם לפעמים", אמרה פעם פגי לדון כאשר התבקשה להחליט איזה מהרעיונות עדיף, שלו או של טד. זו הייתה תמה מאוד מכרעת במהלך העונה השישית, כולל הגילוי בסופה שגם אביו של טד היה שתיין, וכעת גם ג'ים הוברט אומר שג'נרל מוטורס סבורים כי דון וטד הם אותו אדם. הקמילה של טד במהלך העונה הנוכחית התרחשה ברובה המכריע מחוץ למסך, וחבל שכך, כי היה מעניין לראות המשך להקבלה הזאת. במקום זה אנחנו מקבלים רק את השורה התחתונה – מרוב שהם דומים דון מסוגל להחיל עליו את פיץ' המכירות המהיר בהיסטוריה ולשנות את דעתו מן הקצה אל הקצה. הוא עושה זאת באמצעות חשיפתו שלו. "אמרתי את הדברים הלא נכונים לאנשים הלא נכונים בזמן הלא נכון", דון התוודה בפני סאלי לא מזמן, "סיפרתי את האמת על עצמי". הפעם הוא שוב חושף את האמת על עצמו, אבל המקרה בדיוק הפוך – הדברים הנכונים לאנשים הנכונים בזמן הנכון. הוא מצליח לגאול את עמיתו המדוכא, המשך לתיקון שלעולם לא יושלם על מותו של ליין פרייס (השוואה שפיט דאג לעשות), וחוזר לעבודה.

Mad Men - 07x07 - Waterloo 08

חרציות לבנות

השחקן זוכה הטוני רוברט מורס היה בבחרותו כוכב בברודוויי, והתפרסם בשנות השישים כאשר כיכב בעיבוד הקולנועי ל"איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ", שעלילתו התרחשה בבניין משרדים המזכיר מאוד את "סטרלינג קופר" של העונות הראשונות. סביר להניח שלהיסטוריה המקצועית של מורס יש חלק לא מבוטל בליהוק שלו כברט קופר מלכתחילה, וכעת עם מותה של דמותו מורס מקבל הזדמנות להזכיר מהיכן הוא מגיע ולסגור מעגל.

מאז תחילת העונה היו המון רמזים על מוות ממשמש, אל רובם כבר התייחסנו בזמן אמת. האישה מהמטוס שמספרת על מות בעלה, הערות של פיט על המחשבה שאולי מת, צל של הורים מתים עם חברתה של סאלי, ג'ים קורא את הספר "The American Way of Death". עדיין לא בטוח שקופר הוא הנמען של הרמזים הללו, ייתכן שמשהו גדול יותר יגיע בחלקה השני של העונה ב-2015, אבל לפני מותו של קופר בפרק הנוכחי הוא כבר המה מסימנים מבשרי רעות. החל מהמעשה ההתאבדותי של טד בתחילת הפרק, וכלה באותות זעירות כמו החרציות הלבנות על החלוק של פגי, על דש בגדה של מרדית ובעגילים שלאוזניה. חרציות לבנות, כך למדנו בעבר ב"מד מן", הן סימן של מוות בתרבות היפנית שברט קופר כה העריץ.

Mad Men - 07x07 - Waterloo Meredith

חרציות לבנות בדש הבגד

במשך חייה הציגה "מד מן" אנשים מתים שבכל זאת הופיעו בצלמם – אדם וויטמן אחרי מותו של ליין, אנה דרייפר שבאה לרגע עם מזוודה בידה ואז נעלמה, ובעונה הקודמת גם החייל ההוא שכנראה מת בווייטנאם ובכל זאת חזר לבקר. בכל זאת, מעולם לא הופיע בפני דון אדם מת בכזה פרוטרוט משונה בלי שהיה תחת השפעת סמים, מה שהפך את הקטע עם ברט קופר לאחד החריגים והתלושים ביותר בסדרה. הניתוק הזה והידיעה שמהות הסצינה היא להפגין את כשרונותיו של מורס רגע לפני שהוא הולך, ללא ספק עמעמו את האשליה והפרו איזשהו איזון, אבל אפילו הם לא הצליחו לגרוע מהקסם הגדול של הדקות הללו, ולאמיתו של דבר זכו בכל זאת למענה. אולי אין סיבה שדון ידמיין את ברט שפוצח בשירה וריקוד, אבל המחזה הזה ייצג עבורו משהו.

קופר אמר פעם לדון שהם דומים, וכאוהד גדול של התרבות היפנית שימש לא פעם בבואה לדון. זה כנראה ניכר יותר מאי פעם בפרק "החרצית והחרב" מהעונה הרביעית, שמו של ספר של האנתרופולוגית רות בנדיקט הסוקר את התרבות היפנית. דון קרא את הספר בשעתו, שם בנדיקט כתבה על היפנים כי הם "תוקפניים ולא תוקפניים, מיליטריסטיים ושוחרי אסתטיקה, עולבים ומנומסים, מאובנים וסתגלניים, כנועים ושונאים כשדוחקים בהם, נאמנים ובוגדניים, אמיצים וביישנים, שמרנים ומקבלים בברכה דרכים חדשות". ניגודים המגדירים היטב הן את דון והן את קופר.

נטול נעליים במותו כמו בחייו, ברט קופר הקפיטליסט המושבע, מעריץ איאן ראנד, מפזז ושר לדון את "The Best Things in Life are Free". הדיסוננס הגדול בין השיר המהלל את הדברים הפשוטים לבין תפישותיו ההפוכות בתכלית של ברט לא רק טוען את הסצינה בקסם נוסף, אלא גם מצליח לגאול אותה מהפרת האיזון. היה בה שיקוף מאוד יפה למצבו הנפשי של דון. גם מפאת אותן סתירות שמאז ומתמיד הגדירו אותו, אבל בעיקר כתובנה משמעותית להמשך חייו. הרי בסופו של דבר מה שהכי יפה ברעיון שהעביר ברט לדון, הוא מיקומו רגע אחרי החיבוק בינו לבין פגי. בין סיום העונה השישית שעורר תקווה בנוגע למסעו של דון, לבין הפינאלה הנוכחית המסתיימת בפרחים שבאביב, באדומי החזה ששרים, בקרני השמש הזורחות, בירח ובכוכבים, ובפרט כוכב הצפון שסאלי ראתה מבעד למיקרוסקופ לטלסקופ – דון הצליח להתקדם יפה לכיוון הנכון.

Mad Men - 07x07 - Waterloo 05

קטנות

* ברט טועה גם כשהוא אומר לרוג'ר, "יש לך כישרון ומיומנות וניסיון, אבל אתה לא מנהיג". מעט אחרי מותו רוג'ר מפריך באבחה את דבריו וחובר למקאן באקט הצלה הירואי. הוא היה נהדר מאי פעם, מחמאה גדולה במקרה של רוג'ר הנהדר-תמיד – אחראי על העובדים שלו, נאמן לצוות שלו כמו קופר עצמו, כוח מניע שהתחיל לפני מספר פרקים עם המלחמה שלו להחזיר את דון. הוא מבכה את מות מורו ורבו, כמעט נשבר כשהוא אומר לדון בטלפון שבקרוב גם הוא יעלם לו מהחברה, שואל את ג'ואן הנבוכה מדבריו של ג'ים, "זה מה שיקרה אם אני אמות?".

* כרגע נראה שמי שמתעלת את המרכיבים הבזויים ביותר בתורתה של איאן ראנד היא ג'ואן. "נמאס לי שהוא עולה לי כסף", אמרה. "לי". אולי כדאי שתלמד משהו מג'ואן של לפני שנה, שהטיחה בדון במה שמסתבר כנקודת האל חזור שלהם – "רק פעם אחת הייתי רוצה שתשתמש במילה 'אנחנו'". ההתנהגות הנוראית שלה כלפיו היא בעיניי האלמנט הכי מפוקפק ולא הגיוני ב"מד מן". לכל אלה שסירסרו בה היא סלחה בקלילות, כולל ברט-הוא-היה-אדם-נפלא-קופר, אבל דון? הו לא. זה מוגזם. הוא הרי עולה לה כסף.

* פגי: "אף פעם אפילו לא ראית אותי מציגה".
דון: "שמעתי דברים באקראי".
קריצה לפיץ' שלה על קטשופ היינץ בעונה הקודמת, שעה שדון האזין לה מבעד לדלת.

* לו אייברי גורש מהמשרד של ג'ים קאטלר ומאז לא ראינו אותו בפרק, גם במקרים שהיה הגיוני שנראה אותו. סימן לבאות? בכל זאת יצטרכו לשלם לו, יש לו חוזה לשנתיים.

* אי אפשר להיפרד מהעונה הזו בלי להגיד משהו על מרדית'. סטפני דרייק המגלמת אותה מוכיחה שאין תפקידים קטנים – היא פשוט מעולה והיסטרית גם בפרקים שבהם יש לה שורה אחת – וגם למרדית' עצמה אין תפקידים קטנים בסרט שהיא חיה בו. היא עשתה דרך דומה לזו של מייגן – התחילה בתור פקידת קבלה בסוכנות ואז השתדרגה לתפקיד המזכירה של דון דרייפר. מייגן התחילה עם דון כעבור זמן מה ואז לבסוף הפכה לאשתו. מרדית' התחילה איתו אף היא בפרק הנוכחי, אבל סביר להניח שכאן זה נגמר, דון לא יתן לנשיקה כזו לקרות שוב. אפילו אם מרדית לא הייתה בעלת מוח של ילדה, כהגדרתה של פגי, דון כבר לא במקום הזה.

תוספת מאוחרת, רוברט מורס על ג'ון האם: "כאשר צילמנו הייתי צריך לשיר עבורו, כמובן. הוא עמד שם במשך שבע שעות בזמן שעשינו את השיר פעם אחר פעם. הוא כל כך עזר, הוא הרים את האצבע שלו ואמר, 'מעולה, זה היה טייק מעולה, אתה ממש טוב'. הוא היה כל כך נלהב. איש נהדר, נהדר. אני לא יכול לומר לך עד כמה עזרה העובדה שג'ון האם היה שם כששרתי את השיר. אנשים רבים שמככבים בסדרות אולי לא היו מגיעים בשביל זה, הם היו שולחים ניצב. הוא היה שם בשבילי, הוא היה שם בשביל הסדרה, הוא היה שם בשביל עצמו".

Mad Men - 07x07 - Waterloo Burt

תוספות מעניינות מהתגובות

* מילות הפרידה – שלא במודע – של רוג'ר מברט הן: "בוא נשתה עוד כוס קפה, נאכל עוד פרוסת עוגה". זו שורה מתוך השיר "Let's Have Another Cup of Coffee" שכתב אירווין ברלין עבור המחזה Face the Music בשנות ה-30 של המאה הקודמת. השיר מבוצע ע"י קבוצת דמויות שירדו מנכסיהן ומחכות להזדמנות הבאה שתצוץ מעבר לפינה, ותחזיר אותן לגדולתן.

* תמיד היה לי קשה לראות ילדים מתבגרים מאד בסדרות, וסאלי איננה יוצאת דופן. פרט למה שכבר נכתב כאן בנושא, יש משהו בנשיקה האגבית מבחינתה שמאד ערער אותי. אם אינני טועה בעונה השלישית סאלי ננזפת על ידי אמה על שנשקה לבנה של פרנסין. "את לא צריכה לנשק בנים. בנים צריכים לנשק אותך". בהמשך הסבירה לה בטי שהנשיקה הראשונה צריכה להיות מיוחדת. סאלי דאגה שמא בזבזה את הרגע הקסום עליו סיפרה לה אמה, והאחרונה עונה לה: "אל תדאגי, יהיו לך המון נשיקות ראשונות". אני תוהה אם אי פעם הרגעים האלה היו קסומים לסאלי (ואם כן – באסה שלא הראו לנו), או שבנוסף לשאר המאפיינים שקיבלה מאביה היא ירשה גם את הניתוק הרגשי שלו מהאהבה.

* קל לשכוח שגם לרוג'ר היו שנתיים מהגיהנום: פטירתה של אמו, פטירתו של מצחצח הנעליים שלו, הבריחה של בתו, הבריחה שלו עצמו מהבדידות לחומרים שונים ומשונים ועכשיו קופר. בשבילו קופר אכן היה סוג של דמות אב (הרי אביו של רוג'ר וברט הקימו את הסוכנות) ושותף לדרך ארוכה מאד. בינתיים הוא מסיר את לוחית השם של קופר ממשרדו, כאילו רוצה לשמר אותו בזכרונו זך כמות שהוא לפני שכל הלכלוך יגיע. והוא אכן הגיע בדמות העסקים כרגיל של ג'ים שזכו למשפט היפה: "זה מה שיקרה אם אני אמות?".

* "את, מרגישה משהו, זה מה שמוכר. לא הם. לא סקס". הציטוט הזה שיאדו בחר לכתוב בפוסט לקוח מהתיק של מוהוק איירליינס. דון ניסה ללמד את פגי כיצד להביא מעצמה קריאטיב טוב כדי לעשות סלוגן לחברה. ברקע היה הארט של סאל, ודון סימן שם משהו. ילדה. בתגובה לכך, פגי חושבת ואומרת בו במקום: "מתי תחזור, אבא?" > "מה הבאתי לי, אבא?". כבר אז, דון ופגי השתעשעו בלהסתכל על הדברים מזווית הראיה של ילדים.

* "סיגריות יכולות לגרום לך לסרטן", אמר ניל לסאלי שבתגובה החזירה את הסיגריה לקופסא. מעט מאוחר יותר ב-1969 (נובמבר, אם כי יישום רשמי יתרחש ב-1970) יוצאת בארצות הברית תקנה מהפכנית ומבורכת שמחייבת להוסיף אזהרת בריאות על השימוש בסיגריות, וגם אוסרת על פרסומי הטבק ברדיו ובטלוויזיה. במילים אחרות: החתמת חברת טבק = פגיעה קשה בעסקים.

* סצינת ההגשה של פגי לברגר שף מצולמת כמו שפרדי תיאר בפרק הראשון את הצילום לאקיוטרון. לא שומעים את הדיבורים, רק האםםםםם, הסובבים לא בפוקוס. ועוד נקודה מעניינת שהעלה בן זוגי, שתמת השריפה היא בעצם תמת המצית. המצית שמביאה למותו של דרייפר המקורי, מצית החייל קטוע-היד המת. אולי זה מה שמחכה לדון להתעמת איתו בעונה הבאה.

תגיות:
  • שיח רחב ועץ גבוה

    ספוילר
    ..
    ..
    עוד לא קוהרנטי, אבל כמה מחשבות.

    פרק טוב לסיום העונה המקוצרת שלא הייתה אחידה ברמתה. כבר בפתיחת הפרק אפשר היה לנחש שקופר יהיה זה שיסיים את חייו, למרות ההטעיה שעשו לנו עם טד.

    אליזבת מוס הייתה פשוט נפלאה בפרק הזה. לא שכחה מהילד שעזבה, וזה היה מאוד מרגש לראות. והשיא, כמובן, הקרוסלה של פגי.

    וכמובן, הפרידה ממייגן, והנאמבר הענק של רוברט מורס בסוף הפרק. איזו דרך לסיים (חצי) עונה.

  • meiravre

    ספוילר



    קודם כל, פרק מעולה, ולו בגלל שהוא היה כל כך סותר בתחושות שהוא העלה. הדבר הכי בולט שעלה הוא שאליזבת מוס פשוט מדהימה, גם כשדמעה בחיבוק עם הילד של השכנים (בפוזה דומה להפליא לחיבוק שלה ושל דון בפרק הקודם), בכל הסצנות מחממות הלב עם דון וכמובן במצגת לבורגר שף, שהייתה ה"קרוסלה" שלה, והייתה פשוט מרגשת מאוד.

    פרק בעיקר מזכיר את שני הפרקים שסיימו את העונה השלישית, עם רצח קנדי והאירועים בסטרלינג קופר – עוד אירוע איקוני מהסיקסטיז, עוד פירוק-מיזוג-מכירה של החברה ועוד סוף עגום לנישואים.
    צר היה לי על קופר שבפרק הזה חידד שוב את תפיסת עולמו הקפיטליסטית מחד ואת היחס האבהי שלו לרוג'ר מאידך. האמת שבלי קופר אני צופה לרוג'ר התרסקות, למרות האיחוד המלבב עם מונה. וכמה מצער כל פעם לראות את ג'ואן נגד דון. "נמאס לי שהוא עולה לי כסף" יכול להיות שהמהפך הפמיניסטי בתפיסת עולמה מתמצה בקנאות לעושר? חבל.

  • Michael Ginzburg

    פרק בסדר.

    נקודות רגישת ויפות:
    – העימות בין דון ושאר בעלי החברה
    – ההודעה על מותו של ברט
    – הפרזנטציה של פגי מול ברגר שף
    – אקורד הסיום של ברט, ספיצ'לס!!!

    נקודות מביכות ושטחיות:
    – סצינות האהבהבים של סאלי
    – המזכירה של דון והניסיון שלה לנחם את דון
    – דקות הפתיחה שיעממו, חששתי לרגע שזהו יהיה הטון השולט.
    https://www.youtube.com/watch?v=ISVnl6ocdv0

    • מה היה מביך בסצינות של סאלי?

      • Michael Ginzburg

        הרגישו כמו סצינות מתוך 'תיכון סוויט ואלי'… לא מצאתי שום פואנטה בכך, בטח בהתחשב בעובדה כי בכל פעם שסאלי מפציעה אז יש ניסים ונפלאות, לראייה הפרק הכי טוב העונה בו היא ודון יצאו יחד למסע של סול סרצ'ינג (ובכלל הפרק הכי טוב בעונה די חלשה, יש לציין). כלומר, יכול להיות שהיה ניסיון להראות לנו עד כמה סאלי מנסה ומתאמצת להיות אנטי-בטי, לפחות בדרך ההתנהגות שלה, הרבה פחות מבחינת מראה, רק שהעיסוק בכך ראוי לעלילה משל עצמו ולא הבלחה בנאלית באמצע פרק עם כ"כ הרבה התנפצצויות רגישות. אז המבוכה שלי נבעה מההחלטה המוזרה לגעת בדמותה של סאלי בעת שלא לצורך, מה גם שזה היה קצת מטופש ושטחי – אוי, הנה בחור צעיר וחסון והם מחליפים מבטים! מעניין מה יקרה! 🙂 שמח שהיא לא נפלה שדודה לרגליו.

        • כפי שכתבתי בתגובה המפורטת שלי, כל הקטע היה שהיא לכאורה הולכת בדרכה של בטי וזה הובלט באיפור, באבחנה של אמם של הנערים (שסאלי דומה לאמה בשנתה הראשונה בקולג') ובפוזת העישון. נראה היה שסאלי אכן תיפול לזרועותיו של האח הגדול, בייחוד כשאימצה באופן עיוור את דעתו על הטיסה לירח*, אבל אחרי השיחה עם דון לפתע שינתה את דעתה ונתנה נשיקה במתנה לאח היורם, שיום הנחיתה על הירח הוא יום חגו.

          * ועכשיו אני רואה הקבלה לאחד הפרקים הקודמים העונה, בו בטי הביע דעה מנוגדת לזו של בעלה הפוליטיקאי על ויטנאם, יוצאת מתבנית האישה לראווה.

          • Michael Ginzburg

            אתה חושב שנראה את סאלי מאבדת בתולין בוודסטוק? זה מתקרב…

  • מירב

    פרק תענוג כמו כל העונה, כבר מתאבלת על הנטישה… . הפרק מלא תהפוכות וזו תמה מרכזית בו. אולי מפנטזיה למציאות. סאלי חשובה שם ובמיוחד המהפך אחרי שיחת הטלפון עם דון, מהחתיך הציני לחנון הטלסקופים. הפרידה ממייגן בטוב טעם. וכמובן המחווה לברט. הדור של ברט הלך. דון ורוג׳ר הם המבוגרים האחראים מעכשיו. המנהיגים.

  • הוספתי למעלה לינק לביקורת שלי בוואלה.

  • ההרצליינית

    את רשמיי מהפרק אכתוב מחר, כי בינתיים הם עוד לא מסודרים כ"כ בראש. אני רק אכתוב שהיה פרק סיום חצי-עונה מעולה! מצפה בקוצר-רוח לחצי-העונה השניה!

  • sapir

    מבחינתי הפרק הזה חתם את השינוי שדון עבר לאורך כל העונה. פרק הסיום

    של העונה הקודמת היה בעצם נקודת התפנית, הוא כבר לא יכול לחיות בשקר שבנה לעצמו
    "לא יכול לשקר" הוא אומר (או משהו בסגנון הזה…) הוא בעיקר לא יכול
    לשקר לעצמו יותר. האמת משחררת אותו מאותו רגש נחיתות שהניע אותו, לאט לאט הוא נפרד
    מהצורך התמידי להוכיח את עצמו:

    מאדם שרודף אחר הצלחה וסממני סטטוס- כזה שעושה ועובד בשביל להוכיח (בעיקר
    לעצמו) שהוא לא עוד אותו ילד מקופח שגדל בבית זונות, רודף אחר הישגים שמתבטאים
    בכסף, מעמד ונשים. לאדם חדש- כזה שפועל בשביל הסיפוק שבעשייה. במהלך כל העונה הוא
    היה מוכן להשפיל מכבודו וממעמדו (משהו שדון הקודם לא היה עושה) כדי לראות את החברה
    שהוא בנה משגשגת וצומחת גם כשהוא לא מקבל שבחים על עבודתו. המניע שלו מתהפך
    ולראשונה הוא פועל מהצו הפנימי- הוא פשוט רוצה לממש את עצמו, ולהשלים משהו שהתחיל,
    גם אם זה אומר לקבל הוראות מפגי או להישמע לסעיף המשפיל הזה בחוזה.

    הפרק הזה הבהיר את המשמעות של –"הדברים הטובים בחיים מגיעים
    בחינם" כמו ששר בארט, לא המשכורת המנופחת ופרסי הקליאו על המדף הם שעושים
    אותך מאושר אלא העשייה. דון שבאמת עבד קשה במהלך כל העונה הזו סוף סוף מבין את זה
    בעצמו, וככה הוא גם משכנע את טד להצטרף ולהצביע בעד המהלך שהציע רוג'ר. "הם
    חושבים שדון וטד זה אותו בן אדם" אומר הבחור איתו נפגש רוג'ר, ואכן קווי
    הדימיון בין השניים ברורים, זו בדיוק הסיבה שדון מבין לליבו ומצליח לשכנע אותו-
    הוא כבר היה במקום הזה. גם העובדה שהוא רואה רוח של אדם מת לראשונה בתור משהו
    חיובי ולא הזיה שרודפת אותו (כמו במקרה של אדם או ליין) מראה על השחרור והשלום
    שהוא עשה עם עצמו. יותר מזה, במהלך העונה הזו ראינו את דון דוחה בחורות מספר
    פעמים, אבל הפעם הזו עם המזכירה זה היה פשוט מובהק- דון של פעם היה רץ לקבל חיזוק
    לאגו (מחפש להרגיש נחשק ועוצמתי) אחרי בשורה ועלבון מסוג כזה- מפטרים אותו מהחברה
    שלו! הפעם הזו ההזדמנות פשוט נקראת בדרכו והוא מסרב בלי היסוס, הוא כבר לא האדם
    הזה.

    גם אצל סאלי אנחנו רואים שמתחולל שינוי במהלך הפרק, שבהתחלה מביעה
    עניין בבחור הנאה והגבוה, מתייפה לכבודו, מחפשת את חברתו ומושפעת מדעותיו הציניות(הטיסה
    לירח היא בזבוז כסף), אבל לאחר השיחה עם דון היא מתפקחת ובוחרת דווקא באח הצעיר-
    זה שנראה פחות טוב אבל זה בעל הראייה האופטימית, שמבין שהדברים הטובים מגיעים
    בחינם (האפשרות להסתכל על הירח מבעד לעדשת הטלסקופ) נחמד היה לראות איך דון השפיע
    עליה ככה, וגם בכמה היא התבגרה. היא אומנם דומה לבטי בגיל התיכון, אבל כל כך שונה
    ממנה…

  • aviad

    הפרק בהחלט היה מצויין, והסצינה של מרדית' עם דון במשרד הייתה אחת המצחיקות בתלודות הסדרה לדעתי, לא פחות.

    לגבי שיר הסיום, אני לא בטוח מה בדיוק קרה שם. כשהוא התחיל הייתי גם בכיוון של "צעד נוסף במציאת שלום פנימי עבור דון", אבל ככל שהשיר התקדם והבעות הפנים של דון השתנו, ובמיוחד אחרי צפיות חוזרות, אני נוטה להגיע למסקנה אחרת. הרי דון הביע התנגדות נחרצת לעבוד במקאן בעבר, ובעבר גם התבטא שהוא רוצה לעשות משהו אחר אחרי הפרסום. והנה הוא, משכנע את טד לעשות בדיוק ההפך ממה שהוא אמר שהוא רוצה לעשות ולהישאר בעולם הפרסום, חותם במקאן, ול5 שנים לא פחות. בפרק שהתמקד ברצון לגעת בכוכבים, דון ויתר על הכוכבים והירח, עבור הכסא שלו ועבור הר של כסף. וכאמור, the best things in life are free

    • סמדר

      ולי נראה היה ששיר הסיום הוא הפעם הראשונה בה ההכרה שקופר עבר מהעולם נקלטת אצל דון. עד אז לא היה לו ממש זמן לעכל. בהתחלה הוא הולך לפגי ועובד איתה כל הלילה על המצגת כשהוא חוזר הביתה רוג'א ממתין לו והוא צריך להחליט מה לעשות בנוגע למקאן אריקסון, אח"כ ישיבת השותפים שלאחריה הוא חוזר לעבוד. רק אחרי שיר הפרידה של קופר כשהוא נכנס לחדרו וסוגר את הדלת דון מעכל את האובדן באמת

      • ocean at work

        זה בדיוק זה, לדעתי. דון רווי המוות בחייו הרי שונא אותו. הוא אמר לסאלי שהוא לא אוהב לוויות, ושונא את הרעיון שהיא צריכה לנכוח באחת כזו. הוא אמנם ברח פיזית מכינוס העובדים וההכרזה הרשמית על מותו של קופר, אבל נפשית הוא לא הצליח. בגלל זה הסצינה הזו היתה כל כך נהדרת בעיניי.

      • המשרד של קופר נמצא בקומה השנייה מאז הוקמה לפני כשנתיים. אולי מתוך געגועים לעבר, בחזונו של דון הוא נעלם אל משרדו הישן של רוג'ר (למיטב זכרוני, זה היה המשרד של רוג'ר לפני שעברו למעלה).

        • ocean at work

          אתה לא טועה. זה המשרד הישן של רוג'ר והנוכחי של טד (שעכשיו אחרי שיחזור מקליפורניה ישוב להשתמש בו).

  • ocean

    סחוטה מעייפות, וגם אני אגיב באריכות מחר. רק אסכם ואומר שהיה פרק נהדר (אם כי לא חף מבעיות קטנות) והתגובה של דון לחיזיון שלו בסיום הפרק גרמה לי לדמוע.

  • dor_dugy

    טובבבב אז ככה
    קודם כל לטעמי אחד הפרקים הטובים בסדרה הזו בכלל. הם נתנו פה את הפינאלה של הפינאלה, שכנראה ישוחזר רק בפרק הסיום הסופי. יש לי הרבה מחשבות ואני אנסה לארגן את זה.
    הפרק הזה עסק באופן מאד משמעותי בחילופי הדורות – מקופר לדון, מדון לפגי. דון ממש מעביר את השרביט לפגי, באופן לא סמוי בעליל. התצוגה שלה היא לא פחות ממדהימה מול ברגר שף – שימו לב שהיא גרמה לאחד מהבעלים שם לדמוע ממש, בעוד שקצת לנפי זה, היא בעצמה דומעת עם חוליו – זכר כמובן לבן שלה שאלוהים יודע מה קרה לו, וכעת, כשהיא מדברת על המשפחה המושלמת – הרי זה נובע ממקום כ"כ חזק של כאב וגעגועים, שמה הפלא שכולם בוכים. אלו דברים שדון ידע לעשות היטב בעבר – וכעת זה עובר לפגי.

    אבל גם דון כאמור מקבל משהו מקופר. אודה ואתוודה – הייתה לי תחושה שעד סוף הסדרה, קופר ימות. הוא פשוט סימן בצורה כ"כ ברורה את העולם הישן ואת הדור הקודם, שלא היה מצב שהוא יסיים את הסדרה הזו – וכיאה לדמותו, הוא גם הלך בסטייל, ועוד דפק חתיכת יום למות בו. קופר תמיד היה אחת הדמויות המרתקות ביותר בסדרה, המורכבות ומלאות הניגודים אך גם המשעשעות. הליכתו מסמנת כמובן את העידן החדש אבל השאלה היא לאיזה יכוון כמובן – קאטלר שמשך ל"הארי והמחשב" בפי רוג'ר, או כאמור הכיוון של מקאן ושמירת החברה. השם של הפרק "ווטרלו" הוא אחד המבריקים, ומתאר לא רק את הנאום המהמם שלו על נפוליאון, אלא אולי איזה חזון כללי או אפשרי בנוגע לעתיד של החברה – האם החברה כולה תעמוד בפני הקרב האחרון שלה ותיכנע? או שברגע האחרון, רוג'ר מצא פתרון יצירתי? אבל מכל מקום, השיר שקופר שר בסוף לדון בדמיונו (אהבתי את התגובה פה ששמה לב שזו פעם ראשונה שלדון יש הזיה של אדם מת שהיא לא פסיכוטית ומפחידה) מסמל את אותו מעבר חשוב – וכמובן גם את שפע הניגודים שמתגוששים אצל דון מבפנים.

    ואם כבר אז כבר – רוג'ר מגלה אכן בפרק הזה מנהיגות, אבל לא ברור מה צופן לו העתיד. כדמות הפכפכה מאד, רוג'ר עלול להיקלע גם לנתיבים אחרים. בעונה הזו הוא היה בשיאו החיובי ביותר שיש, בצורה שהייתה לפרקים כמעט לא אמינה לדמות. אבל ברור מדוע לאחר המוות של קופר הוא שובר את הכלים סופית בכל מה שנוגע לדון – קופר ודון (ובמידה מה גם ג'ואן) הם חבריו היחידים. קופר הלך, והחרב מונחת על צווארו של דון. ברגעים האלה הוא התעלה על עצמו, והשאלה היא האם זה יחזיק.

    סאלי גם היא מלאת ניגודים, ומתחילה להיות למעשה כמו אביה. כדון שלא יודע לעתים באיזה מסלול לבחור, גם סאלי מתלבטת לא פעם בין הרצוי למצוי. בין הבחור החתיך עם הקוביות בבטן שזורק סיסמאות – לבין החנון שמסתכל על היופי שבכוכבים. היא במקרה הזה, הכריעה הרבה יותר מהר מאביה (במובן הזה, סאלי, למרות הפכפכותה והיותה בת מתבגרת, מגלה יותר בגרות משני ההורים שלה גם יחד). אולי המאבק הזה עוד ימשיך, וכמובן שסאלי מושפעת מאד – אבל מדמות מעט מעצבנת ומרגיזה, היא הפכה בעונה הזו לדמות נהדרת.

    וכמובן – דון מעל הכל. אני לא חושב שהייתה עוד עונה (או חצי עונה, ווטאבר) שבה דון דרייפר עבר כזה שינוי מהותי. השינוי הזה נהדר – לפרקים אני מודה שהוא מעט מאולץ, אבל הוא עדיין נהדר. מהשפל העמוק שיש – לאדריכל הנצחון האפשרי. וכמו שהוא אמר לטד בסוף (וטד נעלם, אולי כדי לפנות מקום בעונה הזו קצת יותר לעלייתו של דון, שכן כמו שנאמר כמה פעמים בפרק – הם אחד), מה שחשוב זו העבודה עצמה, והוא עצמו חווה את זה. דווקא השניות האלה בסוף, רגע אחרי השיר של קופר, כשהוא יושב לפתע לבד עלה שולחן, פניו עצובות – מראות שבכל זאת למרות הכל – דון עדיין לא הגיע לגאולה, הניגודים עוד מתגוששים בתוכו, ודאי ובוודאי שהוא לא שלם לגמרי עם ההחלטה ללכת עם מקאן.

    עוד דמויות בקטנה
    – פיט, שבעונה הקודמת דמותו התעגלה באופן משמעותי, קיבל פחות זמן מסך. הילדותיות שלו, כמו שכבר כתבתי בעבר, הפכה לקצת יותר נסבלת בעונה הזו. אולי כסמל להכשרת הדמות וכאמור – היחסים היותר חזקים שהוא מנסה ליצור עם דון. זה מן עניין שבו אחרי שכמה עונות פיט היה בצד של "הרעים", עכשיו אין ספק שפורמלית הוא עבר לצד הטוב, גם אם הוא פגום מיסודו.

    – ג'ואן אכזבה כאמור, בראייתה את הכל כעניי ןכספי, אבל לכו תדעו – אולי בעצם היא הקופר הבא. השאלה היא האם עד סוף הסדרה היא ודון יגיעו לפיוס.
    – טד צ'ו, נחמד שקצת חזרת. השאלה היא מה יהיה איתך.

    – ג'ים קאטלר. הארכי-נמסיס של סטרלינג קופר. זה שלכל אחד יש משהו נגדו לפתע. שימו לב אגב לדינמיקה שהייתה בישיבת השותפים גם בהתחלה (כשדון קורא לכולם בבהילות) וגם בסוף בסוף וכמה בריתות נוצרו שם – כולם חוץ מג'ים בעד הרכישה אבל ג'ואן עדיין נוטרת טינה לדון. ג'וטן ופיט נגד טד, ג'ון וג'ים נגד דון, קופר בעד להשאיר את דון, אבל לא כי הוא בעד דון. בלגן שלם שמי עור ראותו? קאטלר. מסמל הטכנולוגיה, העתיד, הקדמה. זה קצת מוזר שמד מן הלכה על הקו הזה של "המכונות האלה הן השטן והן יהרגו את כולנו", אבל אולי זה מסר על האנושיות שבנו שהולכת לאיבוד (ויש לציין שדמויות רבות שהתנגדו לדון לאורך הסדרה – בטי, פיט, פגי ועוד עשו זאת לפחות ממניעים אנושיים עזים, טובים יותר או פחות. קאטלר מסתכל על הכסף, ולכן אגב הוא כמובן גם הצביע בעד בסוף – כי זה פשוט המון כסף, מעבר לכן דון לא דון).

    – מייגן – רק רציתי לציין שבפרק הקודם אני הגבתי שהיא ודון נפרדים. תודה ושלום. אבל שימו לב שבפרידה, היא ודון לפחות היו הכי כנים אחד עם השניה לראשונה מזה זמן רב – דון מפגין כלפיה את המחויבות, הכנה לדעתי מאד, שהוא חש כלפיה. סוג של יחסי אבת ובת כאמור יותר מאהבה רומנטית. מייגן מצדה, לא רוצה כלום מדון. אני לא בטוח אם זה בגלל שהיא סולדת ממנו, או חשה שהוא נתן לה מספיק וחשה רע על זה.

    – לו אייברי אולי תמות.

    שיגיע כבר 2015, אינעל ראבאכ.

    • לא רק אתה, גם אני כתבתי בביקורת שלי לגבי מייגן ודון, ומן הסתם כמונו גם רבים אחרים (:
      מה שקרה בפרק הנוכחי היה פשוט חותמת למה שהיה ברור בפרק הקודם.

      • dor_dugy

        ברור לגמרי, אבל נחמד תמיד לזהות מגמה D:

  • אחד הפרקים הטובים ביותר בתולדות הסדרה, כמעט מושלם.
    – כשראינו את הפתיח עם ברט קופר – מראה נדיר מחייו הפרטיים אך לא שונה מכפי שהוא מצטייר במשרד – הנחתי שמשהו גדול עומד לקרות לו, כנראה מוות (סייע לכך גם קישור בפייסבוק למאמר של וולצ'ר*, שבתחילה נראה לי כתגובה לסרטון כוכבי "מד מן" בצעירותם שיאדו פירסם לפני מספר ימים; עם פתיחת הפרק הבנתי שזה מתקשר לאירועי הפרק.)
    – לא שלא ניסו להטעות אותנו, מהטיסה המפחידה של טד עד שיחת הטלפון אל רוג'ר באמצע הלילה עם משפחתו הלא שלמה (מקריאת ביקורות ברשת, אני לא היחיד שחשבתי שמודיעים לו על מותה של מרגרט-מריגולד, הצלע החסרה בסלון).
    – בלתי אפשרי להפריד בין היחס הצורם של פגי כלפי דון לאורך מחצית העונה, עד האיחוד ביניהם בפרק הקודם, שמסתיים בהעברת הלפיד הרשמי ובחיבוק אוהב כשהחשבון הושג. תרמה לכך גם היעדרותו של לו, שהיה חסר גם ברובו של הפרק הקודם. הוא סימל את הטריז בין השניים, וכנראה הגיע זמנו ללכת. אפילו ג'ים (שעומד להיבעט החוצה, ואני מקווה שהצבעתו למען מכירת הפירמה לא תשנה זאת) זעם על התנהגותו בטענה שהוא לא יותר משכיר.**
    – רוג'ר המלך התעורר מתנומתו, דווקא אחרי מותו של מי שהיה לו כאב ובשיחתם האחרונה השמיץ את יכולת המנהיגות שלו (אבל כנראה תרם למהלך הגדול של רוג'ר כשאמר שעד כמה שהוא מעריך את ג'ים, הוא דבק באנשיוף וקאטלר לא אחד מהם). קרב ווטרלו של רוג'ר ודון היה פחות הרסני עבורם מאשר היה עבור נפוליאון.
    – גם טד, שלא ראינו ממנו הרבה העונה למעט רמיזות להתמוטטותו כנראה במקביל לדון, זוכה להזדמנות חדשה ודון יודע בדיוק מה להציע לו. מהצד השני, אולי נמצאה הדרך לרכך את ג'ואן באמצעות הכסף שהיא כה רוצה? ומי הביא לה את הכסף הזה, אם לא הגבר שניתקה מחייה הפרטיים והגבר שניתקה מכל אספקט אחר?
    – על סף גירושין, איבוד ההזדמנות להפוך לשותף (פעמיים, כפי הנראה), בוכה כמו ילד קטן אל מול הנחיתה על הירח; האם הארי קריין יהיה הגופה הבאה שתובל אל מחוץ למשרד? שני האנשים שאחראים יותר מכל למונולית המאיים על המשרד – ג'ים והארי – יצאו נפסדים מהעסקה החדשה ומאיבתו של רוג'ר.
    – לא ראינו את קני הרבה לאחרונה, אבל החיוך שלו אל הארי כשהוא מסולק מההצבעה המאולתרת – מרושע אך מקסים. גם אם הארי יתאבד, זה עדיין היה מקסים.
    – שנגרילה, המקום הקסום אך לא בעיני כולם, חוזר בדמות הירח והעולם הבא שברט קופר נסק אליו; החברה החדשה שתגשים לכל אחד את חלומו – דון במקומו הטבעי, רוג'ר בראש, פיט וג'ואן עם עוד כסף, טד ממוקד יצירתית, פגי כקופירייטרית מצליחה.
    – חבל שסאלי שואבת כ"כ הרבה מאמה, אם בהתנהגותה החצופה או המראה הפיזי (שהודגש בפוזת העישון שלה), אבל לפחות דון מצליח להסיט אותה למקומות חיוביים יותר. כמו מה שנראה כהידלקות צפויה על האח האתלט והחתיך, אך בשיחת טלפון אחת דון הצליח לשכנע אותה לרדת מהגישה הצינית שהעתיקה מההער, ולקבל את הקסם וההתקדמות הטכנולוגית שבנחיתה. ועקב כך, הנשיקה שלה – נטולת רגש ככל שתהיה – הוענקה לאחד הצעיר והחנוני.
    – בסיפור עם חוליו היו הרבה הקבלות לויתור של פגי על בנה ואיחוד עם דון, ויאדו ציין בסיכום שלו את השפעתו של חוליו על בגדי המצגת שלה (וגם על המצגת עצמה), והכל נותח למוות כך שאין לי מה להוסיף. אבל היי, היא קיבלה את מספר הטלפון של השיפוצניק.
    – דון ומייגן נפרדים סופית. ומרדית' ניסתה להתחיל עם דון. שיהיה, אני מניח.
    – לא זכור לי לגבי דמויות אחרות, אבל דון, פיט והארי לבשו כולם עניבות עם קווים אלכסוניים צבעוניים. אושן ובלוג ביקורת האופנה של "מד מן" בטח יידעו מה להגיד יותר טוב ממני.
    – מילות הפרידה – שלא במודע – של רוג'ר מברט הן: "בוא נשתה עוד כוס קפה, נאכל עוד פרוסת עוגה?". זו שורה מתוך השיר "Let's Have Another Cup of Coffee" שכתב אירווין ברלין עבור המחזה Face the Music בשנות ה-30 של המאה הקודמת. השיר מבוצע ע"י קבוצת דמויות שירדו מנכסיהן ומחכות להזדמנות הבאה שתצוץ מעבר לפינה, ותחזיר אותן לגדולתן.
    https://www.youtube.com/watch?v=2HFijZ4mSQ0

    * http://www.vulture.com/2014/05/mad-men-hear-bert-coopers-greatest-hits.html
    ** השבוע חזרתי להשלים את העונה השלישית של "לואי", ובפרק השני (המזוהה יותר כ"פרק עם מליסה ליאו") אלן הייבי מתארח בדמות עצמו כחבר הקומיקאי (מסתבר כי הוא סטנדאפיסט ותיק) של לואי שמזמין אותו לארוחה בביתו בה משודכת לו דמותה של ליאו. הוא נשמע כמו לו אייברי, אבל הרבה יותר חביב. סקאוט הקוף לא נצפה בסביבה.

    • ocean at work

      שמנו לב לעניבות כבר בצפייה הראשונית. אישית התלהבתי מן הסתם מהדברים שכבר נכתבו בפוסט של יאדו על הפרק (החרציות הלבנות והלבוש התואם של חוליו ופגי), והעניבות נזנחו בצד. הדבר היחיד שעולה לי בראש זו האחידות הזו. הביחד. בערב שבו נחת האדם הראשון של הירח כל האנשים השונים והמשונים עשו את אותו הדבר – הסתכלו בטלוויזיה, ורובם לא עשו זאת בגפם.

    • נזכרתי שדווקא יש לי מה להגיד על הפרידה של דון ומייגן: בעבר נעשתה הקבלה בין דון-מייגן לרוג'ר-ג'יין, שני החברים הותיקים שיש ביניהם כל כך הרבה דימיון. דון הסתכל בעין צרה על הבחירה של רוג'ר באישה מעירה בשעתו, אבל מאוחר יותר הלך בדרכו. שני הזוגות נפרדו בערך אחרי אותה תקופת נישואין. שני הזוגות ניסו באמצעים מלאכותיים להחזיק בקשר מת (רוג'ר וג'יין דרך סמים וטריפים). אבל כשדון אומר למייגן שתמיד יהיה שם עבודה אם תזדקק לו, היא משחררת אותה מהחובה הזו; בניגוד לג'יין שלקח לה זמן להשתחרר מרוג'ר כשכבר חיו בנפרד. אולי מפני שלדון ומייגן היו חיים נפרדים בין חוף לחוף מזה חודשים, אז קל להם יותר להשתחרר מאחיזת האחר.

  • ocean

    ספוילר ספוילר ספוילר

    "כשאני לא בטוח לגבי רעיון קודם אני מתעמר באנשים שמהם אני צריך עזרה, אח"כ ישן ואז ומתחיל שוב מההתחלה". המשפט הזה חל לא רק על חייו המקצועיים, אלא גם על חייו באופן כללי מאז תחילת הסדרה. מהבחינה הזו חזרנו לחלק הזה במעגל בו דון מתעורר לחיים. מסיבה זו ראינו את האימג'ים החוזרים בעונה הזו של דון מקיץ משינה, ובפינאלה ראינו את דון ומייגן שהרדימה במשך שתיים וחצי עונות – נפרדים, ואותו נשאר ער כל הלילה. אף אחד לא הבטיח שיהיה פשוט ולא סיזיפי, וגם כשדון היה מוכן כבר לוותר ולעבור הלאה הוא עדיין טרח לעבוד ולהעביר לפגי את השרביט, מבין בתת-מודע שלמעשים שלו יש השלכות (ואח"כ גם מבין בפועל ואומר זאת מפורשות לטד).

    ראינו איך שהטלוויזיה עם עם רצח קנדי, ויאטנם, עם תוכניות הילדים, הסרטים, הקומדיות והטרגדיות דלקה לאורך העונות האחרונות ללא הרף אחרי דון, מנציחה את הבדידות והריקנות שלו. הוא היה עד לא מזמן צמא. עכשיו הוא רעב כמו בפיצ' של פגי. רעב למדורת שבט אחרת, אולי כמו זו מהפיצ' של פגי לשעועית היינץ שתיאר איך כל הנערים והנערות התקבצו יחד בליל קיץ סביב למדורה. וכדי להשביע את רעבונו הוא מתקשר לילדים שלו בזמן שהאדם הראשון נוחת על הירח ועושה היסטוריה. הדברים הכי טובים בחיים הם בחינם.

    * כתבתי אמש שהפנים הדומעות של דון לאחר החיזיון שלו גרמו גם לי לדמוע. "דון נערי!", נשמע קולו של ברט בתחילת הסצינה. נערי. מהתקופה שאיש הקיץ חשב שהוא מושלם וחלם להיות מלאך. מתחילת הדרך. ברט קופר אמנם לא היה דמות אב לדון, אבל הוא היה שם לאורך חלק נכבד מהחיים שלו ולהיסטוריה בכלל ובקיץ 69 בפרט יש מן הרגל כזה לקשור בין אנשים.

    * ההקבלה בין חוליו לבנה של פגי הגיעה לשיא בפרק הזה. "בוודאי שאכפת לך ממך, בגלל זה היא עוברת", אומרת פגי לחוליו על אמו ומדברת אגב כך על עצמה. אמנם המעשה ההוא של פגי היה אנוכי, אבל היא ידעה שזה הדבר הנכון לעשות לטובת הילד שאותו מעולם לא ביקרה. בסופו של דבר פגי מוותרת על חליפה בסגנון אבא ושמלה בסגנון אמא, והולכת על לבוש בסגנון חוליו. הפיצ' שלה נבע בהרבה מובנים מנקודת המבט של הילד, זו שדון הציע ונדחתה על הסף. "אולי כך זה אמור היה להיות מההתחלה", דון אמר לה. והוא צדק.

    * יש עוד מיליון דברים אך אעצור כאן, כי גם אני כמו דון צריכה ללכת לעבודה 🙂

    • ocean

      ההמשך:

      * סאלי – תמיד היה לי קשה לראות ילדים מתבגרים מאד בסדרות, וסאלי איננה יוצאת דופן. פרט למה שכבר נכתב כאן בנושא, יש משהו בנשיקה האגבית מבחינתה שמאד ערער אותי. אם אינני טועה בעונה השלישית סאלי ננזפת על ידי אמה על שנשקה לבנה של פרנסין. "את לא צריכה לנשק בנים. בנים צריכים לנשק אותך". בהמשך הסבירה לה בטי שהנשיקה הראשונה צריכה להיות מיוחדת. סאלי דאגה שמא בזבזה את הרגע הקסום עליו סיפרה לה אמה, והאחרונה עונה לה: "אל תדאגי, יהיו לך המון נשיקות ראשונות". אני תוהה אם אי פעם הרגעים האלה היו קסומים לסאלי (ואם כן – באסה שלא הראו לנו), או שבנוסף לשאר המאפיינים שקיבלה מאביה היא ירשה גם את הניתוק הרגשי שלו מהאהבה.

      * רוג'ר – קל לשכוח שגם לרוג'ר היו שנתיים מהגהנום: פטירתה של אמו, פטירתו של מצחצח הנעליים שלו, הבריחה של בתו, הבריחה שלו עצמו מהבדידות לחומרים שונים ומשונים ועכשיו קופר. בשבילו קופר אכן היה סוג של דמות אב (הרי אביו של
      רוג'ר וברט הקימו את הסוכנות) ושותף לדרך ארוכה מאד. בינתיים הוא מסיר את לוחית השם של קופר ממשרדו, כאילו רוצה לשמר אותו זך כמות שהוא לפני שכל הלכלוך יגיע. והוא אכן הגיע בדמות העסקים כרגיל של ג'ים שזכו למשפט היפה: "זה מה שיקרה *אם* אני אמות?".

      * ג'ואן העריקה – אם היו לי תקוות שאחרי המשפט הנ"ל שניכר שנגע בה ג'ואן תנטרל את הארס שלה כלפי דון, הרי שהתבדיתי מהר. גם לאחר מכן ג'ואן לא מפספסת את ההזדמנות לעקוץ את דון בישיבה שדנה בהצעה של מקאן. יאדו כתב למעלה שג'ואן מתעלת היטב את דרכיו של קופר. אני מוסיפה על כך שקופר העיר פעם לדון שהם דומים כי שניהם לא סנטימנטלים כלפי העובדים שלהם. כזו היא בדיוק ג'ואן, וראינו זאת היטב כשגם היא עצמה וגם ג'ים הגדירו את תפקידה הקודם כמנהלת כוח האדם "כמתאים למישהו שלא אכפת לו ששונאים אותו". גם ראינו עד כמה שאין לה בעיה להיפטר מאנשים, גם אם זה לא הלך לך לה בסוף (ג'יין, סקרלט של הארי, דון). מעניין איך הדינמיקה בינה לבין דון ובכלל תמשיך בעונה הבאה.

      * ג'ים – אחלה דמות, וגם אני לא שונאת אותו. הוא לגמרי שייך למאמצים המוקדמים בציר של תיאוריית הפצת החידושים. הוא גם צודק בחזון שלו לגבי פרסום המבוסס על אנליזות מדויקות, אם כי טועה לחשוב שזה מספיק כדי להצליח. הרי פגי וגם דון הבהירו לכולם שגם על רקע הטכנולוגיה המתקדמת ביותר, אנשים עדיין יתחברו לסיפורים יפים ולאנשים שיודעים לספר סיפור.

      * שני דברים על פגי ששכחתי הבוקר:

      1. "את, מרגישה משהו, זה מה שמוכר. לא הם. לא סקס". הציטוט הזה שיאדו בחר לכתוב בפוסט לקוח מהתיק של מוהוק איירליינס. דון ניסה ללמד את פגי כיצד להביא מעצמה קריאטיב טוב כדי לעשות סלוגן לחברה. ברקע היה הארט של סאל, ודון סימן שם משהו. ילדה. בתגובה לכך, פגי חושבת ואומרת בו במקום: "מתי תחזור, אבא?" > "מה הבאתי לי, אבא?". כבר אז, דון ופגי השתעשעו בלהסתכל על הדברים מזווית הראיה של ילדים.

      2. רק אני נזכרתי בפיץ' של פגי: "לחלוק-לחלק-לאהוב" כשחוליו ביקש ממנה קרטיב?

      * החברה – צריך לזכור שזהו פרק אמצע עונה. זה אומר שלמרות שהסיום האופטימי, יש לנו עדיין שבעה פרקים שאמורים להיות גדושים בהתרחשויות. אחת מהן כנראה שתיחסך מהסוכנות, אלא אם כן ג'ים ימשיך לפעול בכיוון של חברות טבק:
      "סיגריות יכולות לגרום לך לסרטן", אמר ניל לסאלי שבתגובה החזירה את הסיגריה לקופסא. מעט מאוחר יותר ב-1969 (נובמבר, אם כי יישום רשמי יתרחש ב-1970) יוצאת בארצות הברית תקנה מהפכנית ומבורכת שמחייבת להוסיף אזהרת בריאות על השימוש בסיגריות, וגם אוסרת על פרסומי הטבק ברדיו ובטלוויזיה. במילים אחרות: החתמת חברת טבק = פגיעה קשה בעסקים.

      * הייתי שמחה לו ויינר היה מראה את העלם מהפלנטה האחרת חוזה באדם הראשון על הירח.

      * סיום עתידי: אחרי שלושה פינאלות נפלאות בשני פרקים, אני ממש ממש ממש מסוקרנת איך ויינר יצליח להתעלות עליהן בפרק הסופי והמוחלט.

  • meiravre

    ידעתי שהארי הבוכה הזכיר לי משהו.
    פוסט מעולה. תענוג לקרוא.

  • שולה

    פרק עם ארועים כיאה לפרק סיום עונה. היופי הוא שנוכל לראות את המשך הארועים בשנה הבאה. עכשיו שנפטרנו ממייגן מוצצת הכסף הזאת, מעניין מי הולך להיות מושא האהבה של דון בהמשך, הרי בדרכ דון לא לבד. אני מסכימה עם יאדו לגבי מרדית-פשוט ענקית. ד.א הפרק נקרא ווטרלו ע"ש קרב ווטרלו שהכניע את נפוליון כמו שקופר הזכיר בפרק.

  • שולה

    עוד משהו….שימו לב לשחקנית ששיחקה את חברה של בטי…עוד שריד מהנייטיז , השחקנית קלי מרטין שיחקה במלא סדרות בשנות ה90 והמפורסמת מכולם היא משפחה אוהבת ומאז שיחקה בעיקר בסרטי ערוץ הסרטים.

    • זו הייתה היא?! לא זיהיתי אותה אפילו קצת. אני מכיר אותה כלוסי מ-ER, לא ממשפחה אוהבת.

      • שולה

        כן זאת היא….ישר זיהיתי….היא גם שיחקה בER. אבל משפחה אוהבת הייתה סדרה מיוחדת ששודרה בערוץ 6 והיה לה אח חולה תסמונת דאון

    • miss bojarsky

      וואו, ממש לא זיהיתי אותה!

  • dor_dugy

    עוד קצת על יחסי קופר-דון. בעונה הזו הודגש במיוחד, עד כמה קופר סולד מאד מדון. הוא לא הצביע נגדו הפעם לא מתחושות של אהבה לדון – אלא מלויאליות לחברה ומנהיגות. זה היה אקט סיום מעניין לחייו. קופר מאז ומתמיד היה פרגמטיסט, אמנם במובן החיובי החביב של המילה ובכל זאת – לא היו לו ממש סנטימנטים לדון, בטח לא בעונה הזו. והנה, כאשר נראה שהדבר היעיל ביותר לעשות מבחינה כספית הוא להיפטר מדון – קופר בוחר בצוות. בחברה. בנשמה אם תרצו. לא הייתי אומר שזה פייסנות עם דון (ויש כאן גם מדיה של אגואיזם, שימו לב איך קופר סונט בקאטלר שהוא העז חתום בשמו על מסמך הפיטורין של דון), אבל זה האקט שממחיש יותר מכל את המחויבות של קופר לאנשיו.

    היה גם יפה לראות כמובן, איך דון התמודד עם המוות של קופר. לכאורה, לדון לא אמורים להיות יותר מידי סנטימנטים לקופר, לאחר שהאחרון סנט בו לא מעט ואף עלב בו בשיחה ביניהם. ובכל זאת, כאדם שיודע מה זה להתמודד עם מוות וכאב – הוא פשוט אומר לרוג'ר את האמת היפה – שהוא יודע עד כמה קופר היה חשוב עבורו (עבור רוג'ר). הוא לא מנסה לייפות את זה יותר מידי, אבל תומך בחברו הטוב.
    ובכלל, הברומאנס בין דון לרוג'ר הייתה מקסימה בעונה הזו. אני מזכיר לכם שזה אותו רוג'ר שניסה להתחיל עם בטי לפני כמה שנים, ועכשיו מוכן למכור את החברה למקאן, כדי להשאיר את דון.

    ובכל זאת, משהו מקופר נשאר בדון. הרי הם לא באמת היו אויבים מעולם, למרות הדם הרע בעונה האחרונה. זה לא לחינם שדון רואה אותו בסיום, וכדמות נעימה יחסית. יפה כתבו כאן על כך שדון מוקף בחייו במוות בכל מקום – ומעולם לא הצליח באמת להתרגל אליו או להתמודד איתו. במוות יש משהו משתק, ומשהו שיכול לגרום לשיגעון (מזכיר לכם שגינזברג שנולד במחנה מוות, התחרפן סופית)

    אה עוד משהו שעלה לי על ג'ים קאטלר – המגה קפיטליסט מודרניסט-אוהב-מחשבים. לא אדוש עוד בהקבלות הללו בין העולם הישן האנושי לעולם הממוחשב החדש, אבל תגידו לי אםזה רק אני – אבל קאטלר, בסופו של יום, עושה רושם של דמות חביבה ונעימה. בניגוד נניח לפיט קאמפבל שעד עכשיו יש לי אישיוז איתו, את קאטלר אני לא באמת מסוגל לשנוא, אפילו שהוא בצד הרע כביכול. זה רק אני? (שואל על אמת)

    • באשר לקופר ונזיפתו על החתימה – הזכרת לי שכאשר דון כתב מכתב לניו יורק טיימס על דעת עצמו והצהיר ש"סטרלינג קופר דרייפר פרייס" יוצאת מעסקי הסיגריות, קופר זעם עליו ואמר, "השפלת אותנו בכך כשלא צירפת לזה את השמות שלנו!". כלומר אין לו בעיה עקרונית כשמדברים בשמו, אבל לכל דבר יש עת.

      קאטלר נכלולי וחורש רעות, וכמו שהזכרתי בביקורת למעלה – הוא קרא את הספר "הדרך האמריקנית למות", שעוסק בשחיתות ובנצלנות הקשה של עסקי הלוויות בארה"ב, ואמר להארי שיש להם מה ללמוד מהתחום הזה. כל מה שצריך לדעת עליו במשפט אגבי אחד.

      • dor_dugy

        תהיה לי בריא עם הדברים שאתה זוכר. אתה אלוף. קאלטר נכלולי ללא ספק. חורש רעות – זה משהו שנראה עד כמה. האם הוא זה שיוביל את החברה לאבדון או יתיישר בכיוון כלשהו. אולי הוא יקים משפחה חדשה עם הארי והמחשב

        • תראה, אין ספק שקאטלר אכן רוצה חברה מתקדמת ומשגשגת, אבל לאורך כל הפרקים האחרונים הובהר לנו שמבחינתו זה יבוא בכיף על חשבון מי שאינם אנשי שלומו, כלומר "סטרלינג קופר ושות'". אל תשכח שבשנה שעברה טד ממש העיר לו על כך שהוא מתייחס אל הסוכנות המאוחדת כ"אנחנו והם". זה השתנה מאז במידת מה, אבל הוא עדיין מגייס מחנות באופן די ברור.

          שלא יובן שהנכלוליות שלו היא בעיה מבחינתי, אני מחבב את הדמות ובטוח שהיא הייתה הרבה יותר מעוררת אמפתיה לו קיבלה נפח גדול יותר. הרי זה לא שכל הדמויות בסדרה הזו הן נופת צופים. אבל דמות חביבה ונעימה – זה לא.

  • מירב

    מוסיפה שתי נקודות לפני שאשכח ומבלי לקרוא אם אחרים אולי התייחסו אהלן.
    האחת, סצינת ההגשה של פגי לברבר קינג מצולמת כמו שפרדי תיאר בפרק הראשון את הצילום לאקיוטרון. לא שומעיםצאתצהדיבורים, רק האםםםםם, הסובבים בדי פוקוס.. .
    ועוד נקודה מעניינת שהעלה בן זנבי, שתמת השריפה היא בעצם תמת המצית. המצית שמביאה למותו של דרייפר המקורי, מצית החייל קטוע היד המת… . אולי זה מה שמחכה לדון להתעמת איתו בעונה הבאה.
    תודה רבה יאדו על בלוג נהדר, ולכל המשתתפים פה.

    • ocean

      הלוואי והוא צודק לגבי השריפה. כשחושבים על כך זה הדבר האחרון המהותי שדון לא ניסה לעבוד ולתקן אותו. בהקשר הזה סטפני מיד עולה בתודעתי. התינוק* שלה אמור היה להיוולד ביולי (אם כי היא בחרה להאמין שהוא יוולד חודש אחד מוקדם יותר כמוה). כמו שיאדו היטיב לנסח, היא השריד האחרון מבחינתו של דון דרייפר וזקוקה לתמיכה שמעולם לא קיבלה ממנו.
      החשש שלי שהתיקון הזה עלול להיכפות עליו גם מבלי שיהיה מוכן לכך, כשיום אחד ידפקו לו על הדלת ויעצרו אותו בגין עריקות.

      * אולי יקראו לו ריצ'רד (דיק)?

  • מישהו חישב כמה השותפים הרוויחו מהמיזוג, וכמה זה שווה היום.
    http://www.avclub.com/article/math-explains-why-pete-campbell-was-so-excited-wee-205077

  • רוברט מורס על ג'ון האם: "כאשר צילמנו הייתי צריך לשיר עבורו, כמובן. הוא עמד שם במשך שבע שעות בזמן שעשינו את השיר פעם אחר פעם. הוא כל כך עזר, הוא הרים את האצבע שלו ואמר, 'מעולה, זה היה טייק מעולה, אתה ממש טוב'. הוא היה כל כך נלהב. איש נהדר, נהדר. אני לא יכול לומר לך עד כמה עזרה העובדה שג'ון האם היה שם כששרתי את השיר. אנשים רבים שמככבים בסדרות אולי לא היו מגיעים בשביל זה, הם היו שולחים ניצב. הוא היה שם בשבילי, הוא היה שם בשביל הסדרה, הוא היה שם בשביל עצמו".
    הוספתי בסוף הכתבה את זה ועוד היילייטים מהתגובות כאן.

  • CatRobot

    פרק נהדר, ויופי של פינאלה לעונה השביעית [תפסיקו כבר למרוח אותנו עם 'זו עונה אחת שמחולקת לשניים', אף אחד לא יקנה את זה אפילו בנזיד עדשים מחולק לשניים].

    אין לי מה להוסיף על הסקירה המצויינת של יאדו ועל התובנות שעלו כאן. רק שאהבתי מאוד את צילומי התקריב הקיצוניים והמרובים בפרק הזה – בעיקר ההתמקדות הממושכת בפנים של דון ושל פגי. אני לא יודע אם אלה טריקים של איפור, תסרוקת או תאורה, אבל בפרק הזה הם נראים אחרת לגמרי מאשר בכל הפרקים שהיו עד עכשיו. שניהם נראו לי הרבה יותר פגיעים מבעבר, פגיעים יותר מכל רגעי הפגיעות המרובים של העונה הזאת ובכלל [ואיכשהו דון נראה המום ממכתב השימוע-לפני-פיטורים הנבזי של דז'ים הרבה יותר מאשר מהשיחה עם מייגן]. שניהם גם נראים מבוגרים מאוד, ויגעים, ובעיקר אנושיים.

  • אין לי מה להוסיף לכל מה שכולם העלו פה רק דבר קטנטנן. אני רוצה לנסות לצאת להגנת ג'ואן.

    אני לא חושבת שהיחס שלה כלפי דון נובע מקטע כספי נטו ולא חושבת שלא אכפת לה ממנו בכלל. אני חושבת שאפשר ללמוד ממקרה פגי של ארבעת הפרקים הראשונים העונה, שזו הדרך של חלק מהדמויות בסדרה להראות שהם אוהבים אך פגועים (אם כי אני מסכימה שיכלו לעשות את זה באופן יותר ניואנסי, וזו הייתה גם הטענה שלי כלפי פגי של תחילת העונה, ובטי של רוב הסדרה). גם דון וגם פגי, כשרע להם בחיים האישיים הם מוציאים את זה על אנשים שלא בהכרח מגיע להם, אבל שמשמשים להם כשעיר לעזאזל. לפעמים אולי זה אפילו על דווקא על האנשים שהכי אכפת לנו מהם. כך דון התנהג לפגי בפרקים שקדמו למזוודה בעונה 4, כך פגי התנהגה לדון בתחילת עונה זו, ולא היה לי ספק שאיחוד וקרבה בניהם יגיעו.

    לדעתי ההתנהגות של ג'ואן מגיעה מאותו מקום-

    א. תסכול מהחיים האישיים שלה (הגירושין, העובדה שלא מתייחסים אליה ברצינות כשותפה הרבה פעמים, הזלזול בה, לא מצליחה למצוא בן זוג וכו').

    ב. כעס על עניין הסירסור, וכעס על דון על טרפוד ג'אגואר

    אז תשאלו למה היא מוציאה את זה רק על דון ולא על האחרים? וכן:

    א. דון הוא זה שיש לה הזדמנות להוציא את זה עליו. זה לא שהיא רעה אליו פנים אל פנים בכוונה, ובמבחינה אישית היא לא מתייחסת אליו שונה מאיך שהיא מתייחסת לפיט, רוג'ר וברט, אבל פשוט בגלל שדון נמצא במצב שבו היא בין היתר יכולה להחליט על גורלו, היא הגיע למצב שהיא אומרת- זדיינו כולם, לאף אחד לא היה אכפת ממני, אז גם אני אעשה שיקולים קרים בהחלטות מעין אלו (והיא הייתה נוהגת כך לדעתי לו רוג'ר או פיט היו עומדים במקום דומה).
    ב. You Always Hurt The One You Love. אני חושבת שאולי הפגיעה ממנו היא גדולה יותר כי ממנו היא ציפתה ליותר. ולמרות שהוא לא התכוון אז לעשות לה רע עם הפיטורים של יגואר, הוא גם לא התנצל או ניסה לתקן את המצב.

    זה לא אומר שאני מצדיקה את איך שהיא התנהגה, אני חושבת שאפשר לטעון שהיא יכלה נהוג בצורה יותר טובה (כנ"ל פגי, כנ"ל דון). אני רק לא מסכימה שזה נובע מזה שהיא הפכה קרה פתאום וחושבת רק על הכסף כמו קופר. אני כן חושבת שזה נובע ממקום של פגיעה. ולדעתי כמו פגי ודון, נראה גם איחוד של ג'ואן ודון בפרקים הנותרים.

  • מירב

    מעיין אני לא מסכימה. אני חושבת שג׳ואן באופן עקבי הפרידה בין אהבה וקירבה שלה לאנשים, לבין שיקולים ענייניים. היא טיפוס שלא לוקח סיכונים. ודון הוא לא צפוי ומרשה לעצמו לקבל החלטות הרות גורל שמשפיעות על כל החברה בלי להתייעץ. היא לא מוכנה שמישהו ישלוט ככה בגורלה. ולא משנה כמה היא מחבבת אותו או קרובה אליו, או אפילו חושבת שהוא תורם רבות לחברה. היא סירבה למשל להצעתו של רוג׳ר לדאוג כלכלית לילד מאותו המקום בדיוק.

  • miss bojarsky

    פרק מפעים וניתוח, שכרגיל, הופך אותו למפעים אף יותר.

    מכיוון שהגעתי הפעם קצת באיחור, אין לי רצון להוסיף על כל מה שכבר נאמר. משהו שבלט עבורי ולא ראיתי שצויין הוא הניגוד בין המראה של פגי בערב שלפני הפרזנטציה – חלוק, שיער אסוף, ללא איפור, חיוורת ועייפה לעומת המראה שלה בזמן הפרזנטציה – אלגנטית, מאופרת, תסרוקת מהודרת, זוהרת. זהו עולם הפרסום – להגיש פרנזטנציה זה כמו לעלות על במה ולשחק דמות, to put on your face (אני זוכרת נכון שבטי פעם אומרת זאת על עצמה כשהיא בבית חולים?) או את השעון היקר שלך. אבל על מנת שההצגה תהיה אפקטיבית, צריך לעמוד מאחוריה רגש כן, חיבור של השחקן לבן דמותו שעובר אל הצופים. ופגי עשתה זאת ועל כן זכתה בחשבון.

    כפי שציינתי בתגובות לפרק הקודם, מערכת היחסים של דון ומייגן הפכה לפנטזיה, רומן ויכלה להמשיך ולהתקיים רק ככזו. ברגע שדון מעלה את האופציה לעבור ללוס אנג'לס ולהפוך אותה למציאות שוב, הקסם מתפוגג ועמו מגיעה ההבנה שאין כבר מערכת יחסים, שהגיע הזמן לעבור הלאה. הללויה.

    מייגן מציינת שהיא הולכת לסרט. מתוך וויקיפדיה:
    The Wild Bunch is a 1969 American epic Western film directed by Sam Peckinpah[2] about an aging outlaw gang on the Texas-Mexico border,
    trying to exist in the changing "modern" world of 1913. The film was
    controversial because of its graphic violence and its portrayal of crude
    men attempting to survive by any available means.

    http://en.wikipedia.org/wiki/The_Wild_Bunch

    מאד הולם את את התמה שרצה לאורך חצי העונה הזו ואת המאבקים בסוכנות. זו אני או שרפרנסים לסרטים קיבלו מקום גדול מהרגיל בשבעת הפרקים האחרונים?

    עוד מוויקי לגבי הסרט:
    The Wild Bunch is noted for intricate, multi-angle, quick-cut editing, using normal and slow motion images, a revolutionary cinema technique in 1969.

    עושה לי רושם שזו הטכניקה עליה דיבר פרדי בסצינה הפותחת של העונה ובה השתמשו לתאר את נקודת מבטה של פגי בתחילת הפגישה עם ברגר שף (וקודוס למי שציין את ההקבלה הזו בין פרדי לפגי בתגובות הקודמות, כבר פרח מזכרוני מי זה היה).

    סאלי למרבה הצער כבר צינית, כמו הוריה, אך היא לא רוצה, כפי שמציין דון, שאחייה ייהפכו לציניים. ועל כן כשהיא נתקלת באח הצעיר ובגישתו הנאיבית, היא בוחרת לנשק אותו, על מנת לשמר בו את תחושת הפלא, שלא יהפוך לאחיו הגדול ונוטף הזלזול.

    את התמה האחרת בחצי העונה, של הזמן האוזל והולך, הרגשתי בעיקר בסצינה בה פגי נכנסת לפאניקה מכיוון הפרנזטציה היא למחרת ואין לה מספיק זמן להתכונן. וגם הלחץ מכך שהיא נמתוכננת ליום שני, כשביום ראשון, ה-20 ליולי 1969, מיועדת להתרחש הנחיתה על הירח.

    ובכל זאת דבר אחד שכן כבר נאמר, מכיוון שהוא חורה עד מאד גם לי – ג'ואן, את מאכזבת אותי קשות. אני מקווה בכל מאודי שבחצי העונה האחרונה נקבל תיקון לנושא היחס שלה כלפי דון.

    מצד אחד עצוב לי שבזאת נגמר לעכשיו שולא יהיו לי עוד פרקים במשך שנה. מצד שני אני שמחה שיש לי עוד שנה עד שתיגמר לי הסדרה המופלאה הזו (ושליאדו יש הזדמנות לנוח מהניתוחים).

    • נראה לי שאת צודקת, אני לא זוכר כל כך הרבה רפרנסים לסרטים כשם שהיו בעונה הנוכחית, בטח ובטח אם מכניסים פנימה את "2001: אודיסאה בחלל" שיצאה שנה לפני כן (ומן הסתם חייבים להכניס).

    • ocean at work

      לגבי היחסים בין דון ומייגן, לדעתי המילה אוטופיה כשם שהוסברה על ידי רייצ'ל -המלכה- מנקן מגדירה אותם בצורה הכי קולעת: המקום הטוב, והמקום שלא יכול להיות.

      לגבי ג'ואן: אני חושבת שההסבר שמירב נתנה קודם לכן הוא הכי הגיוני ששמעתי עד כה, אבל עדיין שופך אור רק על היחס המקצועי ולא על היחס הבינאישי. לפעמים זה נראה כאילו היא בכוונה מנסה לפגוע בו ולהכאיב. מעבר לכך אני עדיין לא מקבלת את הפגיעה המקצועית לכאורה שדון עשה לחברה, מכיוון שלא הראו לנו אחת כזאת פרט לעובדה שהרשי לא חתמו אצלם. להפך – הסוכנות המשיכה יפה גם בלעדיו, והוא עצמו היה מחוזר נמרצות מטעם הסוכנות הגדולה ביותר (מקאן), והנחשבת ביותר (מרי ויילס). אם הפער הזה לא היה צורם כל כך, הייתי מסוגלת להבין את ההתנהגות של ג'ואן טוב יותר. איכשהו ויינר גורם לה להיראות כמי שכל מה שמעניין אותה זה להתעשר בכל מחיר ולמצוא אהבה, שזה די מבאס. היא הרי כבר עכשיו מרוויחה היטב, ואם פגי הצליחה בתוך שנה עם משכורת שנתית של 19,000 דולר לשלם חובות של משפחתה, להתקיים ובסוף גם לקנות בניין שלם, ג'ואן לא באמת חייבת להמשיך לגור עם אמא שלה. ואף מילה על ההנפקה שאולי נפלה בגלל יגואר, אבל אין שום סיבה בעולם שלא תעלה מחדש אחרי שברולט (חשבון גדול ויציב יותר שדון הביא!) ושאר החשבונות.

      • כן, לא הבנתי מדוע ההנפקה הזו נעלמה כליל למרות שהיו בדרך מספיק הזדמנויות טובות לחדש אותה.

      • או לחילופין, שנגרילה. לא סתם ההשוואה והרפרנסים ל"אופק האבוד" הופיעו בפרק הפתיחה כשדון בילה בל"א, על פסגת ההר המרוחקת מכל בית אחר עליה מתגוררת מייגן, שם המשיך להתקיים הרומן שלהם, כשבכל מקום אחר הוא כבר גמור.

  • Saturn

    יש ב'7 לילות' טור קטן לגבי הסדרה וכל הניתוחים סביבה והפרשנויות השונות שהמעריצים משייכים לאירועים בה בעבודה קשה שכבר לא ברור עד כמה זה כוונת המשורר וכמה זה הצופים שיוצרים משמעויות שאותן הם משייכים למשורר.


    תזכירו לי מה הגיל של סאלי אמור להיות כשהיא כבר מעשנת 'ותיקהו שכזו?

    • זה הטרנד החדש בעיתונות הישראלית, להשמיץ את תופעת "מד מן"?

      15.

      • Michael Ginzburg

        לא חושב כי זו סוגייה של השמצה. מן הראוי לגשת ולתת נקודת מבט ספקנית בכל הקשור להודה של הסדרה, עד כמה היא באמת חשובה ומשפיעה. יש טענות מנומקות אי שם הגורסות כי בסופו של דבר היעדרה של עלילה מרכזית יוצרות חלל ואת החלל הזה ממלאים אינספור דיונים שמחפשים את הקסם מסביב העלילה, לעקוף ולהתעלם ממנה. אני מסכים שכיף מאוד לקרוא את הניתוחים והפרשנויות על צבעים, בגדים, רפרנסים של תרבות פופ ושאר ירקות המרכיבים את 'מד מן' אבל קשה לי שלא לתהות האם היא באמת בעלת ערך כלשהו? הנטייה שלה לזנוח פרטים חשובים ולפתח מאידך ניואנסים קטנים שלעיתים ממצים עצמם יפה מאוד ולעיתים נותרים תלויים באוויר מונעת רשמים חיוביים בד"כ. היו פרקי מופת מצוינים וחבל שהם היו כה מעטים. אם בסופו של דבר ווינר רוצה לומר לי שהוא מביט על דמויות שלא אוהבות להשתנות לנוכח האירוניה בכך שהן עצמן מתקיימות בתקופה היסטורית מרובת שינויים, היה אפשר לעשות זאת בפחות עונות ולא להימרח ולאבד כיוון אחיד. תפסת מרובה לא תפסת. ההדהוד של 'מד מן' הולך ופוחת עם הזמן והשלמתי עם זה. כרגע נותרה הציפייה המסקרנת לחצי השני של הסיום, מקווה שאולי היא תוכל להותיר חותם בלתי נשכח.

        • ocean

          לא השמצה, כי אם פלצנות-על ורצון להעלות טראפיק/באזז. ביקורת זו דעה שנשענת על טיעונים ונימוקים ענייניים לחיוב ולשלילה. את הטור בידיעות לא ראיתי, אבל את הקשקושים שנכתבו בשתי כתבות שונות ב"הארץ" דווקא כן. להגיד שזו לא סדרה טובה כי היא משעממת אותך או כי כולם אוהבים אותה ונמאס לשמוע שמדברים עליה לא מצדיק טור בעיתון. לעזאזל, תמר גלבץ כלל לא צפתה בסדרה! בכלל, דומה שזו האג'נדה החדשה של "גלריה", שכותביה פשוט בוחרים לשנוא ולבטל דברים (ע"ע הטורים המביכים של ניב הדס שקרא להכחיד את כל סוגת התיאטרון) תחת איצטלה של "אנחנו מבקרים חדים ומקוריים" בסרט הארכאי שבו הם חיים.

          מה שמבאס בכל הסיפור הזה הוא שמד מן *כן* צריכה להיות מבוקרת. היא לא סדרה מושלמת, היא לא חפה מפגמים ובעונות האחרונות זה מאד ניכר. אפשר ורצוי להוציא כתבה שבוחנת גם את החולשות של הסדרה, אבל עד כה לא ראיתי שזה קרה איפשהו בארץ.

          • Michael Ginzburg

            מסכים איתך בנוגע לכתבות האחרונות של 'הארץ' על הסדרה (זו של תמר גלבץ הייתה ביזיון מביך), את ניב הדס אני בד"כ אוהב (הוא כתב מצוין על 'לואי' לאחרונה ולא מזמן על 'בנות' למשל) אבל אם הוא קרא לביטול התיאטרון זה כבר משהו אחר ומעציב למדי (הוא כנראה לא שמע על תיאטרון פרינג', סצינה פורחת ומוערכת ממה שהבנתי).

    • ocean

      מי כתב את הטור?

    • meiravre

      הייתי מפרידה בין העאלק-ביקורות ("אני לא אוהב את הסדרה=הסדרה גרועה") לבין התופעה המרתקת של בלוגים וקהילות שהתפתחו סביב סדרות בכלל ומד מן בפרט.

      כשחושבים על זה, כמות העניין והזמן שאנשים משקיעים בכתיבה, קריאה ודיון על הסדרה היא עצומה, (קצת בהשראת תרבות הגיקים), שכוללת קריאת ניתוחים בעברית ובאנגלית, השוואת רפרנסים, למידה של מושגים תרבותיים שמאוזכרים וכו'. זה הרבה מאוד יחס למוצר תרבותי פופולרי, הרבה יותר ממה שמקובל ביחס לספרים, למשל. לעניות דעתי זו אחת הסיבות שאפשרו יצירת סדרות עם עומק כזה – הידיעה של היוצרים שאנשים שמים לב לפרטים היא שמדרבנת אותם להשקיע ולעמוד ברף, אפילו בתור קריצות קטנות שאין להן משמעות ברצף העלילתי.
      יכול להיות שמהשורר לא התכוון עד כדי כך, אבל אנחנו נהנים הרבה יותר אז למי אכפת.

      • ocean at north

        זה לגמרי נכון. אני תוהה איזו עוד סדרה עושה את זה כיום ברמה כזאת מטורפת של פרטים כגון התאמת צבעי השמלה של פגי לבגדים של חוליו. אני בן אדם של פרטים קטנים, ובשבילי זה כיף אדיר להרכיב את הפאזל הזה.

      • miss bojarsky

        בדיוק 🙂

  • ההרצליינית

    בקשר לפגי: אני לא יודעת אם כבר כתבו כאן את זה (לא עברתי עדיין על כל התגובות), אבל לפי דעתי נרמז בפרק, שבחצי-עונה הבאה, עומד להיות לה רומן עם השיפוצניק שהיה בביתה. הוא נתן לה את מספר הטלפון שלו, כמה שניות לפני שחוליו נכנס לביתה והודיע לה שהוא מתכונן לעזוב עם אימו. זהו רמז לכך שהשיפוצניק עומד למלא את החלל שיווצר בליבה של פגי, בעקבות עזיבתו הכפויה של חוליו.

© עידו ישעיהו