ספוילר "מד מן" עונה 6 פרק 10

בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה שתי תגובות

—

"היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים, היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות, היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקות, היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים, היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של יאוש. הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". כך נפתח הספר "בין שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס (בתרגום של מרים יחיל-וקס, הוצאת כנרת זמורה ביתן), אחת הפתיחות המפורסמות בתולדות הספרות וכזו שוודאי תככב בכל ביקורת על הפרק. דיקנס אמנם התייחס לימים שלפני המהפכה הצרפתית, אבל איכשהו זה יושב בול גם על שנות השישים במאה ה-20 בארה"ב, במיוחד על רקע המהומות, האלימות של אוכפי-החוק, האזרחים הפשוטים נגד הממשל. דז'ה וו.

אני חושב שזהו הפרק הכי פוליטי-במובהק של "מד מן" מאז "ניקסון נגד קנדי" מהעונה הראשונה, ויש בכך משהו מעניין, כי השמות האלה מהותיים גם למירוץ הנוכחי, שמונה שנים אחרי, בזמן שהדמויות של "מד מן" נמצאות במקום אחר, ובכל זאת חיות על אדים רבים מהעבר. זה נכון גם במובנים שעל פני השטח – בעבר הסוכנות עבדה עבור הקמפיין של ניקסון, עכשיו שאט הנפש שדון הביע כלפיו אמרה הכל; פגי וג'ואן בוחנות את כברת הדרך שלהן מאז – אבל כמובן גם במובן העמוק יותר. אם בעבר קנדי וניקסון ייצגו את גורמי הכוח במשרד (פיט לעומת דון), ואת הסכסוך הפנימי של דון עצמו (זה היה הפרק שהציג לנו את הפלאשבק שבו דיק וויטמן מביא למותו של דון דרייפר וגונב את זהותו), גם הפעם האירועים הפוליטיים הכה-בולטים שיקפו את משחקי הכוח במשרד, וגם הפעם דון התמודד עם עברו.

אני מניח שלא במקרה הוזכרו דווקא הפעם מתיהם של שתי הסוכנויות: הרצח של רוברט קנדי, המתמודד הדמוקרטי המוביל למועמדות לנשיאות, די הרס את הסיכויים של המפלגה שלו. יחד עם המלחמה המשסעת וההפגנות האלימות, טריז לוהט נתקע בין חברי המפלגה הדמוקרטית ועלה להם בבחירות. הפילוג פוליטי לא פוסח גם על הסוכנות, אם זה בתוך כתליה – ה"אנחנו נגדם" שג'ים קאטלר מתעקש לשמר, או סערות פוליטיות של ממש דוגמת אלה שגינזברג מרגיש כורח לחולל – ואם זה בהעמדת פנים דיפלומטית כדי לנשוא חן בעיני לקוחות שהם מנסים להשיג. אבל בסופו של דבר, בניגוד למפלגה הדמוקרטית, הסוכנות המאוחדת מגשרת על הפערים, מוחלת על כבודה והופכת להיות "סטרלינג קופר ושות'". כמעט כמו בימים ההם, כלומר עוד קריאה אל העבר. ונדרשו להם רק שלושה חודשים כדי להחליט.

Viva la Resistance

הערים שבשם הפרק הן ניו יורק ולוס אנג'לס, שני הקצוות השוקקים של ארה"ב, והן סיפקו מעין תמונות מראה של מקרים דומים: הבנים מפתים לקוח במערב, הבנות עושות זאת במזרח. נאמנה לחוסר העקביות בכל הנוגע לג'ואן, גם הפעם "מד מן" הצליחה בעיקר להתמיה. זה היה בסדר כאשר ליין פרייס רצה לשדל לקוח אל הסוכנות אבל לא תקין כשג'ואן רוצה לעשות את זה? למה היא סופגת נזיפות ונראית על סף פיטורין כאילו הייתה מזכירה זוטרה? היא פאקינג שותפה. אני שמח שהיא לא נכנעה הפעם. ההתנהלות הזו הדהדה להתנסות שלה במיון תסריטים עם הארי קריין בעונה השנייה, שמסופה העגום לא לגמרי התאוששתי עד היום. בשעתו היא רק הייתה ממלאת מקום ונושלה מהתפקיד ברגע שהגיע גבר לבצע אותו, ובתגובה פשוט שתקה. הפעם, שוב מוקפת גברים, היא התעקשה לבצע את זה עד תומו. ושוב היא שתקה. שתקה כשפיט אמר לה שהוא זה שייפגש עם הלקוח בלעדיה, שתקה כשפיט וטד הוכיחו אותה בחדר הישיבות, כמעט בלי מילה.

אבל כפי שאמר פיט, זהו מרד. אותו מרד של המפגינים שראתה בטלוויזיה ערב קודם לכן. המהפכנים – אפילו כשהם מוכים – הם שנסכו בה השראה לקחת את העניינים לידיים, מה ששוב מהדהד לספר שממנו נלקח שם הפרק, עד שבסופו של דבר האצולה הפסידה, ומי טוב מפיט היאנקי כדי לגלם אותה. כמו תמיד, הסצינות המשותפות של ג'ואן ופגי היו מענגות. גם כאשר דיברו עם הלקוח במסעדה, גם כאשר פגי הצילה את ג'ואן ואפילו בוויכוחים ביניהן. הנשים האלה תמיד היו שונות זו מזו ותמיד היו חזקות ופורצות דרך כל אחת בדרכה האחרת, אבל על שתיהן רובץ צל הההתקדמות-באמצעות-סקס. כולם בטוחים שפגי שכבה עם דון וכך הפכה לקופירייטרית, וכולם יודעים שג'ואן שכבה עם הלקוח וכך הפכה לשותפה. אבל במקום שבו פגי אכן נמשתה והומשחה כממשיכת דרך, ג'ואן מעולם לא זכתה לעזרה והייתה צריכה להצליח בכוחות עצמה. מה שבכל זאת קצת הפריע לי זה הלקוח הדרדל'ה שאיתו הן התמודדו [1]. שלא הציג שום הסתייגויות או מכשולים. זה אולי היה פחות צורם אילולא הפגישה הדעתנית והמורכבת של דון, רוג'ר והארי בעבר השני של ארה"ב. היה נחמד פי כמה לראות את ג'ואן מפגינה תושייה גם מעבר לקיום הפגישה עצמה.

[1] הלקוח לא ידע אם הקו הפרסומי שעליהם לנקוט הוא גרובי (טד שאו) או נוסטלגי (דון דרייפר).

בינתיים פיט מפסיד כמו תמיד לאחרונה, זועק כלפי דון בסוף הפרק: "סמוך עלי, השם הזה הוא פרס ניחומים. זו מצבה על ההתנגדות שלנו. אין לך מושג מה קורה שם בחוץ, זה לא אותו עסק עוד". השם אולי מהדהד לעבר, אבל פיט מרגיש שהשליטה חומקת ממנו. העולם משתנה והוא לא יודע מה לעשות עם זה. או שאולי הוא כן יודע, כי בסופו של דבר הוא הולך ומעשן ג'וינט – אם אתה לא יכול לנצח אותם תצטרף אליהם. מצד שני, אולי נבואת הזעם שלו מדויקת וקאטלר אכן ישתלט אט אט על העסקים.

מיתותיו של דון דרייפר

"לך לשחות, זה תמיד עושה לך טוב"
(מייגן לדון)

פתיח הספר של דיקנס יושב בול גם על דון דרייפר עצמו, איש של סתירות תמידיות. וזוהי – פשוטה כמשמעה – רק ההתחלה: הרומן עצמו מגולל את סיפוריהם של שני גיבורים שונים שנראים ממש אותו דבר, אבל לא יכולים להיות שונים זה מזה באופיים. האחד רודף בצע ושררה, השני איש מצפון וצדק. אצל דון דרייפר אולי תכונות האופי שונות מאלה, אבל איש לא יכחיש שהוא ממש דומה לדיק וויטמן. למרות לבטיו ומצפונו המעיק של דון, התהליך שעבר בפרקים האחרונים אכן השפיע עליו ושיכך את נפשו החצויה, לפחות כרגע, לפחות במידת מה. נראה שהוא שוב מתקרב למייגן. מתלוצץ איתה בבית, מזמין אותה לבוא איתו, מתגעגע אליה בטלפון.

מהבריכה יצאה מישהי שמאוד דומה למייגן, אבל בתוך הבית הוא עישן סמים עם מישהו שמזכירה יותר את בטי. כשהבלונדה הזו קראה לו "דון", הוא חייך, "אמרתי לך, זה לא השם שלי". מחוץ לעיר הוא אדם אחר. אבל אז בכל זאת הגיעה מייגן, האמיתית. אפילו מתוך הזיותיו היא מגיחה ואומרת ששם היא גרה, שהיא התפטרה ולא יכולה לשאת את המרחק ביניהם, ודון שמח לראות אותה. כלומר, גם בת דמותה של מייגן נמצאת בשתי ערים. יש בזה משהו נורא יפה בעיניי, כי בחזיונותיו דון דרייפר משלים את מה שהמציאות חסרה – קליפורניה תמיד הייתה עבורו מפלט, הקייפ קוד שלו, שם הייתה אנה שידעה עליו הכל ובכל זאת אהבה אותו, מעין גן עדן. אבל זה כבר לא כך, כמובן. מספר שנים שזה לא כך. לכן מייגן מופיעה שם. בדעתו של דון היא מהווה שוב חוליה שמתחילה באנה, משקפת את קליפורניה החולמת והמזככת. אותה קליפורניה שבה הציע למייגן נישואין, שבה התאחו חייו אחרי שנשברו והכל היה מושלם.

עכשיו בדמיונו היא באה אליו ומלטפת את בטנה ההרה, הזדמנות שנייה ברחמה. האם היא באמת בהיריון והוא קלט את זה איכשהו? או שמא זו משאלת לב של דון שנבטה בעקבות השיחה שהייתה להם לפני חודשים, כשסיפרה לו על ההפלה הטבעית שעברה? גם אם האחרון הוא הנכון, זה עדיין מלמד הרבה על מקומו של דון. הוא רוצה איתה עתיד, הוא שוב מחפש הזדמנות שנייה (שלישית, רביעית). אבל אז מייגן נעלמה ותחתה הגיע טר"ש דינקינס, אותו חייל מהוואי שמבחינתו הגיהנום וגן העדן חד הם, אותו חייל שאת המצית שלו לקח בטעות. אם המצית לא מספיק כדי לאשש שבדעתו של דון דינקינס הוא דון דרייפר המקורי (למרות שהוא בעיקר נראה כמו רוג'ר סטרלינג הצעיר), החייל הביא עמו את הנראטיב המוכר: "אשתי חושבת שאני נעדר, אבל למעשה אני מת". ואם דינקינס הוא דון דרייפר, הרי שדון הוא דיק וויטמן. שניהם התערבבו בשיחה הפילוסופית שלהם.
"איך זה שלא קיבלת את הזרוע שלך בחזרה?", דון שואל.
"המוות לא עושה אותך שלם", השיב דינקינס. "אתה צריך לראות איך אתה נראה".
וכפי הנראה, דון מת לרגע [2]. הוא אמנם לא השיל את בגדיו, בניגוד לציור של סטן, אבל כפי שחלם בראשית העונה הוא נכנס אל תוך המים ומת. ובניגוד לציפיות שלו מאז, המוות לא עשה אותו שלם.

[2] כמה פעמים האיש כבר התעלף לאורך הסדרה? מישהו צריך לעשות אוסף ולהעלות ליוטיוב.

אבל עדיין, הפרק מספק קרן אור לדון על המטוס בחזרה לניו יורק. "אתה חייב להפסיק לדבר בלשון עבר", רוג'ר אומר לו. "הפסיכיאטר שלי אומר שהעבודה של חייך היא להכיר את עצמך. מתישהו אתה תתחיל לאהוב את מי שאתה".

קטנות

*למראה של דני – סליחה, דניאל – בקליפורניה. לא יכולתי שלא לתהות שני דברים: ראשית, אם דני עצמו כזה ביג שוט בחוף המערבי, אולי גם קינזי הצליח? שנית, מראים לנו את דני אבל לא את סאל? בחייכם! יש לציין שרוג'ר זכה בצדק באגרוף הזה ממנו, ושזו שגילמה את לוטוס הייתה ממש מעולה, בלי להוציא מפיה מילה.

* דון נשאל, "אתה הבחור שהגיע במונית?" והנהן. מסתבר שעד כדי כך הוא ורוג'ר לא רצו לנסוע במכונית הפתוחה של הארי.

*בוב האזין לתקליט מוטיבציה במשרד שלו, שזה א) קצת משעשע. ב) מחזק את הגישה של הטוענים שהוא בסך הכל בחור שמנסה להתקדם. השיחה שלו עם גינזברג והעצות שהשיא לו מאששות את זה גם כן.

* איזה חמודים סטן וגינזברג? "אני אוהב אותך, אתה יודע את זה, אתה אמא תרנגולת", ושתי הזדמנויות שונות שסטן יצא מהחדר מרוב מבוכה והשאיר את גינזברג להתמודד עם מי שהתמודד.