ספוילר "מד מן" 6.05

בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה שתי תגובות

—

"למה אתה הורס את הבית הזה?"
(בטי לבובי)

"ידעתי שזה יקרה, הוא ידע שזה יקרה, אבל זה לא יפסיק שום דבר".
(פיליס, מזכירתה של פגי)

תודה, "מד מן", שאת מקשיבה לי: אחרי טרוניות הפרק הקודם, הגיע הנוכחי והיה פשוט יפהפה. לא זאת בלבד שקשה היה לא להתרגש, אלא לנוכח התחושה של דשדוש ועמידה במקום בראשית העונה, הפרק הזה הדהד לאירועים שדומים להם כבר נדונו בעבר בסדרה – בעיקר, כמובן, הזעזוע שלאחר התנקשות פוליטית – הציג אותם והשתמש בהם בדרך שמתכתבת איתם אבל עדיין שונה בתכלית.

גם אחרי רצח קנדי וגם במהלך הדיווחים על ההתנקשות בד"ר קינג נאלצו הדמויות להתמודד עם החדשות במהלך אירוע חגיגי: ב-1963 זה היה יום אחרי ההתנקשות כשבתו של רוג'ר התחתנה, ואילו הפעם זה קרה ממש במהלך טקס פרסים שבו נכחו. רצח לי הארווי אוזוולד, שבעבר שודר בשידור חי לעיניה המזועזעות של בטי, מביא לכך שכעת היא אוסרת על ילדיה לצפות בטלוויזיה אלא רק להאזין לרדיו. אבל אם רצח קנדי עמד בסימן התבגרות והתפכחות, רצח מרטין לות'ר קינג – בהתאם לקדרות ולצללים שהחלו מאז העונה החמישית – מבשר על חורבן הבית. החל בהרס העולם כמו בימי נוח או ב"כוכב הקופים", עבור בפורענותה של ארה"ב שהקפיטליזם והציניות מכרסמים בה, וכלה במפלתם של בתי האנשים עצמם.

לא בכדי שבנו דווקא הפעם אל מייקל ומוריס גינזברג אחרי זמן כה רב, אל שני ניצולי השואה הללו, נטולי הנשים, שחייהם נדמים ארעיים בעיניו של אחד מהם. עשרים ושלוש שנים חלפו אבל לדידו של מוריס הבן שלו עוד לא הצמיח שורשים, וניסיונות השידוך שלו נראים יותר הרי גורל מאשר אצל הורים אחרים. כדרכם של ניצולי שואה, צל תמידי שורה על מוריס. עבורו קטסטרופה כעין רצח ד"ר קינג היא תכונה לקראת המבול הבא, הוא רוצה שלבן שלו תהיה בת זוג שאיתה יעלה על התיבה.

גם פיט השליך מהאסון הלאומי הזה על אסונו הפרטי, פונה אל טרודי מתוך גישוש לבדוק אם היא בסדר. ואם היא כן, מה לגבי תמי? אבל זהו פיט שלא בסדר, שזקוק לנחמה שלא תגיע, לא מכיוונה של טרודי. כאשר הארי התכליתי והענייני מעצבן אותו, פיט שופך עליו את זעמו הקדוש – "תן לי לנסח את זה במונחים שתבין: לאיש היו אישה וארבעה ילדים". כמו פיט (וכמו דון), מרטין לות'ר קינג היה רודף שמלות שבגד באשתו תכופות. אבל קינג מת כגיבור נערץ, בעוד פיט לא מסוגל לחלוק עם אף אחד את תחושותיו, אפילו לא עם השליח.

הפרגמטיות של הארי היא כאין וכאפס לעומת תגובתו של רנדל וולש, חברו הביזארי של רוג'ר, או האופורטוניזם של המתווכת של פגי. האחרונה קפצה על ההזדמנות להוריד את מחיר הדירה וסחפה את פגי איתה, אותה פגי שהייתה כה אמפטית כלפי פיליס המזכירה שלה ובאופן כללי, שחיבקה אותה ממושכות חיבוק שנראה כן וקרוב (בניגוד, נניח, לחיבוק בין ג'ואן לשחר – צחקתי בקול רם). במקרה של וולש איש הביטוח מדובר יותר בלקות נפשית מאשר בציניות, והרעיון שלו סיפק בסופו של דבר האימג' המטריד – והממצה – ביותר שהציע הפרק: מודעה של בקבוק מולוטוב בוער שמתחתיו קופון.

האיש הוא כנראה קוקו רציני, אבל הרטוריקה המוארת שלו גורמת לו להישמע כנביא תנ"כי, זוכה לגילוי אלוהות בדמותו של ד"ר קינג. דון אמנם דוחה מכל וכל את האיש ואת הרעיון שלו, אולם משפט אחד מתוך הדברים שלו פוגע בדיוק בנקודה: "זוהי הזדמנות. מהשמים אומרים לנו להשתנות". דון, שבילה את היום ואת הערב בדאגה לסילביה הנמצאת בוושינגטון מוכת המהומות, ממשיך לכרסם ביסודות ביתו. את ילדיו שלו הוא שוכח, וגם כשהוא לבסוף איתם הוא בקושי איתם, אלא אם כן אין לו ברירה.

ההתנהלות שלו הזכירה אותו מהעונה החמישית, כמו צל של עצמו. בטקס פרסי האנדי הוא ואנשי הסוכנות שלו מקבלים את המקומות הכי פחות טובים באולם, אבל לא נראה שזה מפריע לו יותר מדי. הוא מסתכל על הצד החיובי – אליהם האוכל יגיע מהר יותר. מה קרה לרעב היצירתי הגדול שבזכותו זכו ביגואר ובאד בקסטר? אפרופו השוואות בין אירועים מקבילים, מעניין לראות את ההבדלים בין פרסי הקליאו מהעונה הרביעית, טקס שהתקיים בדיוק שלוש שנים קודם לכן ושדון זכה בו בפרס על הפרסומת שלו לגלואו-קואט, לעומת פרסי האנדי הפעם. כיום הם המרוחקים ביותר מהבמה, ושתי המועמדויות היחידות של הסוכנות היו עבור שתי נשים שכבר לא עובדות בה, אחת מהן אפילו זכתה. ההדגשה החד-משמעית של דחיקת הסוכנות הצדה, ואולי החוצה, די מפתיעה, אבל היא חוסה היטב תחת מטריית הבית הנופל.

את קשתי נתתי בענן

לא ראינו הרבה מבובי דרייפר לאורך השנים, תמיד הייתה זו אחותו שכיכבה. כעת אנחנו מגלים שהדפוסים שהיו לו כילד קטן, לשבור משהו ואז להכחיש מכל וכל, עדיין איתו. המעשה הסמלי ביותר בפרק אולי שייך לו, מגרד את שכבות הטפט על קיר חדרו, כמה אנושי וילדותי. הטרידה אותו חוסר האחידות בקו החיבור – למעשה, בכך ממש הוא תולה את הסיבה לעונשו, "הטפט לא התיישר" – הוא קולט שמשהו אינו תקין והאינסטינקט שלו הוא לקלף את המעטה. מידי עוללים ויונקים. הרגע הזה, מחוזק באירועי הפרק ובשמו המתפרש גם כ'שיטפון', הזכיר לי את אותו ילד הולנדי קטן שבעצם עשה מעשה הפוך: סתם באצבעו את החור בסכר. "גיבורה של הארלם", קוראים לסיפור.

"איך אבא שלך נראה?" בובי הקטן שאל פעם את דון.
"כמוני, רק גדול יותר", דון ענה.
עכשיו דון עצמו נראה כמו דון רק גדול יותר, הרבה יותר מוצק, לאה, מובס. רצח מרטין לות'ר קינג מביא אותו לבלות עם בנו, והבילוי עם בנו גורם לו לחשוב על ילדיו ועל אביו ועל עצמו. את הקישורים האלה הוא עושה בעצמו, ובעיניי זה רק מוסיף ליופי. כבר ראינו לא פעם את ההתנהגות החורקת שלו במחיצת ילדיו, כולל הודאה בפה מלא על תחושותיו בפני פיי מילר ("אני לא רואה אותם מספיק, וכשאני רואה אני לא יודע מה לעשות, וכשאני מוריד אותם בבית אני חש הקלה, ואז אני מתגעגע אליהם"), אבל עצוב מאוד לשמוע מפיו מהי הסיבה לכך [1], ובמיוחד את האמונה הסבירה-למדי שאולי אביו לא אהב אותו כלל. החריקה הזו עם ילדיו היא סימפטום לכל אישיותו של דון, שמזייף את דרכו הרגשית בעולם האמיתי, ובזמן שכולם אבלים או עושים את עצמם אבלים על מותה של אישיות גדולה, הפעם דון כושל בהעמדת הפנים. מתוך דאגתו לסילביה, שלא מזמן הזהירה אותו כי אסור להם להתאהב, הוא פשוט משמיט את כל היתר. כאשר הוא נדרש להתייצב הוא עושה זאת, בערך, צפייה פעמיים רצופות ב"כוכב הקופים" תעיד על כך, אבל ברגע שהוא יכול הוא בורח.

[1] זה אני או שהסצינות הכי מרגשות בכיכובו של דון מתרחשות כשהוא יושב מותש על המיטה?

הילדים שלו הם בכל זאת נחמה עבורו. בעבר, אחרי שבטי דרשה להיפרד, הוא הלך לישון עם סאלי במיטתה. הפעם הוא שוכב במיטתו של בובי לשיחה לקראת שינה. הבן שלו חושש לחייו של הנרי, דון פוטר את זה ב"הנרי לא חשוב". אבל הוא חשוב, ויש לשער שדון יודע את זה. אחרי כן הוא עולה אל הגג ומצית סיגריה, הסירנות ממשיכות להישמע ברקע. "הוא שכנע אותי פעם לרדת מהגג", רוג'ר אמר לדון משפט כה עצום בשלוות נפש שהתקבלה באדישות. עוד אמר רוג'ר, איש כה שנון, לדון, איש שמאז ומתמיד ראינו אנשים מעריצים את הרהיטות שלו: "האיש (קינג) ידע איך לדבר. אני לא יודע למה, אבל חשבתי שזה יציל אותו. חשבתי שזה מה שיפתור את כל העניין". זה לא.

אבל בעיניי יש תקווה בפרק הזה, והיא מגולמת בבובי. השיחה הקטנה שלו עם המנקה בקולנוע הבהירה שמדובר בילד נבון ועירני, שמבין היטב מה קורה סביבו – איזו תמונה רבת משמעות, דון קורא עיתון ומרים את רגליו בזמן שהמנקה מטאטא מתחת, שוב השחור שמשרת את הלבן. אבל בובי מנטרל את הרגע הזה. הוא מנהל שיחת חולין עם האיש ולבסוף מבהיר לו, "אנשים אוהבים ללכת לקולנוע כשהם עצובים". כמו לומר, גם אנחנו עצובים, אתה לא לבד.

לאחר מכן דון לקח את החטיף שבובי קנה ופתח עבורו את האריזה, מה שהזכיר לי את השיחה היפהפיה ההיא ביניהם שמתוכה ציטטתי למעלה, כשבובי הקטן בא אליו בשעתו ודיבר איתו על אביו. הוא שאל מה הוא אהב לאכול ודון ענה, "חזיר. וסוכריה כזו בטעם של סיגליות. הייתה לה אריזה יפהפיה בצבע כסף-סגול". מחזוריות של אב ובן באמצעות ממתק, הגם שקשה להאמין שדון זכה לזמן איכות כזה עם אביו.

התקווה לא נתחמה רק לבובי. פגי אמנם מפסידה את הנכס שרצתה לקנות, אבל מנגד מקבלת הבהרה אגבית לכוונותיו של אייב להקים איתה משפחה, כלומר בית. אותה בחורה אשר שנה וחצי קודם לכן כה התרגשה כי חשבה שיציע לה נישואין, נעצרת מופתעת כאשר אייב פולט את התשקיף הזה ומחייכת לעצמה, היא תתפשר על הבית כי מה שחשוב לה זה להיות איתו. רגע כה מקסים. והנרי, שמתוך ההריסות רוצה לעשות משהו מצד עצמו, להשפיע, ושוב מסתבר שהוא באמת אוהב את בטי (משום מה). אמו טעתה כשאמרה פעם שהיא יודעת מה הוא מוצא בה.

התקווה הזו כל כך מהותית מבחינתי, כי כבר הרבה הרבה זמן ש"מד מן" לא הראתה לנו כזו. דווקא עכשיו מתוך השבר מבצבץ משהו להיאחז בו: המבול שטף את החמס, הייתה דמעה ובתוכה היו כל הדמעות שבעולם, כל החיות בכו. אבל זאת היא הזדמנות, מהשמים אומרים לנו להשתנות. וגם אם אחרי המבול העולם ישוב לנהוג כמנהגו, אלוהים מבטיח לא להוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. את קשתו הוא נותן בענן.

קטנות:
1) בזמן הטקס, כשהחדשות על הרצח מגיעות אל אנשי הסוכנות, ג'ואן בוכה וקן מניח יד על כתפה כדי לנחמה. גם כאשר ליין מת קני הוא זה שניחם אותה. איזה בחור טוב. בנסיבות אחרות הייתי מריע לזיווג ביניהם.
2) קשה להתרגש ממשהו כמו בפעם הראשונה שצורכים אותו, מאותה האזנה או צפייה בתולית, אבל סצינת הסיום של "כוכב הקופים" כפי שהוצגה כאן הייתה ממש מדהימה.
3)

MAD MEN TIMELINE GAFFE: They couldn't possibly have gone to see "Planet of The Apes" in 1968, because that film takes place IN THE FUTURE.

— Paul F. Tompkins (@PFTompkins) April 29, 2013