הערב מגיעה העונה הרביעית של "האישה הטובה" לשידור שבועי בכן (ב-VOD כבר ניתן למצוא בחינם את חמשת הפרקים הראשונים בה, והשבוע יעלה גם השישי) – הזדמנות טובה לשטוח את רשמיי אחרי צפייה מרתונית ומהירה למדי בשלוש העונות הראשונות בחודשים האחרונים, אחרי שמלכתחילה לא היה לי חשק לסדרה משפטית נוספת. "הפרקליטים" בימיה הטובים סיפקה מבחינתי מיצוי אידיאלי לז'אנר כולו. או כך חשבתי. "האישה הטובה" התגלתה כבידור משובח שמצליח לרענן גם את הסוגה החבוטה הזו. כמעט בלי נאומי פתיחה וסיכום, בלי המתח המזויף בשעה שהמושבעים מעבירים לשופט את פסק דינם שניות ארוכות לפני שמכריזים עליו, ובלי שאר אלמנטים שאנחנו יודעים בעל פה מסדרות עבר (או הווה – אני מניח ש"החוק של הארי" הציגה בדיוק את אותם יסודות שדיוויד אי קלי לא יכול בלעדיהם). כבר מהרגע הראשון של הסדרה נדמה שהיא מבינה שהיא נמצאת בעולם שכדאי לחדש בו.

אמנם אפילו יחסית לסדרה משפטית אחוזי ההצלחה של לוקהרט-גרדנר מסחררים בואכה בלתי סבירים, אבל איכשהו זה בדרך כלל לא האישו, ויתר על כן, ההצלחה הזו זכתה באחת העונות לשימוש עלילתי מחוכם שבמסגרתו עולות תהיות על חוקיות הזכיות שלהם.

בעיה אחרת: אלישה פלוריק. קורה לא אחת שהדמות הראשית משמימה לעומת יתר הדמויות שסביבה, אבל אני לא חושב שראיתי עוד סדרה כזו שבה הדמויות המשניות כל כך מעולות עד שהן פשוט מאפילות בכל מובן על הדמות הראשית המשמימה, הרעיה הטובה. למעשה, הדמויות המשניות הן ללא ספק הנקודה החזקה ביותר של הסדרה ואלה שהופכות אותה ליצירה המבדרת שהיא. החל מהשופטים האקסצנטריים ברמה כזו או אחרת, עבור בקלינדה החזקה, ביריבים הקבועים של המשרד (מייקל ג'יי פוקס ומרתה פלימפטון המעולים, ממי גאמר, ריטה ווילסון), וכלה בשותפי ההון במשרד, בראשם דיוויד לי האנטיפת, וכמובן, הנשגב מכל הנ"ל – איליי גולד האדיר (אלן קאמינג).

התיקים המשפטיים נחמדים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות (למרות שאני תמיד מחבב את העיסוקים האקטואליים), העיסוק הפוליטי קצת טוחן מים, סיפור המשולש של וויל-אלישה-פיטר הוא בעיקר מגוחך – אבל העובדה שהאמונים על כל זה הם הדמויות המצוינות הללו, הופכת את "האישה הטובה" לסדרה שאפשר בקלות ובכיף לפצח כמה פרקים שלה ברצף.