"לאק" 1.05

יש משהו מתעתע ב"לאק", אולי אפילו משלה. עד הפרק הקודם, הרביעי, חשבתי שהיא לוקה בחסר, שהיא לא מסעירה במיוחד, מתנהלת על מי מנוחות. הפעם הבנתי את הטעות שלי. מטבע היותה סדרה על מירוצי סוסים, מקום שבוחשים בו שלל טיפוסים מפוקפקים כגנגסטרים ומהמרים, הייתה לי ציפיה שונה בתכלית ממה שקיבלתי בפועל. לכך נוסיף את העובדה שהסדרה נוצרה על ידי דיוויד מילץ', איש "דדווד" ו-"NYPD", שיודע דבר או שניים על תיאור של רגעים מסעירים.

ובשעה שאני צופה ומחכה שהעניינים יזוזו, ההנחות המוקדמות שלי – שלא לומר הדעות הקדומות – מוסמסו מבלי משים. בשעה שאני לומד על העולם הלא מוסרי של הסוסים המנוצלים, של הרוכבים החבוטים, החולניים, המכורים, האנורקסיים, שאסור להם להעלות במשקל כדי לא להכביד על הסוס בעת הריצה, על המהמרים האבודים, על בעלי הסוסים שמתחברים אל החיות הללו באופן הכי יפה, הכי בלתי אמצעי, הכי אוהב בלי קשר לשום מירוץ – גיליתי בדיעבד ש"לאק" היא בעצם סדרה שמתארת ברכות ובאהבה יחסים אנושיים.

גלילת הסיפור לא בונה איזשהו קתרזיס שכולל מכות ויריות, אפילו לא צעקות זעם, אלא פורקן רגשי חונק גרון שקשה להבין איך התגנב ככה אל מתחת לעור. המניפה הזו של אנשים אבודים שמוצאים במירוצים את מפלטם מחלומות מנותצים, באה לכדי שיא הפעם. וזה מעניין, כי הדמות האהובה עלי היא של וולטר – בגילומו היפה של ניק נולטי – והוא אפילו לא היה בפרק הזה. חרף היעדרו, האנושיות הרבה שהוא נושא על כתפיו המתה וגאתה מכל עבר, וזה היה כל כך יפה ולפרקים כל כך עצוב.

בכיכובם של: ארבעת המהמרים, ובמיוחד מרקוס וג'רי שהתחברו והניחו בעדינות את מהות יחסיהם על השולחן. ג'ואי השבור שהולך וקמל ולאורך כל היום מנסה שוב ושוב לדבר עם אשתו. האישה פגועת המוחין שמחליפה דברים עם מרקוס כאשר שניהם שם. אייס, שמנסה לחזר אחר קלייר לאשיי ולאחר מכן נשאר לישון באורוות עם סוסו הפצוע. הרגעים שלו עם גאס מדי לילה לקראת שינה הם מעין שירת המקהלה היוונית, אבל של הגיבורים עצמם, ובכל אחד מארבעת הפרקים הקודמים הם שוחחו ביניהם בערוב היום, שהיה גם ערוב הפרק. הפעם השיחה לעת לילה הגיעה באמצע הפרק. אבל את השיחה הקבועה שלו בלילה שלמחרת, אחרי ש'פינט אוב פליין', הסוס שלו, נפצע, אייס לא עושה עם גאס. תחת זאת הוא שותק עם 'פינט' באורווה.

הפרק הראשון של הסדרה הציג רגע מזעזע שמצליח להדהד בראשי גם עכשיו, שבועות אחרי כן. הוא הציג את ההתעללות בחיות העומדת בבסיס רעיון המירוצים, אבל מאז הוא גם הפיק טיעונים לתפארת אהבת החיות השורה במקום. עד כה זה התבטא בעיקר בוולטר ובשיחות שלו עם סוסו, שדם מנצחים זורם בעורקיו, אבל בהיעדר וולטר מילאו אחרים את מקומו. שלושה סוסים מככבים בסדרה – של וולטר, של אייס ושל ארבעת המהמרים – ושלושתם מהווים מושא אהבה כנה ויפה של בעליהם, אנשים שבמידה כזו או אחרת מתקשים ליצור חיבור אנושי תקין. בחדר המיון שאל הרופא את מרקוס אם יש לו עם מי לדבר. "סוס", ענה מרקוס, ומעט אחרי כן שוחח עם ג'רי על חששותיו שהוא גיי כלפיו. כה פגומה ההבנה שלו בנוגע לקשר בין בני אדם.

למחרת ג'ואי ניסה כל היום להשיג את פרודתו ללא הועיל, ואחרי יום שלם כזה נשבר לבסוף בבכי על הבר. באותה עת באורוות, הדאגה של אייס ל'פינט אוב פליין' השאירה אותו לישון על כיסא ליד הסוס, ממש כשם שגאס ישן מדי לילה על הכיסא מול מיטתו. היררכיה. וכך כשהוא ישן, הסוס הניע אליו את ראשו, נגע בו, העיר אותו, הקים אותו ללטף אותו. אחרי סערת הנפש למראה ג'ואי בבר, הייתה בסצינה הזו נחמה פשוטה אך רבת עוצמה. אלף מילים בתמונה מרגשת אחת, על אנשים ועל חיות ועל הסיבה שבעטיה הסיפור הזה מסופר.