"ארץ נהדרת" הביאה תוכנית שנייה טובה בהרבה מקודמתה. עדיין לא אחידה ברמתה, אבל מה שטוב – היה טוב במיוחד. המרכזי שבהם היה זה שחתם את התוכנית: "זז כמו נחמה", שעשוי וראוי להפוך לקטע קאלט. מערכון כל כך מתבקש לנוכח ההצלחה הלא ברורה של אתניקס, כולל חיקוי נהדר של טל פרידמן, יותר בשיר מאשר בראיון. בדרך כלל פרידמן נודע בכך שהחיקויים שלו לא מדויקים אבל היסטריים, אבל הפעם הוא עשה את זה אחד לאחד עם השירה ועם הריקודים הפלגמטיים. גם זרחוביץ' כתמיר קליסקי היה מצוין עם ניעות הרגל שלו בזמן שהוא מנגן על הקלידים. התוספת לבסוף של זהבה בן, בחיקוי מוצלח של שני כהן, היה דובדבן על הקצפת. הקטע הזה הזכיר לי את אחת הפינות שהכי אהבתי בתולדות "ארץ נהדרת" – בוא תפסיק לשיר.
גם ביתר התוכנית היו רגעים טובים, בכללם "מעושרות", עם חיקויים מדויקים של עלמה זק ושני כהן, קצת פחות של רועי בר נתן. אפילו הייתה שם ביקורת חברתית קלה בעזרת דמות אתיופית שהיוותה ניגוד, אם כי בעבר כבר שמענו את זרחוביץ' עושה את בן העדה הרבה יותר טוב, במסגרת "החמישיה האמיצה" כאבבו האלחוטן האתיופי. הפרק החדש ב"תגלית" היה חביב אף הוא, ולו בזכות יובל סמו האדיר. בהיעדרו של אסי כהן, סמו מצליח לבלוט ולתפוס נפח שלא היה לו בעבר בתוכנית, אפילו בלי יותר מדי זמן מסך. למעשה, הוא גונב את ההצגה כשם שעשה תדיר ב"הרצועה". אפילו במערכון האירני הבינוני עם אלי ומריאנו, שני קאליברים של ממש, נוכחותו שם הצילה במעט את המצב.