מד מן 1.01: עשן נכנס לעיניך

פורסם ע"י ‏yaddo‏
בתאריך 05/11/2010 בקטגוריה ‏כתבות, סיכומי פרקים

הנה הדיון שהיה לנו על פרק הבכורה של "מד מן" בפורום באג'נדה.
ישנם ספוילרים להמשך הסדרה, אבל כולם צבועים בלבן.

 

מד מן, עונה 1 פרק 1
מאת איימס
בתאריך 5/11/2010
הדבר הראשון שזועק הוא האהבה העצמית. "הם טבעו את המונח", מספרים לנו על המד-מן, כינוי מדליק לעבודה מדליקה. עוד לפני שראינו דמות אחת אנחנו יודעים איך יהיו הדמויות אותן נפגוש: מלאות בעצמן. הפרק מהווה אקספוזיציה מושלמת. הדמות הראשונה, איזו קלישאה, היא התקופה: שנות ה-60. הסדרה לא מתרחשת סתם בניו יורק, אלא בניו יורק בשנות השישים: כזו שבה ניתן לעשן בכל פינה. אולי ההבדל הבולט ביותר והמהותי ביותר מאז ועד היום, הוא הסיגריות. אז היה עשן בכל מקום, עשן בעיניים, אי אפשר לראות. היום העולם נקי, האויר מטוהר, אבל אנחנו עדיין לא רואים כלום. לא יכלו להראות לנו את מעמדן של הנשים ולצפות שנופתע, כי נשים עדיין שומרות על המעמד הזה מבחינות רבות היום. אי אפשר להראות לנו אפליה ולצפות שנדהם, כי גזענות קיימת גם היום. אבל הסיגריות מבדילות מיד בין אז ובין היום.

אחר כך אנחנו פוגשים את דון דרייפר, משרבט על מפית, הופך אויר לרעיונות, מדבר עם כולם, גם עם העובד השחור. איזה איש העולם הגדול, כמה ענווה. זאת כמובן בסתירה גמורה לעמיתיו הילדים, שמסוחררים מהגעתה של אישה חדשה למשרד. פגי אולסן של הפרק הראשון היא עכבר קטן ומפוחד, הישר מבית הספר למזכירות. היא מקבלת סיור במשרד מג'ואן הותיקה, ולאט לאט מופשטת מתמימותה. בבוקר ג'ואן מספרת לה שחצי מהזמן היא תהיה מלצרית או אם, ובשאר הזמן… כבר בצהריים היא מקבלת גלולות למניעת הריון, ובערב היא כבר מזמינה את פיט למיטתה. איזו טרנספורמציה ביום אחד, כמה משחיתה היא העיר הגדולה, כמה מסוכנת.


(אחחח… גלגול העיניים)

ולא רק לפגי היא מסוכנת, גם דון, שעל פניו הוא ניו יורקי נהנתן, איש רעיונות יהיר, שמנמנם במשרדו באמצע יום העבודה, הוא בכלל איש משפחה עם אישה קטנה ושני ילדים בפרוורים. כשהוא לא איתם הוא לוקח נשים מעניינות לארוחות ערב ומסביר איך העולם איננו אמיתי, הוא רק מה שאנשי פרסום מספרים לנו אודות הפרטים שבו. לפי דון אין מחשבה עצמאית, אין רגשות, אין אהבה. הכל רק פאנצ'ים של פרסומים שנועדו למכור גרביונים לנשים.

הסידרה נפתחת עם חברה במשבר: ענף שמבוסס על כספי חברות הסיגריות, בעידן שבו מתחילים להבין שהסיגריות אינן בריאות. כולם מנסים לעקוף את הבעיה לאורך כל הפרק, כולם מנסים לא לדבר על שום דבר, אבל לעשות את זה היטב, ורק דון מבין שצריך לדבר על משהו, כל דבר, רק שלא יהיה על הדברים שכתובים בעיתון. הוא הוגה את פרסום הIt's toasted, ומציל את החברה כמצופה ממנו.

מי שמנסה לקחת עליו את תפקיד המושיע הוא פיט קמפבל הצעיר, שעתיד להתחתן מחרתיים, אבל בינתיים תוקף מינית (הטרדה מינית זה כבר שטות במשרד. פגי נתקלת בזה בשניה שהיא נכנסת למעלית), פועל באגרסיביות מלוקקת ו-גם אצלו- מלאת אהבה עצמית.

אני לא יודעת איך אפשר לומר שהסידרה הזו היא ויסקי וסיגריות ותו לא. אולי כי התרגלנו לראות מה שמראים לנו, וזהו. לא לעבוד קשה. מאחורי מה שהדמויות אומרות יש את מה שאנחנו חושבים עליהם. את הביקורת שאנחנו מעבירים על התקופה הזו, כאילו הם כל כך מיושנים, פרימיטיביים, בורים. אם מדקדקים מגלים שהם לא כל כך שונים מאיתנו, אם כבר הם יותר כנים לגבי זה. הפרק הזה הוא על השיפוטיות שלנו כשאנחנו רואים את מד מן, כמו שהוא על הגברים והנשים של שנות ה-60, בתקופה המוזרה והמבלבלת הזו.

וכמובן שיש גם רמזים לעתיד לבוא. כמובן שאפשר לראות ניצנים של מערכות יחסים, של התפתחויות, של דמויות. אבל על זה בשרשור הבא.

 

מאת איימס
בתאריך 5/11/2010

אחחח. איזה פרק. התרשמתי מאוד לראות כמה מושלמות כבר הדמויות, בהשוואה לעתיד. רומאנו כבר גיי בבירור (איך לא שמתי לב לזה אז?), ג'ואן ורוג'ר, לפגי כבר אין סבלנות לכלום (אבל היא עדיין לא אומרת כלום), פיט החלאה (בהמשך הוא יאנוס, עכשיו הוא רק תוקף), וכמובן דון. כשראיתי את הפרק בפעם הראשון לא הופתעתי בכלל מזה שלדון יש אישה וילדים בבית, עד כדי כך לא חיבבתי אותו מההתחלה.הכי אהבתי את נקודת הפתיחה של מערכת היחסים של פגי ודון. לקח ארבע עונות כדי שהם יהיו כמעט שווים, וגם זה ברמה אישית ולא באמת ברמה מקצועית. אהבתי גם את הדגש הניכר ששמים על החשיבות של חברות הטבק לדון (ולעולם הפרסום בכלל), בדיעבד קל לראות כמה הסיגריות מסמלות בסידרה הזו, וממש לא רק סממן תקופתי.היחידה שאכזבה אותי היתה ג'ואן. ראשית, היא מאוד רזה שם, ואני זוכרת שכבר בעונה הראשונה היו דיבורים על "גזרת שעון החול שלה". היא סתם גבוהה יותר מכולן ולובשת בגדים צמודים יותר. שנית, היא פשוט לא לגמרי ג'ואן שאנחנו מכירים היום, רק מישהי שמנסה לחקות את ג'ואן. קשה לי לשים את האצבע על זה.

נראה לי שיהיה מהנה ומעניין (כתבתי מהר והמצאתי מילה: מהניין).

 

מאת yaddo
בתאריך 5/11/2010
מתי פיט אנס? אני זוכר רק אונס אחד בסדרה – ג'ואן על ידי בעלה. אכן קטע עם סאל, זה היה כל כך ברור, אבל מאחר שבפעם הראשונה נאלצנו לצרוך כל כך הרבה דמויות בבת אחת, טבעי שלא נשים לב דווקא אליו. הוא היה נורא מתאמץ עם החזות הסטרייטית שלו, משעשע ועצוב לראות בו זמנית. מבין אותך לגמרי לגבי ג'ואן. גם חילופי הדברים בין פיט לדון נראו לי מוזרים ולא אופייניים לדרך שבה הכרנו אותם אחרי כן.

 

מאת איימס
בתאריך 5/11/2010

היתה את הבחורה הזרה (האומנת, אולי?) שגרה אצל השכנים. טרודי לא הייתה בבית והוא חיזר אחריה באגרסיביות, ובסוף היא שכבה איתו. השכן בא מאוחר יותר לומר לפיט שהוא התנהג לא בסדר (לגבי החלק הזה אני לא בטוחה מה בדיוק היה. מה שהשתמע בבירור הוא שהבחורה היתה בטראומה קשה לאחר מכן). 

 

מאת yaddo
בתאריך 9/11/2010
בצירוף מקרים וינסנט קרתייזר ניהל בשבוע שעבר שיחה שבמסגרתה הגן על בן דמותו ואמר שפיט לא אנס את האו-פר של השכנים, אלא שבתסריט נכתב שהיא מנשקת אותו בחזרה. לדבריו מתיו וויינר נזעק ואמר "לא אנסת אותה! אני לא מבין למה אנשים אומרים שפיט אנס אותה, זה לא אמור להיות אונס". מעניין.

 

באמת מעניין. (המשך ספוילר)
מאת איימס
בתאריך 9/11/2010
אני קצת אמביוולנטית לגבי דברים כאלו. מצד אחד, אחרי שהיצירה יצאה לאויר העולם היא כבר לא שייכת ליוצר, ואם כולם רואים משהו אולי הוא שם. מצד שני, הוא אומר מה אמור להיות שם, ואולי בגלל נבזיותו של פיט והמשחק של האו-פר נדמה שיש שם מה שלא היה. מצד שלישי, איך זה שכווולם חושבים שהוא אנס אותה?אבל בכל מקרה, באמת שהסצינה הזו בוצעה בצורה נוראית, אם הוא לא
היה אמור לאנוס. ולמה לא ראינו אותה יותר? או שזה לא אונס כמו שהאונס של ג'ואן הוא לא אונס, אם אתה חי בשנות השישים (~נחירת בוז~)
כותרת קצת יומרנית, אבל ככל שאני מנסה לחשוב מה יש לי לומר על הפרק, זה הדבר הראשון שעולה לי לראש.
אין ספק שהסדרה מנסה לומר דברים גם באופן כללי על גברים ונשים. אבל עכשיו כשרואים את התהליך שעבר על הדמויות, ואת כל הדברים שהיה חשוב לויינר להכניס לפרק הראשון, התמונה מתבהרת. זו דרמה היסטורית שמתמקדת בתקופה של שינויים בחברה (אולי אפילו עד כדי ראייה מעט מוקצנת של השינויים הללו). כל הדמויות בסדרה, כמעט ללא יוצאי דופן, יוצאות דפוקות מהתקופה הזו.
פגי שכבר רואה את עצמה בעולם שלאחר השינוי, אבל נאלצת כל הזמן להרכין ראש ולקבל את כללי המשחק שעוד נותרו מהעולם הישן, מה שהיא לא עושה ברצון או בהצלחה מרובה. דון שמבין מאוחר מדי שהוא היה צריך לבחור בין ההוללות לחיי הבורגנות, אבל עד שהוא מתאפס על עצמו העולם כבר התהפך. בטי שמשתחררת מכבלי בעל בוגדני ושתלטן אבל לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. וכן הלאה. אני לא אומר שההקבלה לתקופה שלנו לא מעניינת את ויינר – כנראה שהיא כן – אבל הראייה השלמה של אותם שינויים חברתיים מהווה כר פורה מאוד לסיפורים (או במילים אחרות, בית חרושת לדמויות "דפוקות").יש לי כמה דברים פחות יומרניים לכתוב על הפרק – אני מקווה שזה יהיה מחר.

עשן נכנס לעיניך ("מד מן" 1.01)
מאת yaddo
בתאריך 5/11/2010

עשן באמת נכנס לי לעיניים. הפרק הזה היה מאוד בוטה. פתאום הרגשתי עד כמה פיילוטי הפיילוט הזה, עד כמה הוא מנסה לדחוף לנו בפנים את ההבדלים התהומיים בין היום לבין חמישים שנה אחורה. זה היה בולט במיוחד בכל העידוד של פגי להיות יותר פתיינית, שלא לומר ממש זונה, עבור דון דרייפר, עד שלבסוף הושבה ריקם על ידו. גם היחס אל נשים כטיפשות ופתיות היה נראה ממש יוצא מגדרו, מה שהגיע לשיא כבר בהתחלה עם הסצינה שבה ג'ואן מציגה בפני פגי את הטכנולוגיה החדשה, מכונת הכתיבה, ואומרת לפגי שלא תיבהל מהמראה המסובך שלה כי היצרן עשה אותה פשוטה מספיק כדי שנשים יוכלו להשתמש בה. בעע.

כל הפרק הזה הזכיר לי מאוד את הסרט "הדירה" של בילי וויילדר, שיצא בשנת ההתרחשות של הפרק, 1960, והציג גם הוא משרד ניו יורקי דומה מאוד חזותית ובעל דינמיקה גברית-נשית מזנה ומשפילה (ברור את איזה צד). רייצ'ל מנקן הייתה היוצאת מן הכלל, וכמוה גם דוקטור גרטה גוטמן. על הראשונה נאמר לנו בפירוש שהיא יהודייה, השנייה היא כנראה יהודייה לאור שמה, מבטאה והעובדה שדיברה על וינה שלפני המלחמה. בכל זאת כאשר רוג'ר חיפש יהודי מהחברה שיישב עמם בפגישה עם רייצ'ל מנקן, היא לא עלתה בכלל כאופציה אפילו שבאה למשרדו של דון בהמשך היום. היא הרי אישה. במקומה הסתפקו בבחור יהודי עלום מחדר הדואר.

אהבתי שרייצ'ל מנקן קולטת מיד עם מי יש לה עסק כשהיא מול דון, גם בפגישה במשרד ובמיוחד בפגישה בבר. דמות מעולה ואחת הסיבות לכך שרציתי לחזור ולצפות בסדרה מההתחלה.

 

אאל"ט לגבי גרטה (ספויילר קטן בלבן)
מאת שין-גימל
בתאריך 21/11/2010

היא לא עובדת בחברה – החברה שוכרת את שירותיה לביצוע עבודות ספציפיות. כפי שנראה אחר כך גם עם פיי.

היה מעניין להיזרק (שוב) היישר אל תוך שנות ה-60. מעמד האישה, מעמד השחורים, ואנחנו מקבלים מנה גדושה מזה כבר בהתחלה. כמו שנאמר כבר בשרשור, זה לא פרק ראשון רק לסדרה, אלא לתקופה. מהרגע הראשון מבהירים לנו איפה אנחנו נמצאים.מה שמעניין במיוחד הוא שהשוביניזם מגיע מהנשים עצמן לא פחות
מאשר מהגברים. ההערה של ג'ואן על מכונת הכתיבה, הבנות בטלפונייה עם עצות הלבוש לפגי ועוד. כנ"ל לגבי המלצר השחור במסעדה שלוקח לו זמן בכלל לעכל שלקוח פונה אליו בשיחה ולא בבקשה לעוד כוסית או אש. מעניין גם לראות כמה גישת הרופאים השתנתה מאז. גניקולוג שמטיף ומגדיר לבחורה בדיוק מה וכמה לעשות. זה גם דומה לצעקות של הגניקולוג (אותו אחד?) על רוג'ר בשלהי העונה הרביעית על ההיריון הלא רצוי. הרופאים של שנות ה-60 בהחלט אירוניים – יד אחת מאשימה ושופטת ויד שנייה מכניסה סרטן אל תוך הגוף.לגבי סאלבטור – בחיי, זה כזה שקוף, אני לא מאמין שלא שמתי לב בצפייה הראשונה. העברת היד על התמונה של השכן (או
מי שהוא לא יהיה), הסטרייטיות המוחצנת להחריד והשורות שמקבלות הקשר אחר לחלוטין:
בחורה בבר: אני אוהבת את המקום הזה. חם, רועש ומלא בגברים.
סאלבטור: אני מבין את הכוונה.
או במשרד על התיאוריה של פרויד וגרטה: "אנחנו אמורים להאמין שאנשים חיים בצורה אחת, ובאופן סודי חושבים על ההיפך המוחלט?". איך הייתי כזה עיוור? נראה כאילו חלק מהמשפטים נכתבו במיוחד בשביל הצופים החוזרים.
ה"מפגש" של פיט ופגי עדיין נראה מאולץ משהו. "הייתי חייב לראות אותך", כאילו שהיא לא עוד בחורה אחת מני רבות שזרק לה הערה מינית (כיאה לתקופה). העובדה שהיא גם מכניסה אותו קצת מוזרה. לא למדת כלום ממה שדון אמר לך? לא אמרת לפני דקה שאת "לא בחורה כזו"?

לגבי הרגע ההוא עם פיט
מאת שין-גימל
בתאריך 21/11/2010

יש משהו מאוד סימבולי בכך שכשפיט אומר לפגי שהוא היה חייב לראות אותה, הוא לא ממש מסתכל עליה.

הפתיח והפתיחה
מאת יוני_אנטון
בתאריך 6/11/2010
כמה דברים שאנו יכולים ללמוד מפרק הפתיחה:
1. אחרי הפתיח שבו רואים דמות בחליפה נופלת ואשר מסתיים באותה דמות יושבת מאחור, דבר ראשון שרואים זה את דון יושב באותה פוזה מאחור. בזאת נאמר לנו שזה יהיה סיפור על נפילתו.
2. בפרק הפתיחה מגלים לנו מוטיב מרכזי: דון חי חיי שקר הן בעולמו המקצועי (עולם הפרסום) והן בחיי הנישואים שלו. גם פיט מתחיל את חיי הנישואים בשקר.
3. דון לא כל כך מסתדר עם נשים דעתניות.
4. אין אהבה בעולם: דון אומר זאת בפירוש, גם נישואיו של פיט הם ללא אהבה וגם פגי לא מחפשת אהבה.
5. דון הוא לא אחד מ"החבר'ה". הוא מנותק ולא שייך.
6. דון הוא מקצוען וה"טאלנט" העיקרי של החברה.

אוקיי, אז ניסיתי את זה (ס)
מאת פליטסיני
בתאריך 7/11/2010

וממש ממש אהבתי. כן, היו חלקים שנראו כמו פרסומת סיגריות שלא נערכה. אבל זו סדרה שאפשר להתמכר אליה בקלות. הכותבים בנו את הסדרה כך שנחבב את פגי. אני מניח שאנחנו נראה את פגי עוברת כל סיוט אפשרי בדרך להרס עצמי מוחלט. אבל היא בהחלט דמות מלבבת וחמודה, וחזקה באופן די חבוי. דון דרייפר. אני מתקשה למצוא מילים לתאר אותו, כי אני עדיין לא ממש מבין אותו. הוא לפעמים נראה שמח, אבל נדמה שרואים ניצוץ של פחד ברגעים מסוימים. הוא טוען שאין לחיים משמעות, אבל הוא אוהב את אשתו באופן חד משמעי. גם הסיפור של גיבור המלחמה משום מה לא מסתדר לי.

זאת ההגדרה שלי לדון אחרי הפרק הראשון: ניהליסט אופטימי, מודרני מיושן ונואף נאמן.

ההפקה מדהימה, והכל נראה טבעי. כל הקאסט עושה עבודה מדהימה. ההתקדמות האיטית מתאימה. הכותבים לא דוחפים לנו את הכל בפרצוף. אפשר לומר שהצטרפתי לרשימת המעריצים.

 

הצפייה הדו שבועית הזו בעייתית
מאת backbeat
בתאריך 9/11/2010

(לא יודעת איך אעמוד בזה. אבל בינתיים…)

תמיד זכרתי (ספוילרים לעונה 4 בלינק) שלא היה כמעט כלום בין פיט לפגי. בדיעבד התברר שהיה עוד אפילו פחות. הפרק הוא אקספוזיציה נפלאה ואין פלא שדעות שקיבעתי לעצמי בצפייה הראשונה נשארו איתי יותר מעונה קדימה.

אם זה פיט. ילד מפונק שחושב שהכל מגיע לו: המשרה של דון, פגי, הגוף של הבחורה בבר. אחד הדברים הראשונים שהחברים שלו מספרים לנו עליו זה שהוא מתחתן עם כסף.

אם זו פגי. במשך כל העונה הראשונה לא הייתי סגורה לגביה, האם היא באמת תמימה או שזו פרונט כשבעצם הכל מחושב (מתחילה עם דון, שוכבת עם פיט). עכשיו כבר ברור – אחרי שביום אחד נאמר לה אין ספור פעמים שהיא צריכה לחשוף את הרגליים וג'ואן עצמה ממש שולחת אותה אל דון, איך היא לא תחשוב שמצופה ממנה לשכב איתו. ספוילר מולבן לפניך: פלא שהיא זוכרת לו את העלבון הצורב חמש שנים אח"כ? היום אני יודעת שהאמביוולנטיות הזו אצל הצופה לגביה הייתה מכוונת, זו עוד גדולה של התסריטאים.עם דון לא הייתה לי בעיה, לא אז ולא היום.
*
ועוד ספוילר לבן – אגב, הרגתם אותי כולכם עם סאל. הדבר שהכי זכור לי ממנו זה שזה היה ברור להכאיב מהשנייה הראשונה. כ"כ ברור שאני זוכרת אפילו שיחת אחרי-צפייה על כך שזה מדהים איך אנשים אז לא היו מודעים לזה בעוד שהיום אי אפשר לפספס אותו. מסתבר שאפשר 🙂

 

יאדה על סאל (ספוילר עתידי)
מאת fred איש קריות
בתאריך 9/11/2010

כל משפט שני שלו כאילו נועד להיות משחק מילים שאומר "אני כל כך גיי אבל בעצם לא".

 

לגבי סאל (נו, ספוילרים עתידיים)
מאת idanyd
בתאריך 18/11/2010

לגמרי מסכים איתך ועם פרד. זה כל-כך ברור מהפריים הראשון (ולא רק לי, גם לאלו שצופים איתי בסדרה לראשונה), שאני בכלל לא חושב שה"גילוי" אודותיו הוא ספוילר. היוצרים פשוט מניחים שנהיה מספיק חכמים להבין שהוא עמוק בארון, בלי שיצטרכו להאכיל אותנו בכפית. הם הרי לא ידועים בנטייה שלהם להגיש כפיות לפיות הצופים שלהם, אז למה כאן זה כל-כך שונה?

זה לא עניין של כפית
מאת yaddo
בתאריך 18/11/2010

בפרק הראשון אתה נוחת על 78 דמויות חדשות שמעולם לא הכרת קודם, אז לשים לב דווקא לאחת מהן בהקשר מסוים זה לא בהכרח מובן מאליו.

כל הסצינה במועדון רק מדגישה את הנטייה שלו
מאת fred איש קריות
בתאריך 18/11/2010

העובדה שהוא מסכים עם אחת הנערות שאומרת "המקום הזה מפוצץ בגברים". העובדה שהוא מתעקש על לא לשבת עם אף אחת מהבנות שמצטרפות לשולחן. לעזאזל, הוא לא סתם גיי, הוא סופר גיי!

המשך ספוילרים
מאת דור
בתאריך 18/11/2010

גם אני הבנתי את זה מיד בצפייה ראשונה, ואני משוכנע שזו המטרה. זה בולט מאוד, הרבה יותר מכל מאפיין של כל דמות אחרת בפיילוט. לדעתי זה נועד להראות שהסטריאוטיפים ההומוסקסואליים המוכרים לנו היום לא רווחו בכלל בעבר בתקופת הסדרה, שכן אין שום סיכוי שמי שהיה מתנהג כך עכשיו לא היה גורם לסביבתו להניח הנחות לגבי נטייתו המינית, גם אם הן שגויות.

זה דווקא הדבר שהכי קל לשים לב אליו
מאת backbeat
בתאריך 18/11/2010

בניגוד לשאר 77 הדמויות האחרות שאתה לא יודע מה הן מסתירות, כי עוד לא ספרו לך, אצל סאל זה פשוט שם. אפילו בלי הסצינה במועדון זה ברור מהפריים הראשון, כמו שאמר עידניד. כי בניגוד לאחרים אצל סאל לא משנה מה הוא אומר ומה הוא עושה (למרות שגם אלו מלאים רמזים) זה איך שהוא אומר ואיך שהוא עושה – זה בקול, בתנועות, במניירות.

זה קל להחליט לכתוב פוסט ארוך כשחולים עם חום, אבל איכשהוא אני מקווה שהזדמנות כזו לא תיקרה בדרכי יותר.
הסדרה
לפיילוט יש אווירה קולנועית משהו. היא מתבטאת הן במעברים הקולנועיים ובקטעי האווירה ("זבוב על התקרה") וצילומי הרחוב, שמודגשים הרבה פחות כבר בפרק הבא.

דון ועולם הפרסוםאיימס העירה על היחס לפער המעמדות בשיחה הידידותית של דון עם המלצר השחור. לעומת זאת, דון לא מסוגל לקבל את דעתה של אשה, גם אם היא הלקוח שלו. השיחה עם המלצר היא סוג של ניסיון של דון "לעקוף את הלקוח" ולפנות ישר אל "המשתמש". המשתמש הזה מדבר בקלישאות – "אני אוהב לעשן", "נשים אוהבות את המגזינים שלהן", אבל אלה בדיוק הקלישאות שדון מוכר לאנשים, וזה מה שהוא רוצה לשמוע.לדון יש רגעים של חוסר בטחון בפרק הזה. הוא מציג למידג' את אי פתרון הבעיה כעילה לפיטורים אפשריים, ועצם ההצגה דווקא למידג' – הפילגש שלו – מראה על איזשהוא סוג של ייאוש (אעפ"י שכנראה שהוא מחשיב את דעתה המקצועית).

סאל מתייחס באופן חולף ללשים גולגולת ועצמות על חפיסת הסיגריות, מה שאוטומטית מזכיר לי את "תודה שעישנתם" (אם טרם ראיתם – מומלץ). יש משהו במשותף בין התפיסה של דון וגיבור הסרט ההוא כ"סוחרי מוות". התייחסות נוספת היא כשהבוס של לאקי סטרייק מעיד על החברה שלו ככזו שלא מוכרת רובים.

לדון יש תפיסה מאוד ברורה לגבי מה עובד בפרסום. הוא מנסח אותה היטב ב"רגע ההאוס" שלו בפגישה עם לאקי סטרייק – "פרסום מבוסס על אושר. ההרגעה שאומרת לך שאתה בסדר." הוא לא מסוגל לקבל קונספטים מורכבים יותר נפשית, בהם מכירה על בסיס הריגוש שבסיכון, או הרצון לשלם יותר, כיוון שרעיונות כאלה מסכנים את אשליית האושר שהוא יצר לעצמו – ובהתאם, הגישה שלו לפסיכולוגיה ("באיזו סוכנות פרויד עובד?").

הרעיון המבריק של דון לא בדיוק "בא מהאוויר" כפי שדון טוען – דון אומר לגרטה שהשאלה היא לא למה צריך לעשן, אלא למה צריך לעשן "לאקי סטרייק". בפועל, הרעיון של דון מבוסס דווקא על התפיסה שאין ערך ספציפי למותג, מעבר למה שדון בונה עבורו, שזה יותר דומה למה שגרטה מציעה מאשר למה שדון ציפה ממנה.

אחרי הפרק הזה, אנחנו עדיין לא יודעים בדיוק מי הוא דון. דון מציע למידג' להתחתן, אבל אומר לרייצ'ל שאהבה הומצאה על ידי אנשים כמוהו למכור ניילונים, ואז חוזר הביתה למשפחה ולילדים. נרמז שדון משכיב מזכירות, אבל עם פגי הוא מתנהג באופן כמעט אצילי, ויורד חזק על פיט כשהוא מתעלל בה מילולית. כנראה שרייצ'ל פוגעת הכי קרוב כשהיא מתארת את דון כאדם מנותק הרואה את העולם מבחוץ, אבל לא בטוח שאפילו דון מבין עד כמה היא צודקת. דון מרצה לרייצ'ל על הבחירה בין קריירה ורווקות למשפחה, אבל הוא לא חייב לעשות את הבחירה הזו, והוא מעולם לא עשה אותה. עוד עדות להיאחזות של דון באשליות – דון מעיף מבט על המדליות שלו, ומיד אחר כך מבצע מתיחות עם הקפיץ. וכמובן אי אפשר שלא להשפריץ קולה מהאף כשפיט אומר לדון שהוא יילך אחריו לקרב בעיניים עצומות.

פיט
פיט "מוותר על החיים שלו" בשביל להיות עם אשתו. דרך האמירה הזו אנחנו נחשפים לתפיסה של פיט את הרווקות כמשהו חיובי שהוא צריך "לוותר עליו". דון מעיר שעבור פיט העולם הוא עדיין חזיה אחת גדולה שצריך לפתוח, וקן מעיד על עצמו בתור מלאך יחסית לפיט. אלה, והיחס של פיט לפגי, מעידים על כך שפיט לא באמת בשל או אפילו רוצה להתחתן. אבל כפי שהעירה בקביט, יש את עניין הכסף. דון מדבר על כך שפיט רוצה את הג'וב שלו עוד לפני שאנחנו רואים אותו בכלל, וזה מעניין כי פיט הוא איש חשבונות ודון הוא איש קריאייטיב (חלוקה המוצגת בקצרה בפרק הזה, ותובהר בפרק הבא). פיט גם מנסה את ידו במכירת הרעיון של גרטה ללקוח – אבל נכשל, לאו דווקא כי מדובר ברעיון רע, אלא כי מה שמשותף לרעיון הזה, למכונה שיודעת ליצור עותקים מושלמים של מסמכים, ולפיט – הוא שעדיין לא הגיע זמנם.

פגי
פגי אולי נמצאת בתחתית סולם המזון, אבל יש מי שנמצאות אפילו נמוך יותר – המרכזניות, שמסוגרות בתוך חדר המנותק מיתר המשרד, אבל למעשה מהוות את מרכז העצבים שלו (הו, האירוניה). הן לא יודעות שאלינור פוטרה, אבל הן יודעות טוב מאוד שדון דרייפר אוהב לראות רגליים חשופות, וכך אנחנו נחשפים לסדר החשיבות של הדברים במשרד.

איימס ויאדו ציינו כבר את ההשחתה של פגי. קן אומר ש"אתה חייב לתת להן לדעת איזה בחור אתה, כדי שהן ידעו איזה בחורות להיות." וגם אם פגי לא שומעת את המשפט הזה, היא מפנימה היטב את המסר. אחרי שהוא דוחה אותה, היא אומרת לדון שהיא מקווה שהוא לא חושב שהיא בחורה כזו. אבל בין אם היא מובכת ומושפלת מהעניין, או מחפשת דרך אחרת להתקדם או להתקבל, זה מוביל אותה לזרועותיו של פיט. ופיט? פיט סתם רוצה לזיין את כל מה שמסביבו, ובעיקר את דון דרייפר (בכל זאת, הוא מסנן לעברו Fuck You).

המשפחה והילדים
ובעולם אחר, אחרי רכבת ונסיעה באוטו, מחכים לדון החיים האחרים עם בטי. בשיחה בינם בכלל לא עולה שלומם של הילדים, והגם שהדבר נועד בעיקר כדי ליצור טוויסט על טוויסט, אנחנו נראה מאוחר יותר שזה גם מתאים לאופן שבו בטי תופסת את התפקיד שלה ושל דון במשפחה.

הזווית היהודית
הייתה לי שיחה עם מישהי שלשום בנושא התוכן היהודי בסדרות אמריקאיות, והיא הזכירה את מרתה קאופמן כדוגמא למי שיכלה, אבל לא השכילה, לשלב תוכן תרבותי יהודי ב"חברים". מתיו ויינר גם לא עושה זאת כאן, אבל הוא תוקף את הסוגייה בהקשר החברתי מהרגע הראשון. למעשה היהודים לא נבדלים כאן מחברות אחרות שמלחמת המעמדות וההשתלבות שלהן עולה בפרק הזה – הנשים, השחורים וההומואים. "רוב היהודים עובדים בסוכנויות יהודיות ומוכרים מוצרים יהודיים לחברות יהודיות". רייצ'ל, המוצגת כמי שמעוניינת להתנער מהיהדות של המותג שלה, ולפנות לקהל רחב יותר, מייצגת שינויים בחברה היהודית באמריקה.

תגיות:
© עידו ישעיהו