כשקימי שמידט מספרות לשותף שלה לדירה, טייטוס אנדרומדון, שהיא הסכימה להשתתף בתכנית טלוויזיה של האוניברסיטה שהיא לומדת בה, טייטוס עונה מיד: "זה בגלל שאת רוצה לקחת חלק בתור הזהב של הטלוויזיה, נכון?"
'תור הזהב של הטלוויזיה' הוא מסוג הביטויים שהפכו לקלישאה דווקא מכיוון שהם נכונים לחלוטין, הן בהתייחס לשפע האפשרויות הטלוויזיוניות והן בהתייחס לאיכות ולחדשנות שלהן, אבל בהקשר של קימי שמידט השימוש בו מבטא דבר נוסף. "Unbreakable Kimmy Schmidt" התחילה כיצירה של טינה פיי ל-NBC, ששידרה את הקומדיה המעולה הקודמת של פיי "רוק 30", אבל באיזשהו שלב של ההפקה עברה לנטפליקס, שם שודרו שלוש העונות שלה עד כה. בזמן שחלף מאז ש"רוק 30" הייתה ללהיט של מבקרים, השתנה המושג 'קומדיה' לחלוטין והיום הוא מתייחס לרוב לסדרה על מצוקה קיומית שהיא אמנם אבסורדית לעתים אבל רוב הזמן רצינית לגמרי, גם בתכנים שלה וגם באופן שבו היא מציגה אותם.
הסדרות הללו הן כמעט תמיד אישיות מאוד, באופן שמטשטש במודע את הקו בין היוצר/במאי/תסריטאי/כוכב לבין הדמות שלו. כך שלמעשה כמעט כל הסדרות הללו, מעולות, מרגשות וחשובות ככל שיהיו, מבוססות על חייהם של אנשים ממוצעים ומעלה, שאולי משתייכים לקבוצת מיעוט (נשים/שחומי עור/סוסים על שתיים) אבל הצרות שלהם הם בכל זאת צרות עולם ראשון, רצוי עם נגיעה לעולם הבידור. וזה נכון במידה רבה ל"בנות", "לואי", "דברים טובים", "לא בטוחה", "Master of None" ואפילו "בוג'ק הורסמן". יוצא הדופן היחיד כנראה הוא דונלד גלובר ו"אטלנטה" המעולה שלו, שמתרחשת בשוליים הספק-חוקיים של החברה האפרו-אמריקאית.
מכיון שטינה פיי כתבה את הסדרה שלה על חיי (אי) הזוהר של תסריטאית ניו-יורקית כבר לפני עשור, היא הייתה חופשייה שלא להתייחס לטרנד הזה; במקום היא יצרה תת-סוגה נפרדת של קומדיה, שהיא לא סיטקום צפוי ולא דרמה קומית עגומה אלא קומדיה קצבית, אינטליגנטית ומלאה באג'נדה שהיא בכל זאת חיובית ואופטימית עד לקצה השערות האדומות של אלי קמפר. קימי שמידט אולי הייתה כלואה בבונקר של כומר משוגע במשך 15 שנה, אבל הדבר הזה לא מונע ממנה לחפש את הטוב שבעולם ואת האפשרות שלה להוסיף לטוב הזה עוד קצת. וזה לא בגלל שהסדרה לא מתייחסת לטראומה שלה – היא עושה את זה לא מעט, וזכור לטובה תפקיד האורח המעולה של פיי עצמה כפסיכולוגית דו-פרצופית בסוגיה הזאת. אלא שכעיקרון מנחה, קיומי לא פחות מאלו של מקביליה הנוגים, קימי שמידט מאמינה שהעולם חייב להכיל למרות הכל נקודות אור ששווה להמשיך ולהיאבק בשבילן; ולכן הסדרה צבועה בצהוב ו-ורוד, מלווה בפסקול פאנקי משמח של רוברט קרלוק ובפתיח מעולה, מלאה בפרודיות נהדרות על עולם הבידור (ע"ע להיטיו הוויראליים של טייטוס ובראשן המחווה הקורעת והמדויקת עד אחרונת זוויות הצילום ל-Lemonade של ביונסה) ולא מפספסת אף הזדמנות להתחכמות מילולית שמוגנבת מתחת לשפם.
בזמנו נטען ש-NBC ויתרו על הסדרה כי אין בה כמעט גברים לבנים, ואכן חוץ מאישה שהייתה קורבן לאלימות, בסדרה מככבים גבר שחור גיי, בן זוגו שהוא פועל בשירות העירייה, בעלת בית תמהונית מהסלאמס של ניו יורק, אשת חברה בלונדינית שהיא למעשה צאצא של אמריקאים ילידים וגבר-לבן-עשיר-סטרייט אחד, שמשפחתו רודפת אותו כי הוא מכוער ומעדיף להקדיש את זמנו לעמותות נידחות. תלונה נפוצה של הסדרה היא שהדמויות הללו מופרכות למדי, אפילו קריקטוריסטיות, אלא שפיי מנצלת את המנדט של הקומדיה במובן המקורי שלו, ומגזימה כדי להצחיק ולומר משהו בו בזמן.
אמנם כשאחת הדמויות מצהירה על המסר שהיא למדה על עצמה הדידקטיות בהחלט הורגת את הקומדיה, אבל רוב הזמן האמירה מובלעת בתוך העלילה, בין אם בנוגע לפמיניזם (שותפתה לבונקר של קימי לא מצליחה לנהל כת של בנים בתיכון וזוכה ליחס מפלה מהרשויות, קימי מבולבלת מהפי.סי. של חברותיה לקולג'), ניכוס תרבותי, ג'נטריפיקציה, היסטריה תקשורתית ועוד; ובל נשכח שמערכת היחסים הרומנטית המרכזית של הסדרה היא בין שני גברים. אבל מעל לכל, העובדה שסדרה שמתרחשת בניו יורק מחליטה להפנות את הזרקור לתושביה הנידחים והנשכחים של העיר, שסובלים מעוני, הזנחה, עבר קשה ועתיד מעורפל היא החדשנות האמיתית שבסדרה. קימי, טייטוס, ליליאן וג'קלין הם תושבים אמיתיים של ניו יורק לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר לואי סי קיי, בובי אקסלרוד או דון דרייפר, וההתעלמות מהם בטלוויזיה היא רק עוד ביטוי למקומם בחברה. ולכן, אחרי שהטלוויזיה האמריקאית התחילה במהפכה המבורכת ביחס למגדר ולגזע, אולי הגיעה הזמן שהיא תסתכל לשוליים ותתחיל להתייחס גם למעמד של הגיבורים שלה. בינתיים, בעולם שבו גיבוריה של קומדיה שרויים בדיכאון ודרמה ממוצעת דנה בסוף העולם, פרק של "קימי שמידט" הוא מוצר חיוני לצופה של 'תור הזהב'.
