ספוילרים גדולים לעונה השנייה של "The Knick"
הכתבה שלפניכם היא תוצאה של כמה ערבים שבהם הייתי מסיימת את היום שלי בכתיבה על הפרקים של "הניק". בקצרה, הסדרה מספרת על חייהם המקצועיים והאישיים של האנשים שעבדו בבית החולים "Knickerbocker" בניו יורק, בו טופלו בעיקר אנשים ממעמדות נמוכים ומהגרים. העלילה מתרחשת בתחילת המאה ה-20, ומתמקדת גם בנושאים חברתיים כמו גזענות, מעמד האישה והיחס לזר, וגם מציגה שיטות ותיאוריות רפואיות שבהן השתמשו הרופאים באותה תקופה. בעונה הראשונה הפוקוס העיקרי היה על ד"ר ג'ון ת'אקרי (קלייב אואן המופלא), מנהל חדר הניתוח שהיה מכור לקוקאין, הרואין ו(פרצוף של גועל בפניי כרגע) שתה טרפנטין שהיה משמש פעם כתרופה לבעיות עיכול; אך העונה השנייה התפזרה ולכל דמות כמעט היה סיפור משלה, קווי עלילה שהובילו בעיקר במורדות לכיוון הכישלון והפחד. הביקורות היללו, ואני כאן עם אותה מטרה, רק שלא כתבתי את כל מה שיש לשבח, אלא יותר על מה לחשוב.
“הניק" היא עוד סדרה שהפכה את היוצרות. הפרק האחרון של העונה השנייה (ואולי של הסדרה, כפי שתוכנן מלכתחילה) הפך לגמרי את כל מה שקרה עד אז. הנרי רוברטסון גילה את פרצופו המניפולטיבי האמיתי, לאחר עונה שלמה שבה הצליח לשמור בעיניי ארשת פנים נאיבית ונעימה. מק'קלירי, האתנחתא הקומית של הסדרה, מי שאמור היה להיות חביב הקהל, הסתבר גם כמניפולטור חסר רחמים. הוא העביר את האישה שהוא רצה לשאת שבעת מדורי גיהנום כדי שתתגרש מהכנסייה ותתחתן איתו בלי שתדע שהוא גרם לכל זה לקרות מאחורי גבה. כשהארי התיישבה במטבח עם טבעת הנישואין של מק'קלירי הנבל על אצבעה, זה כבר לא היה אירוע משמח אלא קריאה לאל שימלא אותה ברחמים. אבל הסיום הגדול מכולם הוא מותו של ד"ר ת'אקרי, הדמות הראשית שהחזיקה את הסדרה גם כשלא אחזה בדגל העלילה המרכזית. כשהכישלון טשטש לו את הראייה, הוא הניח את ראשו על גבי שולחן הניתוחים וסיכם את הסדרה אם לא את האנושות במשפט אחד: "זה כל מה שאנחנו", רגע לפני שהוא הפסיד במלחמה הרפואית שלו נגד המוות. ת'אקרי לא הצליח להציל את ת'אקרי, ואולי כך גם החברה המודרנית לא יכולה להציל עצמה מטעויותיה החוזרות, מתקדמת ככל שתהיה. "זה כל מה שאנחנו" – גם השאיפות הרפואיות הגדולות ביותר אינן יכולות בפני מה שהטבע ברא לנו – המוות. זה לא מבוא לדיכאון, זו רק עובדה, עמכם הסליחה.
כמו שהפכה את היוצרות, "הניק" הייתה סדרה שסובבה את המראה אל הצופים. בין אם הסתכלנו בצורה מתנשאת על ימים עברו והרעיונות המיושנים שהתחנכו עליהם אז, או שהבנו שאין על מה להתנשא כי אנחנו חוזרים על אותן טעויות גם היום. הטכנולוגיות אולי מקדמות מחשבה מסוג אחד, אך אי אפשר לצפות לאן הן יגררו. השאפתנות של ת'אקרי, הלוחמנות של ד"ר אלג'רנון אדוארדס (אנדרה הולנד הכריזמטי) (והיפיוף) בזירת הקרב של האפרו-אמריקאיים על זכויותיהם או הרצון הלא מוסרי של ד"ר גאלינג'ר (וויטני מ"סמולוויל" ואני רוצה לנצל את הסוגריים האילו כדי לשמור לאריק ג'ונסון חסד נעורים פרטי משלי) לתקן את החברה, הכל היה בעוכרם עם או בלי שירגישו כך. רק ברטי קיבל סוג של "הפי אנד" עם אהובתו העיתונאית "ג'נביב", השה התמים והמנומס קיבל עתיד ורוד יותר. אין מוסר השכל, אלא יותר בעיטה במקומות הכי כואבים תוך שמירה על אסטתיקה ברמה גבוהה, ועל זה אתעכב עוד קצת (הרבה).
אפילו האחות לוסי אלקינס החכמה עתידה להיעקץ. היא התחילה את העונה בתור אישה כנועה ורגע לפני שאפשר היה לפסוק כי היא תצא מנצחת, הסתבר שהיא נכנסה למערכת יחסים מחייבת עם נחש בשם הנרי רוברטסון. בכל זאת אלקינס היא דמות שכדאי להתעכב עליה. היא החלה ללמוד בעצמה רפואה נשית, תחזקה תחת לחץ בית חולים מלא במטופלים ועזרה להכין אותם במסודר לחדר הניתוח, שמרה על קשרים טובים עם אנשים טובים כמו ברטי, שרפה גשרים עם אילו שהרעו לה וידעה בדיוק כיצד להחזיק את אילו המנסים להשיג שליטה עליה. בעוד האחיות האחרות שיחקו לפי החוקים של הגברים לצידן, אלקינס למדה כמה מיניות יכולה להיות כלי של כוח ואיך אפשר לתמרן יחד איתו את מי שמנהל את בית החולים. אלקינס היא פאם פטאל מתוחכמת במדים צנועים, לבנים וטהורים של אחות. בעוד עולם הערכים הגברי ניסה (ועדיין מנסה mind you) לעשות מסקס עסק, היא גילתה את הכוח שיש לאישה בתוך העולם הזה והשתמשה בו ככלי למלחמה על עוגמת הנפש שת'אקרי והאבא המתעלל שלה גרמו לה בשנות חייה. אלקינס עומדת בשורה אחת עם דמויות כמו ג'סיקה ג'ונס, הסוכנת פגי קארטר, סטלה גיבסון מ"The Fall" ועוד שמייצגות חוזק נשי שקיים אך עדיין קשה למצוא אותו בתכנים אמריקניים. אלקינס התחילה את הסדרה כמלאך של ישו, והפכה לרעה לא פחות מהדמויות הגבריות לצידה, שווה בין אגואים שווים.
חייבים לדבר גם על סטיבן סודרברג. הוא זכה לביקורות טובות על סרטים כמו "ארין ברוקוביץ'" ו"אושן 11", נחשב ל"סטיבן ספילברג הבא" לאיזה כמה חודשים, ו"הניק" העניק לשם סודרברג את הכבוד לעמוד בפני עצמו. במהלך הסדרה, כשהמצלמה נשארה דוממת יחד עם דמויותיה, השחקנים היו ממוקמים בעמדות מוכנות וסימטריות מראש ונוצרה הרגשה של הצגה, הסלון הפך לאולם תיאטרון והחוויה הפכה חיה יותר. גם התזוזה הרגישה חיה כאשר המצלמה התנדנדה בכל פעם שהדמויות הילכו במסדרונות או בבניינים השונים. לפעמים המצלמה לאו דווקא התמקדה בדובר אלא בסביבה שלו בשביל להוסיף עוד דובר לשיחה – לא היה רק מדבר ומקשיב, יש את מי שמדבר, את קולו שנשמע, ועל הצד השני קלוז אפ המבהיר בדיוק כיצד הוא מרגיש כלפי מה שנאמר. בתוך עלילה מתפצלת, במיקום כמו בית חולים שבו האקשן לא נפסק, המצלמה של סודרברג עשתה סדר עדיפויות לצופה, במי צריך להתמקד, מי נושא הסצינה ומי נושא אותה.
אם לא הספיקה חיות לסדרה, אז יש גם את המוזיקה. קליף מרטינז הלחין מנגינות אלקטרוניות שמיטיבות עם התמונה למרות שאינן קשורות אליה בכלל. בעוד הדמויות עסוקות בריקוד קלאסי אצילי על רחבת הריקודים, ברקע נשמעה מוזיקה שלא קשורה לתקופה, אך היא נטמעה בקצב התזוזה ובכך נהייתה חלק בלי מבוטל ממנה, וזוהי רק דוגמה אחת מני רבות. זהו עוד כלי בידי היוצר כדי שמוביל למסקנה שהווה ועבר אינם בהכרח שונים, ומה שמייחד את התקופה האלקטרונית שלנו, יכול להתאים לכל תקופה, אפילו לריקודי ואלסים של תחילת המאה ה-20.
הצופה, מתקדם ככל שיהיה בעידן הדינמי בו אנחנו חיים, הוא עדיין בשר ודם כמו כל דמות בסדרה. לטעמי, כאן נחה החשיבות העצומה של הסדרה הזו – תוך כדי שהיא מזלזלת בדמויות של עצמה, היא גם מקטינה את הערך שלנו בתור אנשים שחיים בתוך עולם דינמי ועדיין בטוחים שיש להם איזהשהו כוח עליון שחוזה את מה שיבוא. אנחנו יודעים הרבה, אך בסופו של דבר איננו יודעים כלום, צוברים ידע למען האנשים שיבואו אחר כך (גם בשביל התהילה) אבל אנחנו עושים זאת עם סרט שחור קשור מסביב לעיניים, מתקדמים למקומות שאיננו יודעים אם הם מועילים, רעים, ואולי לא משפיעים בכלל. "זה כל מה שאנחנו", היו מילותיו האחרונות של ת'אקרי: טחול, אף, רגליים, ידיים, חומר בידי הרופא, כואב, מתכלה ומרקיב. שוב, זה לא מבוא לדיכאון, אלא מסקנה שאם הייתה נטמעת עמוק יותר בתודעה הגלובלית, אולי לא היינו נותנים חשיבות גדולה לדברים קטנוניים ומלאי אגו.
