פעם בשנה, בתחילת חודש אוקטובר, יש ערב כזה. בדרך כלל, כל בני הבית כבר הלכו לישון, ואני נשאר לבדי עם כל פרקי הפתיחה של הסיטקומים החדשים שיצאו בארה"ב בשבועות האחרונים, ויושב עם ג'ארה של גלידה לצפיית התרשמות.
זה לא סוד שהסיטקום האמריקני – בניגוד מוחלט לדרמה – מדשדש במקום כבר כמה שנים, ולמעט הבלחות מקוריות כמו 'קומיוניטי', למשל (גם מקטרגיה יודו שהיא יוצאת דופן בנוף הכללי), הכל נראה פחות או יותר אותו דבר. כך שבערב כזה, אני כבר יודע, מניסיון, שאמנם כל פרק נמשך כ-23 דקות, אבל זה לא אומר שצריך לפנות לצפייה פרק זמן של איקס פרקים כפול 23. הרוב ייחתכו מוקדם יותר. וזה היה נכון גם השנה. צפיתי ב-5 פיילוטים, ובסך הכל הקדשתי להם כשעה וחצי, שבמהלכן צחקתי *ממש* אולי שלוש פעמים. ולמרות זאת, איכשהו יש תחושה שהרמה קצת עלתה ביחס לשנה שעברה. אז מה בכל זאת היה לנו שם?
1. Bad Judge
כצפוי, הסדרה שנחתכה הכי מהר. קייט וולש באמת נחמדה וחמודה והכל, והופעות האורח של כל מיני יוצאי SNL חביבות, אבל שופטת עם ליבידו סוער ולב זהב – נו, זה לא באמת מעניין. וגם לא ממש מצחיק. אין לי כוח אלייך. הלאה (מה שכן – הילד החמוד שמשחק לצידה נראה שתי טיפות מים כמו סטיב האריס, הלא הוא יוג'ין מ'הפרקליטים'. והוא אפילו לא הבן שלו).
2. A to Z
סיטקום 'בוי מיטס גירל' קלאסי, מהסוג שמציף את הטלויזיה האמריקנית לאחרונה. אחרי שבמשך דקות ארוכות ניסיתי לפענח מי המסַפרת שרק שומעים את קולה (והייתי מאוד מאוכזב מעצמי כשימד"בתי אותה וגיליתי שזאת קייטי סגל, ושהייתי אמור לזהות אותה בעצמי), התפניתי להתרכז בסדרה עצמה. אין מה לומר, חמוד מאוד, לפרקים גם מצחיק. הרעיון עצמו – מעקב אחרי מערכת יחסים רומנטית, תחומה בזמן, בין שני צעירים חביבים – לא מאוד מקורי, והשחקנים הראשיים קצת נעדרי כריזמה (חבל במיוחד במקרה של בן פלדמן, שיודע לתת תצוגות משכנעות יותר), אבל אולי יש פוטנציאל. האם זה מעניין? ימים יגידו. גם הצפיה בפרק הזה נחתכה לקראת סיומו, אבל לאו דווקא בשל איכותו, אלא בשל הצורך בצפיה זוגית, שתגיע בהמשך (יש סדרות שגבר לא יכול להרשות לעצמו לראות לבד).
3. Manhattan Love Story
עוד סיטקום כמעט זהה לקודם. גם הוא על זוג שמכיר ממש עכשיו, לנגד עינינו, רק שפה מתלווה לכל העניין וויס-אובר של כל אחד מהשניים, שמתאר את מה שהוא/היא *באמת* חושבים בכל רגע. יש אנשים שנורא התעצבנו מהוויס-אובר הזה, אותי הוא לא הצליח להרחיק. מה שכן, שני השחקנים הראשיים משעממים ברמות קיצוניות, ובניגוד לסדרות אחרות בז'אנר, גם אין כאן דמויות-משנה מגניבות/מטורפות שימשכו אותם כלפי מעלה (אגב, גם ב-A to Z חסרונן של אלה מורגש מאוד). כולם משעממים באותה מידה. ובכל זאת – הכתיבה לא רעה, הפאנצ'ים מעודדים, והפוטנציאל הקומי קיים. גם כאן הצפיה נחתכה לקראת הסוף, גם כאן היא תושלם בצפיה זוגית.
ורק עוד הערה על סדרות 2 ו-3: האופן שבו הן מנציחות מנציחים את הסגידה לאנשים היפים ואת הבוז לאנשים הפחות-יפים הוא פשוט מחליא. מצפייה בשתי הסדרות האלה עולה כי המכוערים הם נכלוליים, דחויים, מטונפים, מנסים בכוח להצחיק ולא מצליחים, ובאופן כללי הם רק מפריעים ליצורים השווים באמת להתנהל בשלווה בעולם. שזה, תודו, באמת לא בסדר מצדם.
4. Black-ish
האם אדם שחור מצליח באמריקה יכול להימנע מ'השתכנזות'? האם נגזר גורלו לנצח להיות 'השחור' בעיני הלבנים ו'הלבן' בעיני השחורים? ומה עם המשפחה שלו? השאלות האלה כל כך מעסיקות את אנתוני אנדרסון, שכבר על הפרק הראשון הוא מפציץ בלפחות חמש זוויות שונות על העניין. מבחינת צחוקים נטו הסדרה דווקא עלתה על ציפיותיי (הלא-גבוהות), אבל זה נהיה מתיש אחרי כמה דקות. ההפוך-על-הפוך מגיע לשיאו בדיון סביב שולחן האוכל המשפחתי בשאלה "האם זה בסדר או לא בסדר שהילדים הקטנים שלנו לא יודעים שאובמה הוא הנשיא השחור הראשון?" זה השלב שבו הבנתי סופית שאין לי מושג מי נגד מי כאן (ובסופו של דבר גם לא ברור לי אם זה בסדר או לא – ולמה), החזקתי מעמד עוד כמה דקות, ופרשתי. חפירות חברתיות-פוליטיות יש לי מספיק בארץ, תודה.
מה שכן, לורנס פישברן בתפקיד אביו של אנדרסון חביב ומשעשע מאוד (אף על פי שבפועל הוא מבוגר ממנו רק בתשע שנים).
5. Selfie
לכאורה זו היתה אמורה להיות הנפילה של הערב, בפועל זה היה הפיילוט היחיד שהחזקתי מעמד עד תומו. אני לא יכול להגיד שאני מצפה בכליון עיניים לפרק הבא, אבל באופן בלתי מוסבר – היה שם משהו.
מצד אחד, מי צריך עוד גירסה חבוטה – וצדקנית במיוחד – ל'פיגמליון' (או ל'גבירתי הנאווה'), כולל דמות ראשי בשם אלייזה דוּלי? מצד שני, אולי דווקא העובדה שהסדרה נשענת על יסודות דרמטיים כל כך מוכחים נותנת לה את הערך המוסף שהיא זקוקה לו. מצד אחד, באמת שאין לי יותר כוח לפרצוף המרוצה מעצמו של ג'ון צ'ו, שבכל שנה מוצא לעצמו סיטקום כושל אחר להתעלק עליו. מצד שני, יתר הליהוק לא רע, ואי אפשר שלא לחבב תסריטאי שלוקח את דייויד הֶרווּד, הלא הוא דייויד אסטס זצ"ל מ'הומלנד' (גם כאן בתפקיד הבוס המאיים), ונותן לו דווקא את השם 'סאם סאפֶּרסטִין', משל היה נער מתבגר בסרט של וודי אלן או מפיק נכלולי בסרט של האחים כהן.
והכי חשוב: מצד אחד, באמת שהדיון הזה על 'חברי פייסבוק' לעומת 'חברים בחיים' הוא כבר הכי 2009, וכל הצדקנות שמתלווה אליו קצת מתישה; מצד שני, אם מתייחסים אליו רק כאל מנוע כללי לעלילה, מדחיקים את כל הטפת המוסר החברתית הזאת, ומתרכזים בדמויות עצמן – אפשר באמת ליהנות מהסדרה הזאת. בינתיים.
ואז, רק בשביל לגמור את הערב עם טעם טוב, התחלתי לראות את הפרק הראשון בעונה השניה של "Brooklyn Nine-Nine". אחרי סצינה אחת הלכתי לישון. אבל לא מהסיבה שנדמה לכם, אלא בדיוק להיפך: זו היתה פתיחת עונה מופלאה, ואני פשוט רציתי להשאיר קצת מכל הטוב הזה גם למחר.
