"לוקינג" מנסה לצייר מצג אותנטי של חיי הלטה"בים בארה"ב. עכשיו תחליפו את "אותנטי" ב"מטעה" ואת "להט"בים" בהומואים צעירים ויפים (ולסבית לכסת"ח), וקבלו את הסדרה שהיא הכל חוץ מגרסת הגייז ל"בנות".
בואו נודה בזה – צריך ביצים, ולא רק במובן המילולי, כדי לנסות ליצור סדרת דרמה הומואית שמאוגפת משני צדדיה על ידי "בנות" בעלת הקונספט הדומה מחד, ו"הכי גאים שיש" הקלאסית והלהיטית מאידך. עצם הניסיון, שמתרחש על רקע מציאות טלוויזיונית לא סובלנית בעליל, ראוי להערכה. אחרי החיזוק החיובי הזה צריך להודות על האמת – אם הסדרה הזו שואפת להראות את הומואי דור ה-Y האמריקאי מנקודת מבט אותנטית, היא נוחלת כישלון צורב.
זה כמובן לא אומר שהסדרה לא שווה צפייה. היא מעניינת ושנונה, הגיבורים עוברים תהליכים אמינים והפרק הראשון של העונה השנייה, לכל הפחות, זורם כמו צ'ייסר נוסף כשאתה כבר מחוק (עלילה במסיבת יער שאליה מכוונת פיה בדראג עם סמים? קניתי). עדיין, נדמה שהפוטנציאל לומר משהו גדול יותר דווקא דרך הדברים הקטנים, זה שמגולם באופן כה נפלא ומדויק ב"בנות" – לא ממומש כלל, למרות שלכאורה זה בדיוק הייחוד של הסדרה הזו. אם האנה, שושנה, מרני וג'סה משתכרות ומשתינות ללא התנצלות על מצג השווא של החלום האמריקאי כפי שהוא מגולם ב"סקס והעיר הגדולה", התחושה היא ש"לוקינג" לא מצליחה לתת תמונה עמוקה יותר, דמויות מרתקות יותר או אותנטיות עלילתית כללית ביחס ל"הכי גאים שיש", שהצל שלה קיים באופן שקשה להתכחש אליו (למרות כל ההבדלים).
העונה נפתחת כשהחברים הטובים מסן פרנסיסקו פטריק, אוגוסטין ודום, מחליטים לברוח קצת מחייהם האבודים. פטריק מנסה להכחיש את העובדה שיש לו בעיה מוסרית גדולה עם הרומן הסוער שהוא מנהל עם הבוס התפוס שלו, אוגוסטין מתאושש (או ליתר דיוק, לא מתאושש) מפרידה כואבת ודום מתמודד עם קשר חדש ושונה. החבר'ה נוסעים לחופשה בבקתה בסביבה יערית שכוחת אל, ולמרות שזה נשמע כמו התחלה של סרט אימה, האירועים מובילים אותם למסיבת יער לילית, מינית ורווית חומרים כאלה ואחרים – מה שדווקא מזכיר לפרקים ז'אנר אחר של סרטים.
החוויות שעוברות על הדמויות, בפרק ובכלל, היו יכולות להיות משמעותיות עבור הצופים, כי מי בעצם לא יכול להזדהות עם לב שבור. יש רק בעיה אחת – כולם יפים, כולם לבנים. כולם צעירים. כולם מוצלחים. כולם מסודרים. כולם שנונים. לכולם יש גוף לא "רגיל" – שעונה על סטריאוטיפ הומואי כלשהו (הרזה והשרירי, השרירי וה"דב"). יש גם לסבית אחת לגיוון. במילים אחרות, לא רק שהם לא מייצגים שום דבר ואף אחד (ואולי גם לא מתיימרים, שזה בסדר) – החיים שלהם כל כך תלושים מהמציאות שלפעמים קשה שלא לתהות מתי יש להם זמן להתעסק בכל מערכות היחסים האלה. כמובן שזה משהו שאפשר לומר על כל סדרה – אבל רק פה זה בולט ברמה שבה המחשבה הזו הופכת לקצת יותר מדי מודעת.
האם רגשי הנחיתות האישיים שלי מניעים את הדעה הזו? אולי. אני לא חי חיי קהילה נוצצים, לא מתעסק במערכות יחסים שני שליש מהיממה ולא מתבשם מקצב האמרות השנונות של עצמי שלוש פעמים ביום. אבל בעצם, מי כן? גורם הזדהות הוא חלק טבעי מההנאה שבסדרות, ותסריטאים מתוחכמים יודעים לגרום לך את התחושה הזו גם ואפילו במיוחד כשאתה לא מחבב דמות מסוימת. כולם הרי שונאים את מרני מ"בנות" – האבודה, המעצבנת ולפעמים גם די סתומה, לטס פייס איט. פה טמון הקסם – היא אמיתית. קל לדמיין אותה. קל להבין אותה. היא חברה של אחות או אחות של ידידה של כולנו. האם קל באותה הרמה להזדהות עם הגייז הנאים שלא מסוגלים להרפות ולהיות קצת טיפשים, רגילים, לא מפלסטיק – אפילו לא לרגע אחד (ולא, הרפתקאות האלכוהול והסמים של אוגוסטין לא אמינות מספיק)? התשובה שלילית. כמו הציור בבקתת העץ של מאהבו של דום, שכולם מסתכלים עליו במבוכה ולא כל כך יודעים להגדיר את הרגשות המעורבים שהוא מעורר בהם – כך אני מביט בקריקטורות הגייז האלה ולא כל כך מבין מה הן אמורות לייצג.
"לוקינג" בעונתה הראשונה וכעת גם בשנייה מעבירה אותי תהליך די מעניין – אני קצת מוקסם, אחר כך מקנא, בהמשך חש תסכול על כך שאלו ממש לא חיי ובסוף – מבין שאלה לא ממש חייהם של אנשים, לפחות לא בישראל, ומתנחם. זה המתכון המובטח לצפייה כיפית – אל תצפו לאותנטיות. אפילו לא אם אתם שומעים את צליל ההתראה של הודעה חדשה בטינדר ובעצם מסתבר שזה מהנייד של אחת מהדמויות ולא שלכם. קרה לי.
