בימים האחרונים, לפני הצפייה בפרקי פתיחת המיני סדרה החדשה של "24", ראיתי ריקאפ חביב של כל הסדרה והוא לא תרם כהוא זה לרענון זכרוני. מתוכו בלטה מבחינתי סצינה מהפרק האחרון שבה הנשיאה מדברת בטלפון עם ג'ק באוור ואומרת לו לרדת למחתרת כי אחרת הרוסים יתפסו אותו, אבל לא זכרתי מה הסיפור (ועדיין אינני זוכר). במהלך הצפייה בצמד פרקי פתיחת המיני סדרה החדשה היו מספר אזכורים למה שנעשה בעבר, לאודרי שאיבדה את שפיותה בעטיו ועוד דברים כאלה – שוב, את כולם לא זכרתי. בראש שלי "24" ממותגת פחות על פי ההתרחשויות בה – שבעונותיה המאוחרות נדמו כמו תבנית ששוב ושוב חוזרת על עצמה – ויותר על פי חוזק עונותיה: בין הראשונה לחמישית הייתה עלייה מתמדת. אחרי השיא של העונה החמישית הגיעה הירידה הדרסטית והעונה השישית הייתה מחורבנת בטירוף. עונות 7 ו-8 שאחריה היו טובות ממנה, אבל עדיין לא טובות.
אחרי הצפייה בצמד הפרקים החדשים, ניגשתי לקרוא את מה שכתבתי על הפינאלה ב-27 במאי 2010. זה מה שכתבתי, כשעוד היו שמועות על סרט בעקבות הסדרה.
אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל אני שמח על כך שיהיה סרט של "24" (בהנחה שדבר לא ישתבש בדרך). איזו מין דרך זו להיפרד מהדמות שלך, רבאק? האיש איבד את אשתו, איבד את בתו למשך שנים, איבד חברים, איבד את שפיותה של זוגתו, איבד את חברתו, נכלא בכלא הסיני, נאלץ לברוח מארה"ב למקסיקו, ניצוד על ידי כל רשות פדראלית או מקומית הידועות לאדם, מת, נדקר, נורה, נחבט – המעט, המינימום שהייתי רוצה לראות בסוף הסדרה זה שהוא יפרוש אל חיק משפחתו, עם בתו ונכדתו המתוקה. קצת נחת. האם זה יותר מדי לאחל לבנאדם?
דומה שכן. נראה שהמפיקים פשוט נהנים להתעלל בג'ק באוור. עכשיו הוא שוב נאלץ לברוח מארה"ב, והפעם לא הסינים דולקים אחריו כי אם הרוסים. חייו הם תבנית חוזרת של ימים מזעזעים שמשפיעים על שארית חייו. אני יודע, ההכרזה על כך שזו העונה האחרונה הגיעה בשלב מאוד מאוחר של ההפקה, אבל רבאק, אם הצלחתם לכתוב את חילופי דברי הסיום האלה בין ג'ק לקלואי, אני בטוח שאפשר היה לעשות שם סוויץ' אל משהו אחר, משהו עם תוחלת לדמות החבוטה ביותר בתולדות הטלוויזיה. למרות עוד עונה גרועה מצאתי את עצמי צופה ברגעים האחרונים של הסדרה ומרחם עליו, עומד לפני גלות נוספת, כשכל מה שרצה בתחילת היום זה לטוס אל משפחתו. קצת מגעיל אותי הסוף הזה, באמת. נטול כל חמלה, שהיא הדבר הכי מתבקש לסיום סיפורו של הסוכן העז. לכן אני מברך על המשך לסיפור שלו. זו לא הדרך שבה אני רוצה להיפרד ממנו.
זה ממש מצחיק, כי לא זאת בלבד שלא זכרתי אפילו קצת את מה שקרה בסופה של "24", אלא גם כנראה הדחקתי את תחושותיי העזות. אני קורא את הטקסט כאילו מישהו אחר כתב אותו. כלומר כן, אני לגמרי יכול להבין את התחושות של עצמי הצעיר (הוי, עצמי הצעיר) לנוכח מה שמתואר שם, אבל שום דבר מזה לא נשאר בדעתי, ולא כל שכן ליווה אותי בזמן הצפייה בפרקים החדשים. גיליתי מחדש שג'ק באוור הוא גולה בעל כרחו ושנגזר עליו להיות מרוחק במשפחתו, אבל יחסי כלפי פריט המידע הזה היה הרבה פחות נרגש. כי בניגוד לדבריי בסיום הסדרה, מסתבר בדיעבד שלא באמת היה איכפת לי אם לא תקבל יותר המשך לעולם.
ובכל זאת, כאשר הגיעה הידיעה על המיני סדרה תיארתי לעצמי שאתייצב גם אליה. הקדשתי לג'ק שמונה שנים – לא אבוא להגיד שלום? וזה היה כמו פעם. לא כמו פעם של סוף הסדרה, לא כמו פעם של שיא הסדרה. פשוט כמו פעם. לא מאוד הגיוני, חפוז מדי, ואלוהים יודע שלא התגעגעתי אל מאבקי הכוח בסוכנויות הביון האמריקניות (איבון סטרחובסקי, אני תמיד בעדך! טוב לראות אותה בעוד תפקיד אקשן פוסט-"צ'אק"). בכל זאת הפרקים היו מבדרים, סוחפים ומנוקדים ברגעים מפתיעים. מאז ומתמיד היוו אלה את מעלתה הגדולה של "24" עד ששחקה אותם בעונות המאוחרות, ואפילו אז תמיד היה לה קלף מגניב בשרוול.
מכאן והלאה ספוילר לשני הפרקים הראשונים: Continue reading
