זוכרים את הפרק הראשון של "פאודה"? ההוא עם אחיו החתן של 'הפנתר', החתונה שהשתבשה והמתח העצום? אח, כמה תמימים היינו אז, זבי חוטם וחלב על שפתינו. תריסר פרקים ומניין-גופות דומה אחרי כן, אנחנו כבר יודעים עד כמה גדולות הביצים של "פאודה". ידענו את זה כבר בפרק השביעי המדובר שבו נרצח בועז הי"ד, אבל אם היינו זקוקים לתזכורת – בא הפרק האחרון והזכיר לנו שאף אחד לא מוגן, וטוב שכך. זה מה שהופך טלוויזיה למסעירה (מכאן והלאה ספוילרים לפינאלה).
גם בלי מותו המפתיע של תאופיק אבו אחמד (הישאם סולימאן האדיר) מדובר היה בפרק מחושב ומצוין מתחילתו ועד סופו, שנזהר ממלכודות בלתי אמינות. במקום ליצור קליימקס מופרע במפגש בין דורון קביליו (ליאור רז) לאבו אחמד תוך חשש למופרכות גדולה, המתח נוצר כבר בשלב דרג הביניים. זה קרה מפאת עלילה שהתרחשה במקביל וכמעט במקרה – ארור שירות הביטחון המסכל – אבל כזו שבכל זאת נבנתה מספיק טוב כדי שתתקבל על הדעת. בזה אחר זה גילו אנשי המפתח בגדה על זהותו האמיתית של דורון. ראשית וואליד (שאדי מרעי), שלאחר מכן דאג ליידע את אבו אחמד רגע לפני שירה לו בראש, ואז את שירין, אהבתו הנכזבת (לטיסיה איידו).
בשעה ששאר הצוות רודף לשווא אחרי האיכון, דורון נותר לבדו לספק את אחד משני הרגעים הגדולים של הפרק. עם אקדח לראשו הוא מאולץ להתפלל לאלוהיו לפני מותו. אם מתוך רצון לשמור על הכיסוי שלו ואם מתוך קושי מנטלי להשתחרר ממנו, הוא ממשיך להתפלל בערבית, ולאללה. אבל השובה מאלץ אותו להתפלל אל אלוהיו שלו. הפעם דורון נעתר, ובאקט שהוא גם כניעה וגם התמסרות עובר סוף סוף לעברית: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
הוא ניצל בזכות חבריו, אבל באותה מידה יכול היה למות. משהו שלמדנו מהוצאתו להורג של אבו אחמד, האויב שלו ולכאורה האיש השקול לו מהצד הנגדי. זה היה הרגע המדהים השני בפרק, סכום תסכוליו של וואליד מתמצה בקליע אחד בודד מהאקדח הצה"לי שניתן לו. תסכולים מדעתו המשובשת של אבו אחמד, מהמניפולציות של אחרים עליו, מדחייתה של שירין ומהסכנה שבה היא נתונה עקב ההחלטה שלה. כנראה יותר מכל דבר אחר זה מה שהניע את וואליד, הצורך להגן על דודניתו – הירייה שלא בוצעה אז הגיעה עכשיו והיתה שומטת לסת. סוף כל סוף מת האיש שנחשב למת (ולמרות זאת כל אדם שני בערך ידע שהוא חי).
הפרק היה אקורד סיום נפלא לעונה לא אחידה ברמתה של "פאודה". למעשה, בשלב מסוים הורגשה ירידה באיכות ועלייה במריחת הזמן, והשלב הזה הוא מותו של בועז. הסדרה איבדה קצת את דרכה אחרי כן, מה שהולם, כי זה בדיוק מה שקרה לגיבור שלה. אחרי הבומים הגדולים היה צורך ברגיעה מסוימת, והפרק השמיני סיפק כאלה בזמן שדורון משוטט בכפר, הולך למסגד, מחפש את עצמו. זה היה יפה ומתבקש, אבל למרבה הצער, חוסר המיקוד ביתר האלמנטים בסדרה הציף אל פני השטח כמה בעיות. כולן נובעות מהדמויות הנשיות, למען האמת.
מלבד אשתו של אבו אחמד, נאסרין (חנאן חילו), הנשים לקו מאוד בחסר. גלי (נטע גרטי) הייתה מעין קלישאה על רעיית הלוחם. לנורית (רונה לי שמעון) היו פה ושם רגעים טובים – הניסיון שלה לחטט בטלפון של שירין, החצי-קריסה שלה לנוכח עינויי השייח על ידי חבריה – אבל בסופו של דבר נדמה שעיקר תכליתה היה לשמש על תקן האישה שבצוות, מה שבא גם עם המתח המיני המובנה. הסיפור עם שירין היה מוגבל כמו החדר שבו נאלצה להסתגר. הצעת הנישואין הגיעה משום מקום ולא הובהר איך ולמה בדיוק נישואין יגנו עליה אם היא אכן משת"פית – האם זה לא יהרוג ובל יעבור, לא משנה מי את? כולן דמויות עם פוטנציאל מעניין, ויש לקוות שהעונה השנייה תדע לטפל גם בהן כיאות.
למרות החסרונות מדובר באחת הסדרות המעולות ששזפו את המסך הישראלי, ובהישג עצום לדרמה המקומית. מדובר בייצוג כמעט מושלם לפלונטר המטורף של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דקויות שפשוט לא יהיו מובנות לעיניים נוכריות – כמו למשל הדובי שנאסרין מושיבה בתחנת האוטובוס וגורם לכל הסובבים להתרחק, או דמותו המצוינת של קפטן איוב (איציק כהן) המעורה כל כך בנבכי הפרטים הפלסטינים. תוך שימוש בשתי השפות הרשמיות של ישראל, משחק נהדר של כל המעורבים, כתיבה חכמה ואמינה ותנופה סוחפת שלא נחזתה לפניה בטלוויזיה הישראלית – "פאודה" רתמה את העולם המורכב והסבוך הזה כדי ליצור מותחן אקשן מהשורה הראשונה.