לאחרונה סיימתי להאזין לגרסת האודיו של Bossypants, ספרה האוטוביוגרפי של טינה פיי. היתרון העצום בגרסה הזו על פני המודפסת: טינה פיי עצמה מקריאה אותה. במהלך ההאזנה עלצתי שוב ושוב מעצם העובדה שאני זוכה לשמוע את זה מפיה ולא לקרוא את זה באופן רגיל, כי פיי טרחה להמחיש את הניואנסים, את העגות ואת המבטאים באופן שאני לא הייתי יכול לדמיין, ונאמנה כליל – מן הסתם – לאופן שבו רצתה להעביר את הדברים. בנוסף כוללת הגרסה במקרי הצורך (המעטים) אפקטים קוליים ואפילו מערכון שלם מ"סטרדיי נייט לייב".
אבל בין אם בהאזנה ובין אם בקריאה, מדובר בספר כיפי עד מאוד. פיי שוזרת בו את סיפור חייה והקריירה שלה, באופן שמי שמכיר אותה ולו במעט יהנה לחוות את האופן שבו הכל קרה. היא מספרת על נעוריה, על התחלתה כקומיקאית ב-Second City, שם פגשה לראשונה את איימי פוהלר חברתה הטובה – האזכורים החוזרים ונשנים של פוהלר מלבבים, כולל מכתב אהבה שפיי כותבת לה בספר – על ילדותה עם אביה הקשוח ועל אמה, על בעלה וילדתה, על מה שלורן מייקלס לימד אותה ועל SNL, על נשים בקומדיה, על יצירת "רוק 30", על צילומים למגזינים, על שרה פיילין, על משתלחי הפורומים באינטרנט ועוד ועוד. הכל מסופר באותו אופן שנון ומצחיק ואהוב שפיי מפורסמת בעטיו.
אם התיאור הזה לא עשה לכם חשק לעוט ולקרוא/להאזין, הנה מבחר ציטוטים מתוכו, בלי סדר מסוים.
