ב-13 שנות קיומה תיעדה "ילד בן זמננו" כמה רגעים לא פשוטים. כבר בהתחלה, למעשה, ראינו שני זוגות הורים ששכלו את ילדיהם ברחם, ובהמשך כמה מהילדים נאלצו להתמודד עם גירושין או עם בידוד חברתי. יחד עם זאת, מעולם לא הייתה עונה כל כך עצובה כמו העשירית, שהפרק הראשון שלה (מתוך שניים) שודר הערב בערוץ 8. גם בגלל שככל שעובר הזמן יותר הורים מתגרשים ומצלקים את הילדים, ואולי גם כי בעבר היו מספיק אלמנטים שחיממו את הלב במקביל, ואילו הפעם הם נכחו במנות מדודות במיוחד. אחרי יותר מעשור שאני צופה בילדים האלה ובמשפחות שלהם, קשה שלא להיקשר לפחות אל חלקם, וגם במקרים של חיבורים פחות מובהקים, עדיין מדובר בהיכרות "אמיתית" שמשפיעה על יחסי כלפי מה שעובר עליהם.
הסדרה, למי שלא מכיר, היא פרויקט שאפתני ומרתק של BBC העוקב אחרי 20 משפחות בריטיות שנולדו להן ילדים בראשית המילניום, כדי לנסות להבין מה מעצב את האישיות ואת מי שאנחנו. העונה העשירית שלה שודרה בתחילת השנה בבריטניה, ואם אפשר לסמן בה מוטיב אחד מובהק, הרי שזהו פיכחון. 13 שנה אחרי תחילת הפרויקט ו-50 אחוז מההורים המשתתפים בו התגרשו. כבר ראינו בעבר רגעים מדמיעים במיוחד שנבעו מהפרידות הללו. קאלווין היה פעוט זעיר כשהוריו נפרדו, וכחלק מהתגובה שלו הוא היה "הופך לפסל" – מפסיק לנוע ונשאר על עומדו בלי לזוז ככל שיכל. כמה שנים אחרי כן המסכן חווה שוב שבר דומה כאשר בן זוגה החדש של אמו, שהיווה עבורו דמות אב נוספת, נפרד מאמו. "אני רוצה לספר לך משהו", הוא אמר בעצב למישהי מצוות ההפקה שעמדה מאחורי המצלמות, בעוד רגע מדהים של הסדרה, וחשף בפניה שהם נפרדו.
את שרלוט ראינו בקטנותה משחקת בבובות שייצגו את משפחתה – הבובות שלה ושל אחותה מתחבקות וישנות ביחד, אבל לא הבובות של אבא ואמא. אחד המשפטים הכי משניקים בסדרה כולה נאמרו על ידי אביה, ריצ'רד, כשהביט על בתו שרק נולדה אחרי שתאומה מת ברחם ואמר, "אני תוהה אם היא יודעת שהיא לבד". שרלוט היא כעת ילדה בת 12 וחצי שמבינה לאשורן את הסיבות לפרידת הוריה וערה לחלוטין לנסיבות: במקום שהטרגדיה תקרב ביניהם, היא הפרידה.
הילדים נמצאים בשלב ביניים, על קצה של הילדות וספו של גיל העשרה. חלקם כבר נראים כנערים – לאיתן השתנה הקול והוא גבה בטירוף (ולמזלו גם נראה הרבה יותר טוב מהילד הכעור שהיה) – וחלקם עדיין לא, אבל גם בשלב המוקדם הזה רובם כבר הרבה פחות נטול דאגות, הרבה פחות ילדותי, הרבה יותר מודע לחיים האמיתיים. הלנה, הילדה הראשונה שנולדה בפרויקט (בשבוע 22 להיריון, פגה יחידה ששרדה מקרב שלישיה ועם סכנה ממשית וגדולה לחייה), כל כך אהבה ארמונות ופיות ואגדות – עכשיו היא רוצה להיות עיתונאית חוקרת. בהתאם ההורים מרגישים שהם מתחילים לאבד את הילדים, והכל שזור בטון מלנכולי של הזמנים היפים שלא יחזרו עוד. אליסון אומרת על פאריס, "אני מסתכלת עליו והתינוק שלי נעלם. אני רואה בפנים שלו הבזקים של הגבר שהוא הולך להיות". ואביהם של התאומים אלכס ואייבו מגדיר את הילדות כתהליך של אובדן. הם היו בני שנה, עכשיו הם בני 12 ומשהו, הם לעולם לא יהיו שוב בני שנה וכן הלאה. ג'יליאן, אמו של וויליאם, שתמיד הייתה ממש כנה מול המצלמות, מבכה בכאב רב ובפה רועד את הבחירה שלה להפוך לאם במשרה מלאה במקום להמשיך בקריירה שלה כפרקליטה, תחום שהייתה טובה בו ויכולה להצליח בו.
הפירוט הזה אינו מקרי – נדמה שהמצלמות הפעם מתמקדות יותר בהורים ופחות בילדים, שאולי היו פחות נכונים לשתף פעולה כעת כשהם מסוגלים לעמוד על דעתם. הם שוזפים פחות את המסך והתוכנית נמנעת מניסויים חברתיים מעניינים כפי שעשתה בעונות קודמות. יתר על כן, לראשונה מוצגים לנו גם סבא וסבתא של רבים מהילדים, מה שאמנם מוסיף נפח מעניין לעולמם, אבל גם מדגיש ביתר שאת את ההתבגרות וצובע את הפיכחון בצבעים עזים אף יותר. המקרה המובהק ביותר הוא של סבתו חולת הפרקינסון של מתיו, שבר נוסף של דינמיקה משפחתית מוכרת – מצבה דרש את העברתה לבית אבות כדי שתקבל השגחה צמודה. המראה של בעלה שפוף הראש היה פשוט שובר לב.
אבל כמובן, אין פיכחון ושברון לב גדולים יותר מאשר במקרה של איב, שאיבדה את אמה למחלת הסרטן כשהייתה בת 8. ראינו את גוויעתה של האם כבר בעונת 2008 ואת ההתמודדות של איב בעונת 2010, אבל הפעם קיבלנו מנה מזוקקת שלה, של אחותה הקטנה ושל אביה. קשה להישאר אדישים. הילדה שמצד אחד נשמעת כמו נערה בוגרת ומנגד נתלית באמצעים תמימים, כשיחד עם אחותה היא מפריחה אל השמים בלונים עם מכתבים לאמם, מספרת במעין קורקטיות של שגרה על הרגע שבו אביה סיפר לה שאמה מתה ועל כך שבעיקר חסרים לה החיבוקים שלה.
כשהתחלתי את הצפייה בסדרה לא ממש העליתי על דעתי שהמעורבות הרגשית שלי תיאלץ אותי לצפות בגרון חנוק בחלק ניכר ממה שעובר על הילדים האלה ועל משפחותיהם. והגם שלא הכל כה עגום בעונת 2013, מה שכן – נתלה ולא מרפה כמו ילד קטן.
