מפעם לפעם מתפנה "רחוב סומסום" האמריקנית לקרוץ גם להורים באמצעות פארודיה בדרך-כלל-נהדרת על סדרה או סרט שהם עצמם צופים בהם. הנה ריכוז של מבחר מהפארודיות הללו.
עדכון: משחקי הכסא, פארודיה מעולה, מתבקשת ומלבבת על "משחקי הכס".
פרנק אנדרוולף מנסה להשיג את בתיהם של שלושת החזרזירים בפארודיה נהדרת על "בית הקלפים".
"מלחמת הכוכבים", לגמרי מקסים.
"דם אמיתי" – זה אדיר.
אבל "אימפריית הטיילת" הוא עדיין האהוב עלי.
הסופרת והמבקרת מרתה פ. נוקימסון חושפת היום (27/8) שדיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", חשף בפניה את התשובה לשאלה שנשאלת מאז שנגמרה "הסופרנוס" ב-2007: האם טוני חי או מת? הסוף הנתון לפרשנות הביא לתלי תלים של השערות. ממש לאחרונה חיווה בנושא את דעתו מייקל אימפריולי, שגילם בסדרה את כריס מולטיסנטי, ואמר "ברור שטוני מת".
חודש אחרי שנגמרה "הסופרנוס" כתבתי כך על הסוף:
בזמן אמת התבאסתי. כמו כולם גם אני לא הבנתי מה קרה לתמונה והייתי בטוח שהקובץ דפוק. רק בתום 11 שניות הדומיה הבנתי שלא. מטבע הדברים התחלתי להפוך בנושא בימים שאחרי כן – ומבלי לקרוא דעות של אחרים, כך שזה היה די מוגבל – וקלטתי את החכמה בכל הסצינה החותמת. מרגע שמגיעים לדיינר, התחושה הרת הגורל, הידיעה הברורה שמשהו הולך לקרות ושהוא יהיה רע. כשמדו חצתה את הכביש ידעתי שזהו זה, זה סופה, הנה היא נדרסת. ממש קפצתי ממושבי – מילולית – כשהרכב עבר. ואז היא נכנסת, ואז טוני מביט בה, ואז שחור. יש מספיק רבדים ברעיון של החשכת המסך, ועיקרם הפרשנות האישית, אבל מה שאני הבנתי בדיעבד היה,
1. הדקות האחרונות הללו מגלמות בחובן את חייו של טוני. התחושה הכבדה שמשהו אורב לך, ההצצות התמידיות מעבר לכתף, הבהייה בפני אנשים זרים כדי לקרוא את כוונותיהם. לא כיף.
2. יש כאן מעין In Your Face מצד דיוויד צ'ייס. הרי למה כל כך פחדתי והייתי על קוצים לאורך הסצינה האחרונה הזאת? כי ידעתי שהיא האחרונה. אני יודע שהפרק הוא באורך כזה וכזה ובעומדי בדקות המעטות שלפני סופו, בהיעדר כל רגע קתרטי לפני כן מלבד מותו המחריד של פיל ליאטורדו, ציפיתי לאורך הדקות המעטות האלה שמשהו גדול יקרה. מבחינתי ניצול הזמן הזה מצד צ`ייס היה אקט מניפולטיבי שפורט ומשחק על ההנחות המוקדמות של הצופה לשם ההנאה שבדבר, רק כדי לסיים אותן באבחה של עולם כמנהגו נוהג.
עכשיו, שבע שנים אחרי סוף הסדרה, מגיעה תשובה מהאיש עצמו. על פי נוקימסון, שהכניסה את התשובה הזו בתור תמונה בסוף כתבתה הארוכה, כך זה היה.
עדכון: לא כל כך מהר. בהצהרה שהוציא הלילה היחצ"ן של דיוויד צ'ייס הוא כותב כך: "עיתונאית של Vox פירשה שלא כהלכה את דבריו של דיוויד צ'ייס בראיון ביניהם. לצטט כפשוטו את דיוויד צ'ייס אומר 'טוני סופרנו לא מת' זה לא מדויק. ישנו הקשר גדול בהרבה להצהרה הזו, וככזו היא אינה נכונה. כשם שאמר דיוויד צ'ייס מספר פעמים לציטוט, 'השאלה אם טוני סופרנו חי או מת היא לא הנקודה'. המשך של חיפוש התשובה הזו לא יניב פרי. הסצינה האחרונה של 'הסופרנוס' מעלה שאלה רוחנית שאין לה תשובה נכונה או שגויה".
במילים אחרות, ערפול משרת הרבה יותר את הפאסון. קשה לי להאמין שנוקימסון פירשה את דבריו של צ'ייס באופן כה שגוי, התשובה שהיא סיפקה הייתה כה נחרצת עד שטרחה להפוך אותה לתמונה מעוצבת. אבל שיהיה.
אריק ובנץ פוגשים את הסופרנוס, הרשימה השחורה מחודשת, קונאן הולך לפרסומות, ביטולים, חידושים, רייטינג ועוד חדשות וקטעי וידאו (שחלקם פורסם לאחרונה בפייסבוק וטוויטר של הבלוג).
עטו את בגדי הנשף, הנה פוסטר לעונה החדשה של "בנות", שמגיעה בחודש הבא. פוסטר חדש גם לעונה החדשה של "ארצ'ר", המגיעה אף היא בינואר, ובנוסף וידאו אוריינטציה חשוב: כך תתמודדו עם נינג'ות. ובפברואר חוזרת "בית הקלפים" עם עונה שנייה, ויש לה טיזר לקוני שמכריז ברוב רושם על התאריך.
חידושים וביטולים: כבר עכשיו, "הרשימה השחורה" חודשה לעונה שנייה. ולמתעניינים, "ריפר סטריט" בוטלה על ידי BBC ו השמש שקעה על Low Winter Sun, שבוטלה על ידי AMC.
פוקס מקצצת את הזמנת פרקי הסדרה המושמצת Dads ל-19 במקום 22, ומנגד מנפחת את הפרק האחרון לעונה של הלהיט "סליפי הולו", שישודר בינואר, לכדי שעתיים.
רייטינג השבוע. יום שלישי: "גולברג" בשיא שלילי אבל עדיין טוב יותר מאשר "מינדי" ו"אישה לראווה"; "ברוקלין תשע תשע" עולה. יום רביעי: ירידות לכל הקומדיות של ABC אבל "נאשוויל" שומרת על חוסר כוחה. "החץ" ו"אנשי המחר" עולות. יום חמישי: "צלילי המוזיקה" לייב הוא הצלחה עצומה עבור NBC, התוכנית הכי נצפית שלהם ביום ה' מאז הפינאלה של ER. ניתן לצפות לעוד כאלה. "האנטומיה של גריי" בשיא שלילי נוסף. יום שישי: רייטינג שישי: "בונז", "גרים" ו"דרקולה" עולות. "לגדל את תקווה" במצב בכי רע.
שמועות הגיוניות גורסות שהעונה הבאה של "אימפריית הטיילת" תהיה האחרונה (וגם מקוצרת). קריאה מרתקת לחובבי הסדרה.
תודה לתומר, שכותב: כחלק מהריבוט לסדרת הסרטים "שליחות קטלנית", תופק במקביל סדרת טלוויזיה של הפרנצ'ייז. יפיקו אותה במשותף הצוות שהיה אחראי לסדרת הטלוויזיה הקודמת, The Sarah connor Chronicles, ותסריטאי הסרט החדש.
עיצרו הכל! פולי ובובי מ"הסופרנוס" הם אריק ובנץ בספיישל אמיתי של "רחוב סומסום" לכבוד חג המולד.
פנקו את עצמכם עם דקה ושלושים ותשע שניות מהסרט החדש של "ורוניקה מארס", שצפוי להגיע במרץ 2014. תכל'ס עשה לי קצת חשק.
פעם, לפני שמונה שנים, עשינו בפורום בנענע ספיישל "שלוש הסדרות המשמעותיות בחיינו" (כאן היה החלק השני), לא סתם כאלה שממש אהבנו, אלה כל הסדרות והתוכניות שהיו עבורנו ציון דרך, שעשו איזה סוויץ' בלב או אפילו ממש בחיים. כשאני מסתכל על הבחירות שלי אז, אני קולט שהמון השתנה. זה היה לפני שצפיתי בעונה הרביעית של "הסמויה", לפני ש"מד מן" שזפה מסך כלשהו, לפני שצפיתי שוב ב"דדווד", לפני השלמות שהפגינה "מחלקת גנים ונוף"', לפני החלק השני והכל כך פגום של "עמוק באדמה", וכהנה וכהנה. אני קורא את מה שכתבתי על "עמוקב" ופשוט לא מתחבר לזה יותר. הרבה השתנה בשמונה השנים האלה, גם מבחינתי – הן כאדם והן כצופה טלוויזיה – וגם מבחינת הדברים שהגיעו מאז.
אז עכשיו, אחרי בחינה מחודשת (או בפעם הראשונה), מה הן שלוש הסדרות שהכי השפיעו עליכם? עדיף כמובן לפרט, שיהיה מעניין. אם כבר הגבתם על זה בפעם הקודמת שלנו והבחירה שלכם השתנתה, ספרו מדוע.
אני אוהב טלוויזיה הרבה יותר מסרטים. אני לא מבין למה אנשים מתרגשים מהעלילות ומתחברים לדמויות תוך שלוש שעות מקסימום, לא ברור לי למה אני אמור להרגיש קתרזיס על דמות שהכרתי רק עכשיו. אני מעדיף סדרות או ספרים, אני מעדיף תהליך ארוך ומתון, אני רוצה ללמוד להכיר את הדמות כמו חבר חדש, אני רוצה שיהיה לי אכפת ממנו. האהבה הזאת התחילה עם סדרות פשוטות כמו "אבודים" או "נמלטים", אבל די מהר התקדמה ל"הסופרנוס", "שובר שורות", "אימפריית הטיילת" ו"הסמויה".
כבר שנים שמתנהל ברשת ובארוחות שישי הוויכוח האלמותי: “איזו סדרת טלוויזיה היא הטובה ביותר?". לאחרונה הוא התעורר אחרי שאנטרטיינמנט וויקלי דירגו את "הסדרות הטובות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה". הוויכוח מיותר, לא כי אנחנו חבורה של פרדות שלא משנה מה, אנחנו לא נשנה דעה. אלא כי העימות לא נכון. אנשים למעשה מנסים להשוות בין תנין לדרקון. בואו ניקח את הדוגמה הקלאסית, "הסופרנוס" מול "הסמויה", לכאורה שתי סדרות דומות: שתי יצירות מופת מז'אנר הדרמה שעוסקות גם בפשע, שתי סדרות שנוקטות בגישת הסיפור העונתי במקום האפיסודי, שתי סדרות מתור הזהב של HBO וכיו"ב. אבל הבעיה שזו נקודת מוצא מוטעית – בעוד שב"הסמויה" יש במספר ענק של דמויות והיא יותר מתעסקת בהצגת מצב חברתי קיים, "הסופרנוס" מציגה בעיקר את טוני סופרנו, נבכי נפשו ומצבו הפסיכולוגי.
אם כבר להשוות, אולי עדיף לעשות זאת בין "הסמויה" ל"הפמליה" או בין "הסופרנוס" לאנימה "נאון ג'נסיס אנוואגליון"? על פניו ההקבלה אולי נראית מוזרה בהרבה מאשר "הסופרנוס" ו"הסמויה" – סדרה אחת עוסקת במאפיונרים והאחרת בילדים הנמצאים בתוך רובוטים ונלחמים במלאכים, אחת דרמה מורכבת והאחרת היא מדע בדיוני מובהק. אבל כאן צריך לעצור ולשאול, מה מאפיין ז'אנרים? מדע בדיוני אינו רק רובוטים ועתיד, הרי היה יותר מכך בסרט "בלייד ראנר". פנטזיה אינה רק אבירים ודרקונים, "משחקי הכס" לימדו אותנו אחרת. קומדיה היא לא רק צחוקים ובדיחות, היו פרקים של "הסמויה" שבהם צחקתי יותר מאשר בפרקים של "איך פגשתי את אמא". וכמובן לא חסרות דוגמאות נוספות.
כיום בטלוויזיה, בסרטים, במשחקי המחשב, בספרים, בקומיקס ובמקומות רבים נוספים, יש שילוב בין ז'אנרים. מעין התנגשות בלתי נמנעת הנובעת מהפוסט-מודרניזם ומהעובדה שבערך הכל כבר נעשה קודם לכן. זו הסיבה שבעייתי להמשיך להשתמש בשיטות החלוקה הישנה לז'אנרים. כשאני רוצה להמליץ לאנשים על "משחקי הכס" בגלל הביקורתיות שבה והעלילה המרתקת, אבל היא נשללת די מהר בגלל "שיש בה דרקונים", איך אפשר להסביר שהדרקונים בה מהווים פרט משני?
צריך להתחיל להסתכל על ז'אנרים כחוויה שאותה הצופה עובר ולא כתמונה חיצונית. "הסמויה" משקפת את התקופה שבה אנחנו חיים, היא מראה את החיים הקשים והזנוחים בשוליים הקשים בעולם הקפיטליסטי בראשית המאה ה-21. בעוד "הפמליה" מציבה מראה בפני הנהנתנות והזוהר ההוליוודיים. שתיהן בוחנות את אותה מדינה רק במקומות שונים, מעין החלום האמריקני ושברו. שתיהן יוכלו לאפשר לאנשים בעוד מאה שנה להבין כיצד חיו פעם בארה"ב. חוויה אחרת היא נפש האדם והתפתחות פסיכולוגית, כאן נחקור את נפשו של טוני סופרנו, את העבר שלו, איך זה משפיע עליו בהווה וכיצד הוא מגיב לדברים. אותו הדבר נעשה עם דון דרייפר מ"מד מן" או שינג'י איקארי מ"אנוואגליון".
אנחנו עוברים חוויות פנימיות או הארות מסוימות בזמן שאנחנו צופים בסדרות כאלו ואחרות, ובעקבות זאת ממליצים על הסדרות הללו גם למכרים שייהנו מאותה חוויה ויתרגשו ממנה, אבל הז'אנר יכול להוות גורם מפריע שמביא לשלילה מיותרת. מצד שני אם היינו יודעים שסדרה מסוימות מקוטלגת בגלל החוויה שהיא מעבירה לנו, פסיכולוגית, הרפתקנית, לאמשנה, היא יכולה לעזור לנו יותר בסינון אילו סדרות לבחור ואילו לא, כי אנחנו יודעים ממה אנחנו נהנים יותר. במילים אחרות: כדאי לא לשפוט ספר לפי הכריכה.
ג'יימס גנדולפיני נפטר, גם אמו של סטיבן קולבר, דן הרמון מטנף ומתנצל, צ'ארלי שין מטנף ומפטר, ג'ימי קימל מצ'ננג, ג'ימי פאלון מיידלל, העולם מצחיק, חניבעל ועוד חדשות, קטעי וידאו (שחלקם פורסם לאחרונה בפייסבוק וטוויטר של הבלוג) וכמה דברים שקורים בימים הקרובים בטלוויזיה.
ג'יימס גנדולפיני נפטר אתמול בלילה מהתקף לב בגיל 51. אידי פאלקו, שגילמה כמובן את רעייתו ב"הסופרנוס", ספדה לו: "אני המומה והרוסה ממותו של ג'ים. הוא היה איש של עומק ורגישות אדירים, עם טוב לב ונדיבות מעבר למילים. אני מחשיבה את עצמי כבת מזל על כך שביליתי עשר שנים כעמיתתו הקרובה. לבי יוצא אל משפחתו… האהבה בין טוני וכרמלה הייתה אחת הגדולות ביותר שאי פעם הכרתי".
גם דיוויד צ'ייס הגיב על מותו: "הוא היה גאון. כל מי שראה אותו אפילו בתפקידים הכי קטנים שלו יודע את זה. הוא היה אחד השחקנים הגדולים ביותר של זמננו ושל כל זמן אחר. חלק גדול מהגאונות הזו דר בעיניים העצובות האלה. אני זוכר שאמרתי לו הרבה פעמים, 'אתה לא מבין את זה, אתה כמו מוצרט'. היה שקט בצד השני של הטלפון. לאשתו ולילדיו זה ממוטט. וזה רע עבור יתר העולם. הוא לא היה קל לפעמים. אבל הוא היה השותף שלי, הוא היה אחי בדרכים שאני לא יכול להסביר ולעולם לא אדע להסביר".
חברת 'כן', כמו תמיד, עם האצבע על הדופק: החל מהלילה תשודר "הסופרנוס" מההתחלה בערוץ כן או.
חה חה. איזה מישהו באיזה אתר (סופר כלשהו, מסתבר) טוען ש"שובר שורות" טובה יותר מ"הסמויה", "הסופרנוס" ו"מד מן". הוא מסייג את זה ב"או לפחות זו שאני הכי אוהב", אבל עוד לפני שהוא מגיע לפואנטה הוא שם לעצמו רגליים כאשר הוא טוען שאוהבי "הסמויה" מתייחסים אליה כאילו היא באמת קרתה. ובכן, היא באמת קרתה. ההתרחשויות בה מבוססות על אמיתות ועל דברים ועל אנשים אמיתיים, אם לא אחד לאחד אז בווריאציה שלהם. צפייה בעונה הרביעית אכן מאפשרת לי לומר כמה דברים ידעניים על מערכת החינוך הציבורית בארה"ב, ילדים אכן מתים בשיכונים גם אם לא קוראים להם X או Y. התהליך שוולטר ווייט עובר ב"שובר שורות" בהחלט מרתק והרעיון מאחוריו מעניין, אבל ראשית, יש מספיק דוגמאות טובות לפרוטגוניסטים שהפכו לאנטגוניסטים. אולי לא כמו וולט ב"שובר שורות", אבל כן כמו ביצ'ר ב"אוז" ובמובנים רבים גם ויק מאקי וחבורתו מ"המגן", ואם נלך רחוק יותר – טוני אלמיידה ב-"24". שנית, יופי שהרעיון מצוין, אבל הביצוע שלו רחוק מרחק שנות אור מהשלמות של "הסופרנוס", "הסמויה" ו"מד מן", והדבר היחיד שבכלל מצליח איכשהו לשכנע אותי בתהליך שעובר וולט הוא משחקו הפנומנלי של בראיין קרנסטון, כי זה בטח לא התסריט והבימוי.
בסוף 2009 הבעתי את שביעות רצוני מהטלוויזיה המתוכננת לנו בראשית העשור הממשמש. בפתח עמדו בין היתר "טרמיי", סדרה חדשה של דיוויד סיימון, ו"אימפריית הטיילת", סדרה חדשה של איש "הסופרנוס" טרנס ווינטר יחד עם מרטין סקורסזי. באותה תקופה נודע גם שכריס אלברכט, האיש שאחראי לתור הזהב של HBO כאשר עמד בראשה בניינטיז ובנוטיז, עובר לנהל את רשת הפרימיום המתחרה Starz. אין לנו אלא ללקק את האצבעות ולהמתין בציפיה, לא?
לא. אסור להגביה ציפיות, כידוע. הן מתנופפות על החבל ברוח ויונים אוהבות לחרבן עליהן. עם שלטונו החדש של אלברכט בסטארז ציפיתי גם כאן לתור זהב שיכלול ענקיות בסדר גודל של "הסמויה", "הסופרנוס", "דדווד" ו"עמוק באדמה", אבל הסדרה הראשונה שהזמין הייתה "קמלוט" הקלושה, שתקעה מקל בגלגלי הביטחון שלי בבחירותיו. אמנם צפויות להגיע בהמשך סדרות מאוד מסקרנות (שיפורטו בחלק נפרד בימים הקרובים), אבל הסיפתח חיוור במיוחד.
מנגד ב-HBO הלכו אל שמות שהיו מוכרים להם היטב. אפשר להבין אותם: ב-2006 פנה אליהם איש "הסופרנוס" מתיו וויינר בהצעה לרכוש ממנו סדרה שיצר על פרסומאים בשדרות מדיסון בשנות השישים. HBO דחתה את ההצעה, כמו גם גורמי שידור אחרים, עד שלבסוף וויינר הגיע אל AMC, רשת כבלים נידחת בעלת ניסיון כמעט אפסי בהפקת סדרות מקוריות. הסדרה שלו, "מד מן", הפכה את הרשת האלמונית הזו לאחת שמכנים אותה תדיר 'HBO החדשה' (ומאז דומה שהיא מנסה לחבל בתדמית הזו בעקביות, אבל זה כבר סיפור אחר), בזמן ש-HBO הישנה עמדה מהצד וראתה איך שנה אחרי שנה הסדרה שוויתרה עליה גורפת כל פרס אפשרי, סוחטת כל מחמאה קיימת והופכת לתופעת תרבות שכמותה לא ידעו מאז "הסופרנוס".
