ווסטוורלד 1.01: המקורי
Tag Archives: פיילוט
תקליט שחוק
מה חשבתם אתם?
"היהודים באים", וטוב שכך
—
כבר מהמערכון הפותח בפרק הראשון של "היהודים באים" קל לשער מהי ההשפעה הגדולה ביותר עליה. הרקע המדברי, המלבושים התנ"כיים וניתוץ הפרות הקדושות מעלים על הדעת מיד את "בריאן כוכב עליון", קומדיית המופת של מונטי פייתון שלעגה לקלות שבה דתות נוסדות והקימה על החבורה הבריטית בערך את כל אנשי הדת בעולם. "היהודים באים" נפתחת עם משה רבנו היורד מן ההר עם לוחות הברית אל עם ישראל ומתחיל לשנות באוזניהם את עשרת הדברות, והעם כדרכו מתחיל להקשות ולהתחכם. התוצאה אמנם רחוקה מלהיות הפתיחה החזקה ביותר ש"היהודים" יכולה הייתה לספק, למעשה המערכון בינוני למדי, אבל הוא מבשר יפה את הערמת הקשיים והתחכום העומדים בלבה של התוכנית עצמה.
מונטי פייתון הם אילן גבוה במיוחד להיתלות עליו, ולזכותה של תוכנית הסאטירה החדשה של הערוץ הראשון בכיכובם של מוני מושונוב, יוסי מרשק, יעל שרוני, יניב ביטון ועידו מוסרי, ייאמר שרוב הזמן היא לא נופלת. יחד עם זאת, בכוחה הגדול של התוכנית טמונה גם הבעייתיות שלה: אין לה אלוהים. זו הסיבה שהיא מגיעה יותר משנה אחרי שכבר שובצה לשידור בערוץ 1, בעקבות פרומו חמוד על רוצחים ימנים שהביא לקול צעקה מצדם של פוליטיקאים אופורטוניסטים, וגרם ליו"ר רשות השידור בדימוס אמיר גילת להסיר אותה מלוח השידורים עד להודעה חדשה. ואם הדבר הקטן הזה – בסך הכל 18 שניות – גרם לכך, ניתן רק לשער מה יעשו רגעים נפיצים יותר בסדרה.
עכשיו כשהגיעה מסתבר שישנם נוספים כאלה ב"היהודים באים", מקרים שנדמה כאילו נעשו לשם ההתרסה בלבד ומקנים תחושה שהתוכנית מועדת על הקונספט שלה ועל מזבח המרי-בכל-מחיר. משה המתמודד עם נדנודי העם במערכון הפותח הוא משהו שעוד אפשר להחליק, למרות המחסור החריף בצחוקים והסיומת הצולעת, אבל הטיעונים נגד אסתר המלכה במערכון שפותח את הפרק השני – במערכון שמופיע ממש כאן למעלה – גורמים להתכווץ במבוכה. מזל שהפאנץ' ליין המצוין גואל אותו.
טוב אם כן להיווכח לדעת שהרגעים המקרטעים זניחים וניגפים רוב הזמן מפני מערכונים שרובם חמוד וחלקם מעולה ממש. יוסף שכופה את סיפורי חלומותיו על אחיו (יניב ביטון הורס שם), או יצחק וישמעאל שמנסים להתחמק מחיתוך ערלתם, או ביאליק המקריא משירתו בפני קהל, רעיון אדיר שהיה הופך למושלם לו קוצר בחצי (כל אלה במקרה מהפרק השני). גם השאלונים משעשעים – שאלה אחת זהה שדמויות רבות מההיסטוריה היהודית עונות עליה.
אבל הרגעים המבריקים במיוחד הם אלה שבהם ישנו רובד סמיך של דו-משמעות. כמו למשל הישיבה הראשונה של משרד העלייה והקליטה, שבה דנים אנשי המשרד הלבנבנים בהעלאת יהודי אפריקה, ועד מהרה מתברר שהם עושים זאת בהקבלה ישירה להבאתם בכפייה של האפריקאים אל ארה"ב. הפיקחות במערכון טמונה בעובדה שהוא רוקד בהצלחה על שתי חתונות – מצד אחד מציג את עומקי הגזענות של חלק ממקימי הארץ האשכנזים, ומנגד מספק פרספקטיבה כשהוא רותם לצרכיו את הרטוריקה האכזרית במיוחד של ניצול שחורים על ידי לבנים.
אחת הדוגמאות הנהדרות הנוספות היא המערכון אצל הקב"ן במצדה. שימוש חכם בפרקטיקה הידועה של איום בהתאבדות אצל הקב"ן כדי להתחמק משירות, הופכת כאן למשאלה לא-להתאבד, הד ישיר ועגום לכל לוחם שאינו רוצה להישלח לקפח את חייו. וגם טייק על "סטן" של אמינם בפרק השני, שבמסגרתו ברוך גולדשטיין כותב לאלוהים כשם שהמעריץ הפנאט של אמינם כתב לו. רגעים מלאי השראה כמו אלה מחפים גם על הרגעים הפחות מוצלחים וממחישים שישנם כשרונות גדולים מאחורי כל הסיפור הזה.
"היהודים באים" מגיעה כדי להטיל ספק ולערער את המוסכמות, והיכן יש יותר כאלה מאשר בהיסטוריה היהודית? הרעיון כשלעצמו לא לגמרי חדש, "זוהי סדום" והרבה לפניה "חצי המנשה" היו שם קודם, אבל לעומתן "היהודים באים" אל"ף, לא מגבילה את עצמה אל התנ"ך אלא שולחת זרועות אל כל ההיסטוריה הקאנונית היהודית והישראלית, ובי"ת, טובה. עלייתה למסך היא המעשה האמיץ ביותר של הערוץ הראשון מאז שחבורה קומית קיצונית אחרת המונה ארבעה גברים ואישה אחת הגיעה אליו בשנות התשעים [1], וכמו "החמישיה הקאמרית" גם "היהודים באים" הולכת בגבורה אל מחוזות בוטים ומעוררי מחלוקת, ואגב כך נוגעת לא אחת בגאונות. אפשר כבר עכשיו להתחיל לעבוד על עונה שנייה? הרי חיכינו מספיק.
[1] למה שוב רק אישה אחת? במיוחד בהתחשב בעובדה שישנם מערכונים שהגברים מתחפשים בהם לנשים.
רומן בלתי נשכח
—
יש משהו עוכר שלווה ב"הרומן" כבר מתחילתה, וזה קורה למרות שאנחנו בעצם רואים משהו די מושלם. הסדרה החדשה של שואוטיים נפתחת עם דומיניק ווסט – לנצח מקנולטי מ"הסמויה" אבל כאן קרוי נואה סולוויי – קופץ לבריכה, מה שנראה על המסך מאוד אסתטי ומאוד מטהר ומצולם נהדר. שחיינית צעירה ויפה מגיעה ומבקשת לחלוק איתו את המסלול בבריכה, הוא מסכים. השחיינית מפלרטטת איתו ומאוחר יותר גם מתחילה איתו מפורשות, נדמה שכל הסיפור מתחיל ממש שם בדקות הראשונות. אולם הציפיה הזו מיד מושבת ריקם. השחיינית קולטת שהוא מחזיר לאצבעו את טבעת הנישואין שלו ונרתעת. הוא אינו עושה צעד כדי לשכך את מבוכתה בכך שיפלרטט בחזרה או בכל זאת ייעתר לחיזוריה. איזה גבר מושלם הכובש את יצרו, אם יצרו בכלל עשה כאן עבודה כלשהי.
נואה ממשיך להיות מושלם גם בדקות שאחרי כן. מאוהב באשתו ונמשך אליה אחרי כל השנים שחלפו. סובלני ואוהב כלפי בנו המתבגר גם אחרי שעשה מעשה מרתיח, במקום להחטיף לו כאפה מצלצלת ולו מתוך אינסטינקט. מציל את חייה של בתו כאשר היא נחנקת. לא בקטע של לעשן. לא נעתר לבחורה אטרקטיבית נוספת, אליסון ביילי, שמתחילה איתו.
"הרומן" מתרחשת במונטוק, לונג איילנד. אליסון (רות' ווילסון, "לות'ר") היא מלצרית צעירה שעובדת בדיינר מקומי ומנסה לאסוף את השברים של נישואיה לאחר טרגדיה שפקדה אותה. בעלה קול (ג'ושוע ג'קסון, עדיין פייסי מ"דוסון קריק") מתקשה לשמור על היחסים עם עמה. הנישואים המתוחים של השניים עולים על שרטון כשאליסון פוגשת בנואה, סופר ומורה מניו יורק שמבלה את הקיץ בבית הורי אשתו ואם ילדיו הלן (מורה טירני, "ER").
לאורך כמעט חצי שעה של הפרק, המושלמות הכמעט על-אנושית של נואה מלוּוה בצרימה, והצרימה הזו נובעת מעצם שמה של הסדרה. הרי לא ייתכן שהכל באמת כל כך מושלם אם מעל הכל מתנוסס "הרומן" (או 'העניין' או 'הפרשייה' או כל מובן אחר של המילה 'affair'). הוא גורם לנו להידרך ולהיערך לרגע שבו הכל ישתבש. וזה מה שמבריק בפרק הבכורה, התחושה המתמדת של משהו המבעבע מתחת לפני הדברים עד שבכל רגע אנחנו מצפים לקריסה. לאורך חלקו הראשון של הפרק אנחנו מקבלים כמה וכמה הזדמנויות כאלה, שבסופו של דבר נראים כמו נקודות ציון וסמלים לחייו של הגיבור: מצוי בתחושת חנק תמידית ולא מצליח לשכב עם אשתו בלי שיופרעו.
ואז, באמצע הפרק, נחשפת בפנינו עובדה קריטית – כל הזמן הזה נואה הוא זה שתיאר את מה שראינו, ומסיבה כלשהי שלא הובהרה הוא עשה זאת בפני בלש בחדר חקירות. משם מתחלפת נקודת המבט של הסיפור לזו של אליסון, וכאשר היא מתארת את נקודות ההשקה שלה עם נואה שכבר ראינו לפני כן, הם שונים בתכלית. אבל בתכלית. למעשה, נדמה כי אין אפילו אלמנט אחד בכל המפגשים ביניהם שהשניים מתארים באותו אופן, ומאחר שכל מה שאנחנו רואים על המסך מסתמך על דבריהם לאותו בלש בהזדמנויות שונות, עלינו הצופים להטיל ספק בערך בכל דבר שהם אומרים. משתי הגרסאות עלינו למצוא את המשותף שמצייר את מה שקרה באמת, והעובדה שכל זה נובע מחדר חקירות בלי שנדע מדוע, ממשיכה ללבות את תחושת הבעבוע מתחת לפני השטח.
זהו קונספט מרתק מאיש שיודע דבר או שניים על קונספטים, חגי לוי, יוצר "בטיפול". הוא הגה אותה יחד עם שרה טרים, שאיתה עבד בגרסה האמריקאית של "בטיפול" ומאוחר יותר הייתה מועמדת לאמי על חלקה בכתיבת "בית הקלפים". בראיונות איתו מעיד לוי כי הסדרה האהובה עליו אי פעם היא "הסמויה", ומענג לראות את החיבורים אליה בפועל על המסך. לא רק העובדה שהשחקן הראשי בה הוא גם הכוכב כאן, אלא גם אריק אוברמייר, שכתב ב"הסמויה" ומאוחר יותר יצר עם דיוויד סיימון את הסדרה הבאה שלו, "טרמיי", נמצא כאן על תקן כותב ומפיק. את חמיו של ווסט מגלם ג'ון דומן, האיש שהיה הפקד ראולס ב"הסמויה", כלומר המפקד הישיר של מקנולטי. קשה לא להיזכר בדמויותיהם מפעם כאשר השניים חולקים סצינה משותפת ב"הרומן" ומשחזרים בערך את אותם יחסי כוחות מאז. למעשה, קשה היה לא לדמיין את דומן זוקר את שתי אמותיו כלפי ווסט ואומר לו ביובש, "תשומת לבי המלאה, מקנולטי". אם אלה לא מספיקים, ווילסון שמככבת כנגד ווסט ידועה בעיקר מתפקידה ב"לות'ר", שם התרועעה מול יריבו של מקנולטי, סטרינגר בל (או אידריס אלבה, כפי שהוא מתעקש לקרוא לעצמו).
אבל זכרונות מ"הסמויה" הם רק הדובדבן שבקצפת. לא מעט יצירות אחרות שעולות לראש ביתר שאת בעקבות "הרומן". "רשומון" כמובן, שהתבסס על נקודות מבט ואמת יחסית. "נעלמת" של ג'יליאן פלין מהזמן האחרון, שהשתמש אף הוא בשני נראטיבים מקבילים ולא אמינים, הגברי והנשי, כדי לגולל סיפור אחד. "החשוד המיידי", שבו מה שראינו על המסך לא היה בהכרח מה שבאמת קרה. ואף על פי כן מצליחה "הרומן" לרקוח מהאלמנטים האלו משהו חדש ומרתק, הלוקח לשלב הבא את הצפייה הפעילה והמרוכזת של הצופה שסומכת עליו שיבין ויזכור, וירכיב את הפאזל כדי לקבל תמונה אמיתית.
הפלאש 1.01: עיר של גיבורים
Outlander 1.01: סאסנאך
לא בדיוק ידעתי למה לצפות מ-Outlander (מכאן והלאה אקרא לה "נכריה" כשם שתורגמו הספרים), דרמת המד"ב הרומנטית שמשודרת הלילה ברשת הכבלים Starz, וכבר זמינה אונליין מזה כשבוע (אומרים שעד כה צפו בה יותר ממיליון איש, כך שייתכן שהיא צפויה להצליח יפה). ידעתי שרונלד ד. מור, איש "באטלסטאר גלקטיקה" (שלא צפיתי בה) עיבד אותה לטלוויזיה על פי סדרת ספרים רומנטיים שכתבה דיאנה גבלדון, המתארים את מסעה בזמן של קלייר, אחות קרבית מהימים שאחרי מלחמת העולם השנייה, אל המאה ה-18 בסקוטלנד. מאחר שאני חובב גדול של מסעות בזמן אבל פחות מתחבר אל ספרות רומנטית, בעיקר כי היא כל כך נוטה לקיטש, תהיתי לאיזה מהכיוונים תמשוך הסדרה הזו.
פרק הבכורה ממש הרשים אותי. בעיקר בתחילתו, האמת, עוד לפני שקלייר הגיעה אל העבר. הייתה עדינות ויופי רב בתיאור החיבור המחודש בין קלייר לבעלה פרנק, שהמלחמה הפרידה ביניהם למשך חמש שנים שבמהלכן כמעט לא התראו. החלק שאחרי הגיחה לעבר, כאשר קלייר נקלעת לקרב בין חיילי הוד מעלתו האנגלי לבין חיילים סקוטים, מפיג את העדינות הזו באבחה ונעשה פתאום קלישאתי בהרבה, עד לרמת קריעת חלק משמלתה כדי ליצור סד לחייל פצוע. בכל זאת, מאחר שישנו עניין מובנה בכל סיפור מסע בזמן שבו אדם נאלץ להסתגל לסביבה שונה בתכלית, כמו גם בסיפור ההיסטורי המעניין של תקופה שפחות נוטים להתמקד בה על המסכים השונים, הם חיפו על כך בשלב הזה אבל לא הסירו את החשש החשש מהכיוון של הפרקים העתידיים. בנוסף, הפרק משובץ לכל אורכו בהמון קריינות שבמסגרתה קלייר משתפת את מחשבותיה באופן שלפעמים מעשיר מאוד את מה שקורה על המסך, ולפעמים סתם מסבירני או קלישאתי. כך או כך, הקריינות המופלגת הזו ללא ספק מנסה לחפות על רוחב היריעה של הספר, ואני לא בטוח שבאופן חכם למדי.
יותר מכל הצפייה הזכירה לי את "אשתו של הנוסע בזמן" (הספר, בסרט לא צפיתי), ששילב היטב בין אותם ז'אנרים בדיוק, רומן רומנטי ומסע בזמן – אם כי סוג שונה בתכלית של מסע – ועשה זאת בפיקחות וביופי רב. אני יכול רק לקוות ש"נכריה" תעשה דבר דומה, והעובדה שבסוף הפרק רציתי לצפות עוד היא כמובן סימן טוב.
אקסטנט 1.01: כניסה מחדש
סטיבן ספילברג עשה הרבה טלוויזיה בחייו. הוא כמובן לא בהכרח שולט על כל פרט ופרט, אבל העובדה שהוא משייך את שמו לסדרה כלשהי משמעה שבמידת מה הוא בהחלט מעורב בה מבחינה יצירתית – במקרה של "Extant" הוא קורא את כל התסריטים (כפי שלדבריו הוא עושה עם כל תסריטי חברת ההפקות שלו, 'אמבלין') ואף הגיע כמה פעמים לחדר הכותבים והשתתף בסיעורי המוחות. בשנים האחרונות לבדן ניתן למנות בין ההפקות שלו את "השמים נופלים", "בתוך הבועה", "טרה נובה", "סמאש", "הנהר" וכעת "Extant", שהפרק הראשון שלה שודר שלשום בארה"ב (ובארץ נרכשה על ידי חם). לא ראיתי את כל הסדרות בהפקתו, אבל בעלעול ברשימה שלו בימד"ב אני מזהה בקלות שלא אהבתי אף אחת מהפקות המד"ב שלו למסך הקטן. פעמים רבות עושים מהן אירועים טלוויזיוניים – והמקרה הזה אינו שונה, כבר בשלב ההתחלתי הייתה מלחמת מחירים בין הרשתות השונות – שלא בדיוק מצדיקים את הבאזז.
אבל אני משיל את מה שמסביב כי הניסיון הזה לימד אותי שאין מה להתרגש. בהיעדרו: פרק פתיחה קלישאתי, לא מחדש ולא מאוד מעניין. אם הסיפור בחלל סתם נראה מוכר ודומה באופן בלתי ישיר לשלל יצירות מד"ב אחרות, בנם המהונדס של מולי וג'ון וודס (האלי ברי וגוראן ויזניץ') נראה ממש כמו מיחזור "אינטליגנציה מלאכותית" של אותו ספילברג. אני אישית לא התחברתי כמעט לכלום בפרק. לא למראה העתידני הסטרילי והמנוכר, לא לדמויות (ספוילרים לפרק מכאן והלאה), לא לאימה הממשמשת Continue reading
איך להיעלם לגמרי
מתישהו כש"שובר שורות" נגמרה צייץ דיימון לינדלוף בטוויטר משהו על הפינאלה המצוינת. הוא מן הסתם לא העלה בדעתו שהשבח התמים הזה יקים מרבצם שוב את כל שונאי הסוף של "אבודים", ואת שונאיו של לינדלוף עצמו. "תלמד מ'שובר שורות' איך לסיים סדרה" הייתה התגובה העדינה הרווחת, אבל רוב המצייצים – והיו המון – היו משולחי רסן בהרבה, עד כדי כך שלינדלוף לא יכול היה עוד וסגר את החשבון שלו בטוויטר. או זו לפחות הסברה הרווחת לסיבת הסגירה.
זה קרה ב-14 באוקטובר האחרון, לא תאריך מקרי, מסתבר בדיעבד. כידוע למי שצפה בפרק הבכורה של הסדרה החדשה שלו, שעלתה השבוע ב-HBO ואצלנו ב'כן' – ב-14 באוקטובר ב"הנותרים" נעלמו 2 אחוזים מהאוכלוסייה כלא היו, והותירו מאחור את משפחותיהם וחבריהם תוהים, מבולבלים ואבלים. לינדלוף ניצל את התאריך הקוסמי וצייץ את ציוצו האחרון שרק עכשיו הופך להיות מובן: "After much thought and deliberation, I’ve decided t", כאילו הוא עצמו נעלם באמצע המשפט (אבל בכל זאת מישהו לחץ על "שלח").
"הנותרים" מבוססת על הספר באותו שם של טום פרוטה, אבל קל מאוד להבין מדוע לינדלוף חבר אליו ליצירת הסדרה הזו. הדימיון ל"אבודים" כה ניכר ומצוי על פני השטח – בעברית אפילו השמות לא כאלה רחוקים, או לפחות עשויים להתכתב זה עם זה – עד שאפשר לחשוב שלינדלוף רואה בסדרה החדשה הזו הזדמנות יחסית קלה לתיקון, בהתחשב בעובדה שהוא מתבסס על ספר ויודע בדיוק מראש את כל הסיפור.
ב"אבודים" אלה היו ניצולים שהתמודדו עם התרחשויות על טבעיות באי מוזר שמטוסם התרסק בו. ב"הנותרים" אלה תושבי עיירה קטנה המתמודדים עם תרחיש על טבעי שבמסגרתו איבדו רבים מיקיריהם – אמנם מקרה שהשפיע על כל העולם, אבל ההתמקדות בעיירה הקטנה ובתושביה הופכת גם אותה למעין אי. גם בו יש התרחשויות ביזאריות שחלקן קשור לחיות, חלקן קשור לאנשים אניגמטיים ומבשרי רעות שאולי יש ואולי אין להם כוח יוצא דופן, והן נחשפות בפנינו בהדרגה מרתקת בפרק הפתיחה. ב"אבודים" מגלים הניצולים שהאי מאכלס בו אנשים נוספים, 'האחרים', קבוצה חידתית עם אג'נדה משלה. ב"הנותרים" העיירה מתמודדת עם אחרים משל עצמם, כת מוזרה של אנשים שותקים הלבושים לבן ומעשנים בשרשרת (אולי אפשר לקרוא לכת בחיבה 'מפלצת העשן'), שלא ברור מה בדיוק הם רוצים מלבד העובדה שהם מאשימים את אלה שנותרו מאחור ו"מעשנים כדי שהם יזכרו". ב"אבודים" היה עיסוק גדול באמונה מול מדע ואף כאן רואים ניצנים ברורים לכך (התפילה בכיתות, הפולמוס בטלוויזיה, ציטוטים מהכתובים). ב"אבודים" העיסוק המרכזי היה בדמויות וכך קורה גם אצל "הנותרים".
וכמו במקרה של אז, גם הפיילוט של "הנותרים" הדוק, אניגמטי ומעולה. לאט לאט הוא חושף בפנינו את עולמה של העיירה, את הקשרים בין האנשים (עוד אלמנט "אבודימי"), ואת הסוריאליזם העצוב הניצב בבסיס חייהם של האנשים האלה (מכאן והלאה ספוילרים לפרק הפתיחה). "אני חולם?", שואל גיבור הסדרה, קווין גארבי מפקד המשטרה [1], באחד הרגעים האהובים עלי בפרק. הצבי הזה ליווה אותו כפוחלץ על הדשא של בעלי הכלב שסירבה לקבל את גופתו, ואז כאשר קווין יצא מביתה הפוחלץ נעלם. מאוחר יותר הוא חלם שהוא דורס צבי והלה מפרפר תחת גלגליו בשעה שצבי אמיתי נכנס אליו למטבח וזרע הרס. ולבסוף כמובן נאלץ גארבי לחזות בלהקת הכלבים שטורפת את הצבי.
[1] מככב ג'סטין ת'רו, שגילם את ג'סטין האהוב למשך כמה פרקים ב"מחלקת גנים ונוף". לא קלטתי שם את האפיל הגדול שלו והקסם שהילך על הדמויות, אבל כאן אני סוף סוף מבין.
"אבא שלי לא יירה בכלב", אמרה בתו לילה לפני שעשה זאת. היעלמות שני האחוזים שינתה כליל את חייהם של הנותרים, כמובן, והחדירה אווירה קשה של אפוקליפסה ממשמשת. חלק רואים בכך את התגשמות נבואת ה-Rapture, יום הדין במיתולוגיה הנוצרית שבמסגרתו עולים הטהורים כדי להיפגש עם האל, בשעה שהנותרים מאחור ייוותרו עם מעין גיהנום עלי אדמות. אווירת סוף העולם הזו ניכרת במיוחד אצל בני העשרה, שאוכלים, שותים, עושים קוק ומזדיינים כי מחר נמות – אלמנטים פרועים שראינו אצל מספיק בני עשרה טלוויזיוניים בעבר, אבל במקרה הזה סוף סוף נראים הגיוניים. ובמקביל להם אחד מהנותרים נראה מנהיג מעין כת משלו ושועי ארה"ב מגיעים אליו כדי שיעשה להם משהו שיעזור להם להתמודד. "זכרו כי שלוש שנים, יומם ולילה, לא חדלתי להוכיח כל אחד ואחד בדמעות", הוא מצטט ממעשי השליחים. "תקופת החסד נגמרה, טום, הגיע הזמן ללכת לעבודה".
האמת, סיפור המסגרת הזה מעניין אבל פחות. ראינו כמוהו אחרים בטלוויזיה גם ב"אבודים" וגם בסדרות שניסו לחקות אותה ללא הצלחה לאחר מכן ("יריחו" היא העיקרית שעולה בדעתי). ההבדל הוא ש"הנותרים" מצליחה בפרק הפתיחה שלה לאחוז בידו של הצופה ולהוביל אותו באופן כמעט מושלם. סיבה מצוינת להגיע גם לפרק הבא.
קוד שרוף 1.01: I/O
הביקורת מפורסמת כשמקדימות אותה 13 תגובות
פורסם לראשונה בוואלה
—
בימים אלה עומדת רשת AMC על קו פרשת המים. מאז שהחליטה להפוך מרשת שרק משדרת סרטים ישנים ולהפוך לחממה לסדרות איכות, היו לה שלוש פגיעות בול: מצד אחד "מד מן" ו"שובר שורות" חביבות המבקרים, ומנגד הלהיט המטורף "המתים המהלכים", הסדרה הכי נצפית בטלוויזיה האמריקנית. כאשר הסתמן סופן של "שובר שורות" ו"מד מן", החליטה הרשת לפצל את העונה האחרונה של כל אחת מהן לשני חלקים שישודרו בהפרש של שנה, כלומר להחזיק אותן בחיים באמצעים מלאכותיים. היא עשתה זאת מכמה סיבות שלא ניכנס אליהן עכשיו, אבל אחת מהן הייתה לספק לעצמה שהות למצוא את מכרה הזהב הבא שלה – אם ברייטינג ואם בטקסי הפרסים.
היו לה בתווך לא מעט ניסיונות כושלים ליצור את הדבר הגדול הבא. "The Killing" החלולה, "שמש שקרנית" שנואת המבקרים, "גיהנום על גלגלים", "המרגלים של וושינגטון" החדשה – כולן לא יצרו את ההד ש-AMC קיוותה לו. בשבוע שעבר הגיעה סדרה חדשה שקיוותה ליצור את המהפך: "קוד שרוף", דרמה המתרחשת בתחילת שנות השמונים ומתארת את ניסיונותיו של עובד IBM לשעבר לרתום לעזרתו חברת מחשבים אחרת, כדי ליצור פריצת דרך חדשה ולהתחרות בתחום המחשבים האישיים.
קשה שלא למתוח קווים בין קווי המתאר של העלילה הזו לבין מצבה של AMC, ובפרט בין "מד מן" לבין "קוד שרוף", שלא בכדי תופסת את משבצת השידור של סדרת הפרסומאים עם תום חצי-עונתה. נדמה כאילו החדשה מנסה לפרק את הישנה לגורמים כדי לבחון את מרכיביה ולבנות אותה מחדש – סצינה שכלולה אצלה בפועל בפרק הראשון. כמו "מד מן" גם "קוד שרוף" (במקור Halt and Catch Fire) נפתחת לראשונה עם הסבר על שם הסדרה, במקרה שלה מדובר בקוד מחשב נושן שהקלדתו גרמה לכל הוראות המחשב להתחרות זו בזו על עליונות באותה העת, מה שהביא לאיבוד שליטה של המשתמש על המכשיר. כמו "מד מן" מדובר גם כאן בסדרה שעלילתה מתרחשת לפני עשורים, בדומה לה היא מציגה בחזיתה דמות של גבר נאה, מצוחצח, יהיר ומסתורי. כשמוסיפים להשוואה הזו את העיסוק במחשבים בכלל וב-IBM בפרט ש"מד מן" הציבה לאחרונה במרכזה, ההשוואה ביניהן כמעט בלתי נמנעת.
ואיך לא, היא אינה עושה חסד עם "קוד שרוף". הפיילוט שלה רחוק מלהיות גרוע, ודווקא מסקרן לראות לאן הם יקחו את זה מכאן, אבל מצער לראות עיסוק בנושא מקורי יחסית שלא זכה לטיפול משמעותי בעבר, בטח לא בטלוויזיה, מבוצע על פי מיטב הקלישאות. זה קורה כבר בתחילת הפרק: ג'ו מקמילן, גיבור הסדרה, עומד מול כיתת מהנדסי מחשבים בקולג' כלשהו, סטודנטית יפה בעלת עיניים גדולות בהירות ותספורת קסדה בלונדינית (בגילומה של אחת קמרון האו) נכנסת באיחור עם אוזניות לראשה ובוז בשפתיה, אבל מיד מתברר כמובן שהיא האדם המבריק ביותר בחדר. עד כדי כך שהיא רואה נכוחה את העתיד: "מחשבים יהיו מחוברים זה לזה באמצעות רשת אחת עם פרוטוקול סטנדרטי אחיד". הסצינה הזו מהווה מעין סמן למה שעתיד להגיע בהמשך הפרק – דברים שאת חלקם הגדול ראינו כבר לפני כן במקומות אחרים, וגם אז הם לא בהכרח הרשימו.
את מקמילן מגלם לי פייס בעל הגבות המהפנטות מ"ההוביט", ובקרוב האיש הרע ב"שומרי הגלקסיה". מקמילן מוכר את דרכו למשרת סוכן מכירות בחברת מחשבים בדאלאס טקסס, חלק מערבת הסיליקון (הטייק המקומי על עמק הסיליקון), ומגייס לעזרתו את אחד המהנדסים, איש כבוי וגאון מחשבים בשם גורדון קלארק, אותו מגלם סקוט מקניירי הנפלא ("ארגו", "הורג אותם ברכות"), בקלות הדבר הכי טוב בפיילוט של "קוד שרוף". גורדון הוא איש משפחה המלקק את פצעיו מהרפתקת מחשבים כושלת מספר שנים קודם לכן, ניסיון ליצור יחד עם רעייתו (קרי בישה – השניים גילמו זוג נשוי גם ב"ארגו") תוכנית הדגמה למחשב חדש. כאשר ג'ו שולף אותו לפגישת מכירות, גורדון מוצא עניין אישי בשאלה שהוא מציב בפני הקונים הפוטנציאליים: "האם אתם מוכנים להיות יותר?"
זו שאלה מצוינת עבור "קוד שרוף" עצמה, שחרף המתווה הנדוש של פרק הבכורה שלה עדיין הצליחה להיות מבדרת. אבל כדי ש-AMC תמצא את הדבר הבא שלה, היא צריכה יותר. הרבה יותר: פרק הפתיחה השיג השבוע את הרייטינג הנמוך ביותר לבכורה בתולדותיה של הרשת. פחות אפילו מהבכורות של "מד מן" ו"שובר שורות" בימיה הראשונים של AMC, כשאף אחד עוד לא ממש ידע שהיא מספקת אופציה לסדרות דרמה. ייתכן שאחוזי הצפייה הזעומים נבעו מהעובדה שכמעט שבועיים קודם לכן הפרק היה זמין לצפייה בטאמבלר, לראשונה בתולדות הרשת החברתית הזו, מה שבדרך כלל אמור ליצור באזז ואולי במקרה של "קוד שרוף" התנקם בה. המבחן יהיה בפרקים הבאים, הן מבחינת המספרים והן מבחינה יצירתית, ו-AMC מקווה שלא תיאלץ גם הפעם ללחוץ על מקש ה-Delete.
פני דרדפול 1.01: עבודת לילה
אני לא בעניין של אימה ועדיין לא לגמרי סומך על שואוטיים, כך שלא תכננתי לצפות ב"פני דרדפול". הביקורות בארה"ב והקרדיט של סם מנדס, במאי שאני אוהב, ביצירה שלה גרמו לי לשנות את דעתי ולרצות בכל זאת לדגום אותה. מפאת סיקורי האפ-פרונטס לא בטוח שיהיה לי זמן לצפות בה השבוע, לא כל שכן לכתוב עליה, אבל מה אתם חשבתם על פרק הפתיחה?
