בשבוע שעבר היה דיבור רב על "סרט שחור לבן", סדרתו התיעודית של רון כחלילי על תולדות סרטי הבורקס בערוץ 8. לצד שידור הפרק הראשון במוצ"ש שעבר, מבטו הביקורתי של רון כחלילי זכה בפני עצמו לחצים מכיוונם של רבים מהמבקרים, ואין לי ספק שרבים מהם הגיבו ישירות לדברים הבוטים פי כמה שאמר בראיון שלו ב"סופשבוע" במעריב, כי בסדרה עצמה, מסתבר, זכינו רק לטעימה מהם. אני שקראתי את הכתבה רק אחרי שקראתי את הביקורות, לא הבנתי בהתחלה מה הם לעזאזל רוצים. עיקרים רבים מדברי כחלילי מופיעים גם במאמר שכתב עבור סינמסקופ, הבלוג של יאיר רוה.
צפיתי בשלושת פרקי הסדרה ואני אישית לא מבין את התלונות האלה. קודם כל, אי אפשר שלא לשים לב כי הביקורת הזו מגיעה מצד עדתי אחד מסוים. שנית, זוהי זכותו המלאה של כחלילי להציג את הסרט באופן מטיח ובחרון אף, על הכיתובים הציניים שהוא משיל על המסך מעת לעת ועל שאלותיו המוטות, כשם שאנחנו כצופים בני דעת יכולים לצרוך את העובדות ולא בהכרח את הפרשנויות.
שלישית, בסופו של דבר לא חייבים להתייחס בכלל לדברים שהוא אומר. מספיק להתייחס לדבריהם של המזרחיים יוסף שילוח (בראיון האחרון שלו לפני מותו, מרתק ביותר), משה איבגי, זאב רווח, משה מזרחי, חנה אזולאי הספרי המעניינת עד מאוד, אריה אליאס, ניסים דיין, המפיק העולה מאיראן שמחה זבולוני, שייקה לוי ואחרים שאולי שכחתי (חלק מהנזכרים מגיעים רק בפרק השלישי והאחרון שטרם שודר). דבריהם כמזרחיים שעסקו במלאכת הכנת הבורקס מציגים את התמונה השלמה והמרתקת באופן שפעמים רבות סותר את האג'נדה של כחלילי, כך שבעיניי ישנה תמונה שלמה בסופו של דבר, והיא יוצרת שלושה פרקים מחכימים ומצודדים.
העניין האשכנזי-המזרחי מאוד מעניין בהקשר של זמן עשיית הסרטים, כלומר בראייה היסטורית רחבה של המתח הבין עדתי שהיה כאן בשעתו. דבריו של כחלילי מעניינים בין אם מסכימים עם המסקנות שלו ובין אם לאו, אבל בסופו של דבר אני לא בטוח שהיום זה רלוונטי באותו אופן. אמנם עדיין ישנה גזענות, יודע כל שחום עור שניסה להיכנס למועדונים כאלה ואחרים, אבל רגליהם של המזרחיים אינן מודרות מאמצעי ההבעה התקשורתיים השונים באופן שלא יוכלו להוות משקל נגד ממשי, או אפילו ליצור סטנדרטים הוגנים. המזרחיים לא צריכים עוד לסמוך על האשכנזים שיציגו את סיפורם.
לא צפיתי בכל סרטי הבורקס המדוברים ב"סרט שחור לבן", אבל כן צפיתי בהצלחות הגדולות – "צ'ארלי וחצי", "סנוקר", "אלכס חולה אהבה". מעולם לא נפלתי מהן כשם שאחרים מסביבי נפלו, אשכנזים כמזרחיים, לא ידעתי להמחיז סרט שלם באוהל בטירונות, אבל את שלושת הסרטים הללו ראיתי פעמיים או שלוש בעשוריים הראשונים לחיים וחיבבתי בהחלט, במיוחד את שני האחרונים. כך או כך, מה שיפה בהם הוא הגלים שהם ממשיכים להכות. הסוגה הזו היא בלי כל ספק המשמעותית ביותר עבור הקולנוע והטלוויזיה של ימינו.
הסדרה הישראלית האהובה עלי כיום היא כזו שיונקת כמעט את כל השראתה מהז'אנר: "טקסי דרייבר". מצחיקה, עממית, מזרחית, אבל יותר מכל אנושית. אמנם יש בה דמויות קריקטוריות קלאסיות האופייניות לז'אנר, אבל לצדן דמויות בשר ודם שאינן נלחמות במייצגי מפא"י אלא כדי לחיות את חייהם, והן עושות זאת באופן מצחיק, אנושי ואמין. המצחיק הוא שגם יובל סגל, שיצר את הסדרה ומככב בה, הוא אשכנזי, אבל הוא לא יוצר עולם מהשקפה פטרונית, לא כלפי הדמויות ולא כלפי הצופים, אלא מנקודת מבט אוהבת.
ומעבר ל"טקסי דרייבר", אחת ההצלחות המסחררות בטלוויזיה הישראלית בשנה שעברה הייתה "עספור" (שלא ראיתי ולכן אני לא יכול להתייחס לטיבה), על הנייר סרט בורקס קלאסי, כולל הגיבור המזרחי שמתאהב באשכנזיה. הלא בסופו של דבר אלה הם עיקרי הפוסט מודרניות – אין גבוה ונמוך. אפשר לקחת מוצר שהוא אולי נחות יחסית או לא מתוחכם ולהפוך אותו למשהו אמיתי, כמו "בת ים ניו יורק" או "טקסי דרייבר", ואני חושב שבאופן שבו סרטי הבורקס העלו על נס את יחסי העדות או סתם את העדתיות, נעשו ברבות השנים דברים מופלאים בידיהם של יוצרים רגישים יותר. גם אם הז'אנר נולד בחטא, בסופו של דבר זה היה שווה.