לעתים הזיכרון הקולקטיבי חריף וצורב יותר מכל מטען רגשי אחר. כשזה מגיע למלחמת העולם השנייה, התודעה הגרמנית מצטמקת מיד למימדים של עכבר מבוהל. המעידה ההיסטורית של האומה ההיא נטועה עמוק בכל מהלך מדיני/פוליטי/כלכלי/חברתי עליו הוחלט מאז נפילת הרייך. לכן מרתק היה לצפות ב"האימהות שלנו, האבות שלנו" (Unsere Mütter, Unsere Väter), מיני סדרה גרמנית בת שלושה פרקים ששודרה במולדתה בחודש מרץ השנה, יצירת מופת אנטי-מלחמתית מרגשת עד דמעות, הישג גדול מהחיים בכל פרמטר טלוויזיוני ואף קולנועי. וגם, לטעמי זו נקודת השיא של 2013, די בקלות, בכל הקשור למסך הקטן.
אם ניכנס לענייני השוואות, שלושת הפרקים המרכיבים את מיני הסדרה מזכירים מאוד את "אחים לנשק" ו"הפסיפיק" של ספילברג, רק שהגרמנים הלכו על פציפיזם בכל הכוח, בלי רצון להצדיק את קיומה של המלחמה. האדם הוא הנושא והמושא במרכז העלילה בה נפרשים קורותיהם של חמישה חברים, כל אחד מהם עומד לעבור דרך פורטל של זוועות. לא משנה עד כמה לופתות סצינות הקרב המדהימות או המתח העצום או אפילו השחקנים המשובחים, סיפורם מצליח לשמור על התקווה עבור המין האנושי.
השיטוט על פני עיי חורבות שנגרמו ע"י אבסורד שטני, מעיד עד כמה גרמניה זקוקה כל הזמן לתזכורת עצמית על עברה העמוס דה הומניזם. זו אינה הלקאה בוטה, כי אם כנות מהלכת על גחלים לוהטות. ההתמודדות של הסדרה עם עבר מביש נעדרת תחנוני מחילה מהצופים. יש בה אמת מחלחלת, קונפליקט המכיר בעצמו ובאחריות הנלווית. אין נועז מכך. הדיאגנוזה העצמית של גרמניה תיערך עוד זמן רב וטוב שכך. לפחות יש לה מקום להתבטא ולהביע נאורות מופלאה בעידן המודרני, בניגוד לאתוס הפרטי הנורא שאפיין את אזרחיה אי שם בחשכת הזמן.
