Tag Archives: הרומן

ספוילרים קלים לשני פרקי פתיחת העונה השנייה של "הרומן"

התבססות על קונספט מיוחד עלולה תמיד להיות חרב פיפיות. בטלוויזיה, מדיום שמטבעו אמור להיות ארוך טווח, זה נכון שבעתיים. "24" שהתרחשה בזמן אמת. "Damages" שהציגה את העתיד שוב ושוב ואז חזרה לאחור כדי להוביל אליו. "בטיפול" המורכבת בעיקר משני אנשים היושבים זה מול זה ומדברים. "הרומן" שמגוללת סיפור אחד משתי נקודות מבט המוצגות זו אחר זו. מצד אחד השימוש בפורמט ייחודי ללא ספק יכול להשיב רוח רעננה בסיפורים הכי נדושים שלא ברור מה כבר ניתן לחדש בהם, ומצד שני עלול עד מהרה להפוך לשורת כללים קשוחים שמגבילים את היצירה.

"הרומן" חוותה את שני הקצוות האלה בעונה הראשונה שלה. האופן שבו שברה את הסיפור והפכה אותו למשהו כה סובייקטיבי, כזה שמועבר לנו לגמרי מבעד לפרספקטיבה המגויסת של אדם מסוים, לא פעם הפכה את פרטי העלילה לכאלה שעלינו להטיל בהם ספק. אותו דבר נתפש שונה בתכלית אצל שני מוקדי הסדרה – נואה סולוויי (דומיניק ווסט) ואליסון ביילי (רות' ווילסון בעלת הדאקפייס הטבעי). התירוץ לזוויות הכפולות האלה היה חקירה משטרתית – גם נואה וגם אליסון ישבו מתישהו בעתיד וגוללו בפני חוקר משטרתי את מה שהוביל למקרה רצח.

היה בכך משחק מרתק באופן שבו מספרים סיפור, ובהתאם פרק הבכורה היה מעולה ומבטיח, אלא שדי מהר החקירה שהיוותה צידוק לשימוש בקונספט המיוחד התבררה כגוף זר שנכפה על היצירה ומכרסם בה. במקום להשתמש בתבנית כדי להמחיש עם נקודות מבט את הניואנסים שבהן נרקם סיפור אהבה ומתפרקת משפחה, השליכו פנימה גופה. על התוצאה הלא-טבעית יעידו יותר מכל ההתרחשויות המוגזמות בפרק האחרון של העונה הקודמת, כולל ניסיון של נואה להדיח עד בזמן שהלה מקליט אותו, וידאו שבו נואה מאיים על סקוטי לוקהארט כי הכניס להיריון את בתו בת העשרה, קרב שמתפתח ביניהם שבשיאו נואה חונק את סקוטי ואז קול לוקהארט יורה באקדחו באוויר; או על פי גרסתה של אליסון – מכוון את האקדח אל נואה, לאחר מכן אליה, ולבסוף אל עצמו. לבסוף נואה של העתיד נעצר על הרצח של סקוטי. איזה יופי של סיפור עדין על מערכות יחסים, אהבה ומשפחה היאה לסדרה שנקראת "הרומן".

יתר על כן, התבנית עצמה התחילה לייגע כבר באמצע העונה הראשונה. כלומר, רעיון מחוכם והכל, אבל בסופו של דבר מדי פרק אנחנו נאלצים לצפות באותו מקרה פעמיים – ראשית מהצד שלו ולאחר מכן מהצד שלה. אז כן, נעשו משחקים עם השבלונה. פתאום ראינו קודם אותה ורק אחרי כן אותו, ובהמשך השכילו למנן את הסצנות המשותפות כדי שלא נצרוך אותן במלואן יותר מפעם אחת. ועדיין, התברר שזו לא דרך אידיאלית לספר סיפור לאורך זמן.

תחילת העונה החדשה, ששודרה אתמול (רביעי) ב-HOT ימים ספורים אחרי ארה"ב, מנסה אף היא להתמודד עם הבעיות הללו. נכון לצמד פרקי הפתיחה היא עושה זאת בהצלחה. בבסיסה "הרומן" היא דרמה משפחתית טובה. שני פרקי הפתיחה, ובמיוחד הראשון, חזרו לשרטט תהליכים אמוציונליים ביד רכה כשם שעשו בהתחלה. פחות עיסוק בפשיעה, יותר טיפול בהשלכות של פרידה וגירושין על חייהן הגשמיים והפנימיים של ארבע הדמויות המרכזיות.

וארבע היא מילת המפתח, שכן נקודות המבט שהיו בעבר בלעדיות לנואה ואליסון, כוללות עכשיו גם את הלן סולוויי (מורה טירני) וקול לוקהארט (ג'ושוע ג'קסון). שני הפרקים הראשונים מכסים את אותו פרק זמן בחיי כולם וחושפות את ההתמודדות הלא-פשוטה שלהם. אם היה חשש שהשימוש בפרספקטיבות של ארבע דמויות יהיה מנדנד מדי, אפשר לקבוע בזהירות שצמד הפרקים הראשונים מזים אותו. ניסיון העבר מלמד שאי אפשר להשליך מזה ליתר העונה, אבל כרגע ההתרחבות מעשירה את היצירה בלי לפגום בה. הפרקים לא מושלמים – החקירה עדיין כאן, וכרגע הזווית של אליסון מאולצת – אולם כוללים כמה וכמה סצנות נוגעות הממחישים את הקרבנות שהיה על כולם להקריב, רובם בעל כרחם. זו הסיבה שדווקא הלן וקול הם אלה שהסיפור שלהם מעניין יותר. שניים שהיחסים שלהם נגדעו וחייהם היטלטלו בלי שהייתה להם בחירה בעניין.

הרגעים היפים, עם זאת, לא מוגבלים לנקודות מבט מסוימות. אחד כזה הוא כאשר נואה מבשר לבנו הקטן שהוא מתגרש מאמו, אחר נוסף מגיע בפרק השני בפגישה של קול עם אליסון, באופן שבו הוא רואה את ההתרחשויות. אצל כולם, כולל דמויות המשנה, מתחת לשכבה הדקה של פני הדברים מבצבצת מפעם לפעם ערגה מכמירת לב. געגוע לבן המת, לאהבה שהיתה או שהוחמצה, לחוויות שלא נצברו ולכאלה שכן. נדמה שזה הכיוון הרגשי שאליו הולכת העונה, ואף על פי שניסיון העבר מלמד כי עדיף להצטייד בספק בריא, מדובר בסימן טוב.

—

פורסם במקור בוואלה

פורסם לראשונה בוואלה

—

יש משהו עוכר שלווה ב"הרומן" כבר מתחילתה, וזה קורה למרות שאנחנו בעצם רואים משהו די מושלם. הסדרה החדשה של שואוטיים נפתחת עם דומיניק ווסט – לנצח מקנולטי מ"הסמויה" אבל כאן קרוי נואה סולוויי – קופץ לבריכה, מה שנראה על המסך מאוד אסתטי ומאוד מטהר ומצולם נהדר. שחיינית צעירה ויפה מגיעה ומבקשת לחלוק איתו את המסלול בבריכה, הוא מסכים. השחיינית מפלרטטת איתו ומאוחר יותר גם מתחילה איתו מפורשות, נדמה שכל הסיפור מתחיל ממש שם בדקות הראשונות. אולם הציפיה הזו מיד מושבת ריקם. השחיינית קולטת שהוא מחזיר לאצבעו את טבעת הנישואין שלו ונרתעת. הוא אינו עושה צעד כדי לשכך את מבוכתה בכך שיפלרטט בחזרה או בכל זאת ייעתר לחיזוריה. איזה גבר מושלם הכובש את יצרו, אם יצרו בכלל עשה כאן עבודה כלשהי.

נואה ממשיך להיות מושלם גם בדקות שאחרי כן. מאוהב באשתו ונמשך אליה אחרי כל השנים שחלפו. סובלני ואוהב כלפי בנו המתבגר גם אחרי שעשה מעשה מרתיח, במקום להחטיף לו כאפה מצלצלת ולו מתוך אינסטינקט. מציל את חייה של בתו כאשר היא נחנקת. לא בקטע של לעשן. לא נעתר לבחורה אטרקטיבית נוספת, אליסון ביילי, שמתחילה איתו.

"הרומן" מתרחשת במונטוק, לונג איילנד. אליסון (רות' ווילסון, "לות'ר") היא מלצרית צעירה שעובדת בדיינר מקומי ומנסה לאסוף את השברים של נישואיה לאחר טרגדיה שפקדה אותה. בעלה קול (ג'ושוע ג'קסון, עדיין פייסי מ"דוסון קריק") מתקשה לשמור על היחסים עם עמה. הנישואים המתוחים של השניים עולים על שרטון כשאליסון פוגשת בנואה, סופר ומורה מניו יורק שמבלה את הקיץ בבית הורי אשתו ואם ילדיו הלן (מורה טירני, "ER").

לאורך כמעט חצי שעה של הפרק, המושלמות הכמעט על-אנושית של נואה מלוּוה בצרימה, והצרימה הזו נובעת מעצם שמה של הסדרה. הרי לא ייתכן שהכל באמת כל כך מושלם אם מעל הכל מתנוסס "הרומן" (או 'העניין' או 'הפרשייה' או כל מובן אחר של המילה 'affair'). הוא גורם לנו להידרך ולהיערך לרגע שבו הכל ישתבש. וזה מה שמבריק בפרק הבכורה, התחושה המתמדת של משהו המבעבע מתחת לפני הדברים עד שבכל רגע אנחנו מצפים לקריסה. לאורך חלקו הראשון של הפרק אנחנו מקבלים כמה וכמה הזדמנויות כאלה, שבסופו של דבר נראים כמו נקודות ציון וסמלים לחייו של הגיבור: מצוי בתחושת חנק תמידית ולא מצליח לשכב עם אשתו בלי שיופרעו.

ואז, באמצע הפרק, נחשפת בפנינו עובדה קריטית – כל הזמן הזה נואה הוא זה שתיאר את מה שראינו, ומסיבה כלשהי שלא הובהרה הוא עשה זאת בפני בלש בחדר חקירות. משם מתחלפת נקודת המבט של הסיפור לזו של אליסון, וכאשר היא מתארת את נקודות ההשקה שלה עם נואה שכבר ראינו לפני כן, הם שונים בתכלית. אבל בתכלית. למעשה, נדמה כי אין אפילו אלמנט אחד בכל המפגשים ביניהם שהשניים מתארים באותו אופן, ומאחר שכל מה שאנחנו רואים על המסך מסתמך על דבריהם לאותו בלש בהזדמנויות שונות, עלינו הצופים להטיל ספק בערך בכל דבר שהם אומרים. משתי הגרסאות עלינו למצוא את המשותף שמצייר את מה שקרה באמת, והעובדה שכל זה נובע מחדר חקירות בלי שנדע מדוע, ממשיכה ללבות את תחושת הבעבוע מתחת לפני השטח.

זהו קונספט מרתק מאיש שיודע דבר או שניים על קונספטים, חגי לוי, יוצר "בטיפול". הוא הגה אותה יחד עם שרה טרים, שאיתה עבד בגרסה האמריקאית של "בטיפול" ומאוחר יותר הייתה מועמדת לאמי על חלקה בכתיבת "בית הקלפים". בראיונות איתו מעיד לוי כי הסדרה האהובה עליו אי פעם היא "הסמויה", ומענג לראות את החיבורים אליה בפועל על המסך. לא רק העובדה שהשחקן הראשי בה הוא גם הכוכב כאן, אלא גם אריק אוברמייר, שכתב ב"הסמויה" ומאוחר יותר יצר עם דיוויד סיימון את הסדרה הבאה שלו, "טרמיי", נמצא כאן על תקן כותב ומפיק. את חמיו של ווסט מגלם ג'ון דומן, האיש שהיה הפקד ראולס ב"הסמויה", כלומר המפקד הישיר של מקנולטי. קשה לא להיזכר בדמויותיהם מפעם כאשר השניים חולקים סצינה משותפת ב"הרומן" ומשחזרים בערך את אותם יחסי כוחות מאז. למעשה, קשה היה לא לדמיין את דומן זוקר את שתי אמותיו כלפי ווסט ואומר לו ביובש, "תשומת לבי המלאה, מקנולטי". אם אלה לא מספיקים, ווילסון שמככבת כנגד ווסט ידועה בעיקר מתפקידה ב"לות'ר", שם התרועעה מול יריבו של מקנולטי, סטרינגר בל (או אידריס אלבה, כפי שהוא מתעקש לקרוא לעצמו).

אבל זכרונות מ"הסמויה" הם רק הדובדבן שבקצפת. לא מעט יצירות אחרות שעולות לראש ביתר שאת בעקבות "הרומן". "רשומון" כמובן, שהתבסס על נקודות מבט ואמת יחסית. "נעלמת" של ג'יליאן פלין מהזמן האחרון, שהשתמש אף הוא בשני נראטיבים מקבילים ולא אמינים, הגברי והנשי, כדי לגולל סיפור אחד. "החשוד המיידי", שבו מה שראינו על המסך לא היה בהכרח מה שבאמת קרה. ואף על פי כן מצליחה "הרומן" לרקוח מהאלמנטים האלו משהו חדש ומרתק, הלוקח לשלב הבא את הצפייה הפעילה והמרוכזת של הצופה שסומכת עליו שיבין ויזכור, וירכיב את הפאזל כדי לקבל תמונה אמיתית.