Category Archives: סיכומי פרקים

מה חשבתם על העונה הראשונה של "ג'סיקה ג'ונס"? הקפידו בבקשה לסמן ספוילרים מדויקים.

כבר בעונה הראשונה שלה "טרנספרנט" היתה סדרה שהעבר נוכח בה באופן תמידי, צל עיקש המלווה כל התרחשות, כל ממד פסיכולוגי. הבת-מצווה האבודה של אלי, אובדן הבתולים של ג'וש בן ה-13 על ידי הבייביסיטר, פרק שלם של פלאשבק לשנות התשעים שבו מורט/מורה (ג'פרי טמבור) יצא לסופ"ש של קרוס-דרסרים / טרנסג'נדרים; ואולי הכי משקף – הפתיח היפהפה של הסדרה הוא צילומי וידאו משפחתיים משנות התשעים, שבעונה החדשה שזורים בו פוטג'ים נוספים עתיקים עוד יותר, בשחור לבן.

נראה שהממד הזה אפילו גדול יותר בעונה השנייה והחדשה, שעולה היום (א') לשירותי ה-VOD של HOT וסלקוםTV. "כשאנחנו מביטים בשמים", אומר המרצה של אלי (גבי הופמן) בפתח הפרק השני לעונה, "אנחנו לא רואים את היקום כפי שהוא היום, אלא כפי שהיה לפני מאות, אלפי, מיליוני שנים. העבר העצום של כל כוכב שולח פוטונים שעפים מבעד לחלל, כל אחד הוא רמז באשר למקורות שלנו. מה שאתם מביטים בו הוא העבר".

העבר הזה שוב ושוב נדחף פנימה. זה מתבטא בהשלכות של כל בחירה של כל אחת מהדמויות. בנוכחותו המתמדת של קולטון, בנו של ג'וש (ג'יי דופלאס) שנולד לו לפני 18 שנה בלי שידע מריטה, השמרטפית ששמרה עליו. העובדה שהנער גדל עם אמו בקנזס, הרחק מחייהם הטרנדיים של הפפרמנים בסילבר לייק, לוס אנג'לס, הופכת אותו לעד מכמיר לב בתמימותו ובטוב לבו, שמבעד לעיניו אנחנו קולטים את גודל האסונות הרגשיים של האחרים. קולטון הוא חוליה נוספת בדינמיקה המשפחתית הדפוקה של משפחת פפרמן, ונוסף לו גם הדור שמעל הפפרמנים המוכרים לנו – רוז, אמה הקשישה של מורה, שלא יודעת שבנה הוא טרנסג'נדר.

השרשרת לא מתחילה ונגמרת כאן, ממש לא. בפרק הראשון לעונה האחיין של מורה, בן אחותו המתנכרת, רוקד בחתונה ופתאום אנחנו קופצים לקברט עליז ונהנתני בברלין של 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון. אימג'ים דומים צפים בפרק שאחרי כן, כאשר אלי צוללת לבריכה ושוב צפים פלאשבקים של בני משפחה מאז, בריות בעלות מיניות מטושטשת חוגגות בגרמניה הנאצית, אדישות או לא ערות לאלימות שהולכת לגדוע הכל – לא זאת בלבד שהן קוויריות אלא גם יהודיות, היבט שזוכה לתשומת לב גדולה יותר בעונה החדשה.

בהמשך אנחנו מקבלים פלשבקים מובהקים יותר מהתקופה הזו, משהו בדנ"א, הזיכרון הגנטי של משפחת פפרמן שנוכח שם בדמם ומתחת לתודעתם, מתווה את דרכם בין אם ירצו ובין אם לא. העבר הזה חובר אל ההיסטוריה הפרטית של כל אחת מהדמויות ומגיח מדי פעם בלי התראה – בסצנה החותמת את הפרק הראשון פתאום יושבת במרפסת מאחורי אלי דמות מוזרה שרק הפרקים הבאים חושפים מי היא, בהמשך מופיע במטבח דירתה של שרה אחראי המסדרון שנהג להעניש אותה בתיכון, וכן הלאה. הרגעים הללו מחדירים ממד סוריאליסטי, רוחות רפאים שרודפות את הדמויות, העבר העצום ששולח פוטונים מבעד לחלל.

בניגוד לעונה הקודמת של "טרנספרנט", שבה סיפורי הילדים שרה, ג'וש ואלי היו רוב הזמן הסחת דעת טורדנית מהסיפור הבאמת-מעניין של מורה, הפעם הם מספיק חזקים כדי להוות משקל נגד ראוי ואף יותר מזה. העונה מבססת ביתר שאת את חוסר היכולת של הדמויות שלה לפרוץ ממי שהן, את העובדה שהן לכודות בעצמן, במי שהן; אמירה אירונית וחדה עבור סדרה על משפחה שהפטרון בה יצא מהארון כטרנסג'נדר.

האלמנט הזה מתבטא ביופי רב ומרגש במיוחד בפרק הראשון, החתונה של שרה ותמי (מלורה הרדין עדיין מרשימה במיוחד), שבמהלכה שרה מבינה שאולי איפשרה למשבר אמצע החיים שלה לסחוף אותה אל מקום שלא תכננה להגיע אליו. הניסיון של ג'וש להקים משפחה עם רקל (קת'רין האן הנהדרת) ועם קולטון, ואובדן הדרך המוחלט של שרה, מהווים שניהם את שני הצדדים של אותו מטבע – חתירה להיאחז בעוגן כלשהו. להיאבק בעצמם, בבני זוגם, במשפחתם, במורשת שלהם, בטראומות של אבות אבותיהם, בזהות שלהם.

"טרנספרנט" מתארת את התהליכים האלה במכחול עדין וחומל, מריר אך מלא הומור, מעוטר בפריטת פסנתר יפהפיה ומערסלת (של דסטין או'הלורן), כתוב ומשוחק באופן אמין ומדויק. העונה השנייה שלה מאששת את מקומה כיצירה שבאה לפרק לגורמים מרכיבים בסיסיים כמו אישיות, מיניות, יהדות, התבגרות ומשפחה, ולבנות אותם מחדש באופן עקום, מסקרן, ותכופות נוגע ללב.

—

פורסם לראשונה בוואלה

ספוילר "סאות' פארק" עונה 19 פרק 10, אחרון לעונה

סיום העונה באחת העונות הטובות של "סאות' פארק" הסתיים בקול מבולבל ומוזר. הניסיון לסגור את כל הקצוות למעין פינאלה מטורף אחד התגלה לא כסאגה סוחפת אלא כחוויה מבלבלת לחלוטין. כזאת שמשאירה המון שאלות ומעט צחוקים.

נתחיל מהשאלה הגדולה – מנהל PC הוא פרסומת או לא? בפרק 8 ראינו תמונה שלו עם לזלי, שהיא כן פרסומת, אבל בפעם הבאה שרואים אותו הוא נלחם בפרסומות. האם "סאות' פארק" לקחו את הבלייד ראנר שלהם עד הסוף? אני מכבד את ההחלטה לנסות להראות שתרבות PC היא כלי מסחרי בידי בעלי כוח מסוימים (למרות שלא בטוח שאני קונה את זה ממש) ושהתקדמנו מביקורת שטחית על תרבות הפוליטי קורקט, אבל העלילה עדיין צריכה להיות רציפה והגיונית, ואיפשהו שם איבדתי אותה ולא הצלחתי להבין את החיבור הזה עוד פעם.

למען האמת, לא הצלחתי להבין הרבה דברים – למה היה טוב הריב של קייל וסטן שלא הוביל לשום דרמה אמיתית והרגיש מזויף ומחופף? מה הקשר שמר מאקי הוא זה שהעיף את המנהלת ויקטוריה? למה אף אחד לא יודע על הפרסומות חוץ מניית'ן והמנהלת ויקטוריה, שבפרק השמיני נראה היה שהיא רומזת על כך שהיא יודעת משהו ולפתע שכחה? איזה תפקיד משמעותי בסוף שיחקו אותם העיתונאים חוץ מלתת הזדמנות לביל היידר להשתמש בקול החמאתי שלו? בכלל, אם הניסוי של "סאות' פארק" להפוך לסדרה עם המשכיות עונתית עבד בהצלחה, הניסיון שלה להפוך לדרמה עלילתית לא צלח באותן תוצאות. וזה לא שהיא לא יכולה ליצור דרמות עלילתיות נהדרות. פשוט הרצף העונתי כאן והניסיון לסגור את כל הקצוות והכל… פשוט… לא לחלוטין עבד. זה היה בסדר אם היו מספיק בדיחות והומור לכסות על כך, אבל אין. זה לא שהפרקים לא מצחיקים כמו שהם לא מספיק מצחיקים, ואף פעם לא ממש מתמקדים בהומור.

אז איפשהו בין הניסיון לאמירה, ליצור עלילה ובכל זאת לדחוף קצת בדיחות – משהו נפל ולא לחלוטין השתקם. אולי זאת הייתה הציפייה שהכל יבוא על סיומו בפינאלה, ומה שקיבלתי זה טיזרים לעונה הבאה שתהיה בעוד שנה? לא יודע.

בקיצור – סיום מאכזב לעונה נהדרת. כזה שגורם לי לחשוש בהרמת גבה לקראת העונה ה-20 של הסדרה. מצד שני, יש סיכוי שאני לחלוטין לבד בדעה הזאת.

מה חשבתם על "הנותרים" עונה 2 פרק 10, האחרון לעונה השנייה?

ספוילר "סאות' פארק" עונה 19 פרק 8

אם עד עכשיו "סאות' פארק" התייחסה לתרבות ה-PC בצורה מעורבת גם כדבר חיובי וגם כדבר שלילי – הפרק הכפפות ירדו לחלוטין. לוחמי התקינות הפוליטית הם בריונים שמחפשים טעויות אצל אנשים על מנת להרגיש טוב יותר עם עצמם, אנשים שמחפשים רק דרך להרוס כוס (נשמע הרבה פחות טוב בעברית) ובסופו של דבר רק דרך נוספת לפרסום דברים. אה, וגם פרסומות. פרסומות זה נוראי.

נתחיל מהבריונות – "סאות' פארק" הצליחה לעשות כאן איזשהו הפוך על הפוך על הפוך. בהצגה הראשונה של מנהל ה-PC, שנדרש רק מבט אחד בו כדי להבין שהוא בריון, נראה שהמסר אמור היה להיות הכי ברור שאפשר. אבל אז לפתע התברר שמנהל ה-PC רציני וגם אם הוא קצת בריון המטרות שלו טובות בסופו של דבר. במשך כל העונה הוא הוצג כדמות לא מדהימה אבל גם לא נוראית, ובטח לא נבל נוראי ורשע, מגמה שגם הפרק הזה ממשיך. הבריון האמיתי, כפי שמסתבר, הוא בכלל רנדי. כמובן שבעונה כל כך מטאפורית רנדי הוא לא רק רנדי, אלא פלג מסוים של אנשים שמשתמשים בתקינות הפוליטית לא על מנת לדאוג לאנשים אחרים (כפי שרנדי מעלים עין מהתעללות בהומלסים, מרביץ לילדים ומתעלם מילדים רעבים בעולם) אלא על מנת להרגיש טוב יותר עם עצמך, כי אתה יורד על אנשים שמשתמשים במילים פחות תקינות פוליטית ובכך מעלה את עצמך. לעסוק במיקרו-אגרסיות (קל) במקום במקרו-אגרסיות (בלתי אפשרי).

גם המנהל PC עוסק במיקרו-אגרסיות, אבל הוא בכנות דואג והכעס שלו לא מגיע מרצון אגואיסטי אלא דאגה כנה לקבוצות מוחלשות. עובדה ששוברת את לבו כאשר הוא רואה את האחווה שלו מואשמת בכך שכל התרבות הזאת היא רק ניסיון להשיג בנות, ואף יותר מכך כאשר הוא מבין שאולי זה באמת המצב. הפרק עצמו, אגב, אמנם מציג את ההאשמה אך לא לחלוטין תומך בה. יותר משהוא אומר שאנשים משתמשים בתקינות פוליטית ככלי להשיג בנות (דבר שקיים, כמובן), הוא טוען שתקינות פוליטית אינה בהכרח כבוד אנושי בסיסי. גם אם אתה ממש מוודא עם מישהי שזה בסדר, זה עדיין לא ממש מכבד אותה כאדם "להרוס לה את הכוס".

השאלה העולה מהחלק הזה של הפרק, ושל הקרב של ג'ימי – עורך העיתון שאישר את המילה "מפגר" באחת הכתבות – מול המנהל PC, היא האם הדרך היחידה לכבד אנשים היא שימוש במילים מסוימות. ג'ימי מעדיף שיקראו לו "מוגבל" ולא "מיוחד", אבל הוא בסדר עם שניהם וגם אין לו בעיה עם אנשים שלא מרגישים בנוח לידו. התוכן הוא העיקר מבחינתו, וכל עוד התוכן מכבד אנשים אז הוא מכבד אנשים. הוא לאו דווקא בעד שימוש במילים פוגעניות, אבל אם כתב מרגיש שזאת הדרך הטובה ביותר לתאר משהו, הוא ייתן לו להשתמש בה. מנהל ה-PC מאמין קודם כל בצורה. התוכן עצמו יכול להיות מזלזל, אבל כל עוד המיקרו-אגרסיות לא שם – זה בסדר.

ומה שיפה זה שלמרות ההתקפה על תרבות ה-PC, המנהל (או, במשחק המילים באנגלית – העיקרון) PC יוצא יחסית סימפטי מהסיפור. הוא לא אדם רע מעיקרו. אולי טיפש, אולי עקשן, אבל הוא באמת רוצה לעשות משהו טוב והסדרה מעריכה אותו על זה, בניגוד לרנדי או חלק מחברי האחווה שלו.

וכאן אנחנו מגיעים לחלק האחרון, והוא הפרסומות. פרסומות נהיו בעיה. כלומר "נהיו" – פרסומות הן בעיה. והעידן האינטרנטי שבו חשבנו לחסום אותם על ידי אד-בלוקר מגיע לקיצו עם "תוכן שיווקי". "סאות' פארק", בגלישה לעבר המדע הבדיוני ובפארודיה מדויקת על "בלייד ראנר", לוקחת את זה לשלב הבא: אנשים שהם פרסומות.

פה בערך נעצר הפרק ונותן לפרקים הבאים לסגור את הדברים. תחגרו, באקרו.

הערות לא קשורות

* היה נחמד לראות את מר גריסון והמנהלת ויקטוריה, גם אם עדיין הם לא היו מצחיקים מדי או מועילים מדי. ונחמד לראות שגם בכלליות המסע של מר גריסון לבחירות מצליח לא רע.

* כמו שדובר כבר רבות, ארבעת הבנים נעלמים לאט לאט. מעניין אם יהיה להם בכלל מקום בפינאלה הגדולה המתקרבת.