Category Archives: סיכומי פרקים

אחרי שעצרתי בלי סיבה מיוחדת איפשהו בתחילת העונה השלישית, המשכתי לאחרונה בצפייה בולמוסית ב"חופשי על הבר" והגעתי עד לאמצע העונה החמישית, שנכון לעכשיו היא העונה החזקה ביותר בה. יש בה את האיכות החמקמקה הזו של סדרה שרצה כבר זמן רב, שסיפרו בה המון סיפורים וכבר לא יודעים בדיוק מה עכשיו ואיך להחזיק עוד את המתח (במיוחד בסדרה שרוב רובה מתרחש בחלל אחד), ולכן משחררים מעט יותר. כל זה בולט כמובן במיוחד בסיפור של סם ודיאן, שהגיע לשיאו בשלב הזה, והתסבוכת הכיפית שהכותבים טוו להם משקפת את הסדרה בשלב הנוכחי – סם מציע נישואין, דיאן מסרבת ואז מתחרטת, סם כבר לא רוצה, דיאן איכשהו מתמרנת אותו בכל זאת, היא שוב אומרת לא, הוא רודף אחריה, היא תובעת אותו, יש משפט, הוא נאלץ להציע לה שם נישואין כפשרה. מגוחך לחלוטין, אבל גם מצחיק ומשולח רסן, מה שבקומדיה מהווה רוב הזמן מעלה.

בתווך של הסיפור הזה הגיע פרק אדיר: "יתומי חג ההודיה", שהיה הראשון בסדרה שגרם לי לרצות לצפות בו מיד שוב. שלא יובן לא נכון, "צ'ירס" מעולה, עומדת במבחן הזמן וכיף לצפות בה, וכמו בכל סדרה יש בה לא מעט פרקים שבולטים מבין כל היתר. אבל "חג ההודיה", שבצירוף מקרים צפיתי בו ממש בסמוך לחג ההודיה שמגיע 27 שנים אחרי השידור המקורי, היה תצוגת תכלית של אותה רוח אבסורדית ואותו רסן שלוח. העלילה סבבה סביב החברים שמתאגדים ביחד לסעודת חג ההודיה בבית החדש של קרלה. חלקם היו אמורים להיות במקום אחר, חלקם היו אמורים להגיע עם בנות זוג, אבל לבסוף כל החברים מגיעים איש איש בגפו כדי להיות ביחד.

אם העלילה הזאת נשמעת מוכרת, זה כי היא הגיעה שוב כמעט עשור אחרי כן אצל משפחה חלופית אחרת – "חברים". למעשה, בפרק הזה יותר מאי פעם הבהירה "צ'ירס" כי "חברים" גדלה על ברכיה – בדיוק כמו ב"חברים" החבר'ה של צ'ירס נהנו להם ביחד לאורך יום שלם בביתה של אחת מהם, אלמנט ההנג-אאוט שממש הובא אל החזית בלי תיווכם של בר, משקאות, צלוחיות בוטנים וסחר חליפין. ההבדל בין פרקי חגי ההודיה הללו הוא ש"צ'ירס" הייתה בשלב הרבה יותר מתקדם מאשר "חברים", שעשתה זאת פחות מחודשיים אחרי שהחלה. לא זאת בלבד שהדמויות מהבר כבר היו ותיקות ומבוססות, אלא שהפרק שלף אותן מהסט הקבוע והמוכר, ההומה אדם עם כל הלקוחות שמסביב, ובודד אותן בביתה של קרלה. בכך נוצר זיקוק של לב הסדרה, הדמויות המהותיות בה – סם, דיאן, קרלה, נורם, קליף, וודי ופרייז'ר – עם הלוזריות שהובילה אותם עד הלום ועם הנחמה שהם מוצאים זה בזה. כאשר כולם הרימו כוסות לחיים וטד אמר "לחיי קואץ'", דמותו המנוחה של ניק קולסאנטו שמת כמעט שנתיים לפני כן, זו הייתה עדות מושלמת לאנושיות שעומדת בבסיס הסדרה. למעשה, כאשר הם החלו להרים את כוסותיהם ציפיתי שזכרו של המאמן יעלה ברגע הזה, וכך אכן היה.

אבל לא רק נחמה הייתה שם. כמו בכל ארוחה משפחתית גם כאן עלו וצפו משקעים, אלא שהם התבטאו באופן הכי אינפנטלי שניתן להעלות על הדעת – מלחמת אוכל. כמו ההומאז' למאמן, גם זה היה מתבקש ויאה, וכולו היה שווה ולו רק בשביל תגובתה המעולה וההיסטרית של שלי לונג. נראה אם לא תרצו לצפות בפרק אחרי שתראו את חמש הדקות האלה.

והנה הפרק במלואו הפרק הוסר.

בצירוף מקרים נוסף גדול אף יותר, אתמול עסקו ב-AV Club בפרק הזה באריכות ובעניין במסגרת פרויקט שמאגד את מבקרי האתר לשיחה על פרקים בסדרות שונות העוסקים בנושא מסוים, במקרה הזה חג ההודיה. השיחה ביניהם יפה ושופכת אור על הפרק עצמו ועל האופן שבו הוא מייצג את הסדרה כולה. קריאה מאוד מומלצת אחרי הצפייה.

—

לא יודע מה צפוי בהמשך הסדרה מלבד הדברים שכתבתי בסקירה המקיפה עליה, והידיעה שהומור פיזי הולך לתפוס נתח משמעותי יותר ככל שהרעיונות ייגמרו. אני רק יכול לקוות ש"יתומי חג ההודיה" מהווה אינדיקציה לסלפסטיק העתיד להגיע (אבל לא בהכרח בונה על זה). כרגע אני פשוט מבסוט מהעובדה שנותרו לי עוד שש וחצי עונות. בשתי העונות הראשונות חיכיתי לשלישית כדי שפרייז'ר יגיע, בעונה השלישית חיכיתי לרביעית כדי שוודי יגיע (והמאמן ייעלם), ברביעית חיכיתי לעונה החמישית כדי שלילית' תגיע (היא הבליחה כבר במהלך הרביעית, הסתבר לי), וכעת במהלך החמישית אני סקרן לראות איך דיאן תעזוב בסופה ומחכה לעונה השישית שבה קירסטי אלי תגיע.

אם כבר פתחתי פוסט חדש על הסדרה, אני רוצה להתייחס לדמותו של פרייז'ר ביחס לדיון שהיה לנו לגביו בעבר – אחרי כמעט שלוש צפיות ב"פרייז'ר" הסדרה אני מרשה לעצמי להניח שאני מכיר אותו היטב, בטח שיותר מאשר את יתר הדמויות של "חופשי על הבר", ומבחינתי הוא לגמרי אותה דמות כפי שהוא עתיד להיות בספין-אוף. בדיוק אותו מנעד של פומפוזיות, אינטליגנציה, שנינות וכן הלאה. האהבה הסומאת הנמשכת שלו כלפי דיאן לא נדמתה לי כמו משהו שזו כל תכליתו – הרי לא השאירו אותו בסביבה רק כדי ששוב ושוב יבקש לחזור אליה – אלא כפרייז'ר קריין שאני מכיר, רק בשלב שונה בתכלית בחייו. מאוהב מעל הראש, ובעיקר בתוך הראש, באופן שלא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים, לפחות לאור מה שאנחנו רואים על המסך.

ניכר שהיוצרים אהבו את קלסי גרמר, כי חרף הסכנה לפאתטיות אימתנית בדמותו, שאכן גלשה לכך מספר פעמים, הוא בכל זאת נחלץ ממנה לבסוף והשתקם כפסיכיאטר החכם, המהוגן וההיסטרי שהכרתי והוקרתי. לא זאת בלבד שזו בדיוק אותה דמות, אלא שכאשר מתמקדים בו, ובמיוחד בפרקים שקו העלילה המרכזי בהם מוקדש לו, אני אוהב ממש את אותם דברים שאהבתי ב"פרייז'ר". השימוש בעובדת היותו פסיכיאטר כדי לחקור את הפסיכולוגיה של הדמויות נעשית כאן נהדר כשם שנעשתה בסדרת הבת (כן, אני מודע לשימוש המוזר שלי בזמנים).

הפרק שלו עם לילית' בעונה החמישית היה אף הוא אחד האהובים עלי (Abnormal Psychology, 5.04) – אחרי איבה איומה בין השניים, הם מתדיינים יחדיו בתוכנית טלוויזיה והניצוצות ביניהם עפים. מבחינתי זה היה פרק "פרייז'ר" לכל דבר, ולפיכך תענוג לשמו.