Category Archives: סיכומי פרקים

יש כאלה שפשוט מתים על זומבים. רוחות רפאים לגמרי עושות את זה לאחרים. אני? חזק בקטע של מכשפות. הן מסעירות את דמיוני, מסקרנות אותי ומרתקות אותי למסך בכל הזדמנות שהן צצות בו.

זה התחיל עם דמויותיהן של וילו וטארה ב"באפי", שיוצריה הצליחו לממש את הרעיון המיתי בצורה מקסימה במיוחד ועל הדרך להעביר מסרים חשובים על תפקיד הזוגיות, תשוקת הכוח והגבולות שאנו שמים לעצמנו. שנים אחר כך הגיעה מארני ל"דם אמיתי" ותרמה לסדרה את העונה הטובה ביותר שלה עד כה, דרך סיפור על אישה דחויה שמתאחדת עם רוחה של מכשפה ממאות קודמות במטרה להתנקם (או לעשות צדק, תלוי את מי שואלים) בנציגי הפטריארכיה שרדפה אותן כל חייהן. בחודשיים האחרונים המגמה ממשיכה עם העונה החדשה, השלישית במספר, של "אימה אמריקאית", שכל כולה סובבת סביב כת מכשפות היסטורית שצאצאותיה המעטות מנסות לשרוד בעולם המלא באויבים בני זמננו.

האמת המאכזבת היא שזה נשמע הרבה יותר טוב על הנייר. הסדרה שהביאה לנוף הטלוויזיוני האמריקני את הרעיון המרענן של תיאטרון מצולם, בו הדמויות משתנות בכל עונה אך חלק מהשחקנים נשארים, לא מצליחה (נכון להיום, פרק 8) לשחזר את החוויה משתי העונות הקודמות – בהן כל פרק הסתיים בנשימה עצורה, הדמויות היו כריזמטיות וסוחפות והעולם בו התרחשה העלילה היה מלא בהפתעות. על רקע זה קל להבחין בבעיות התסריטאיות של הסבב הנוכחי: ראשית כל, השטיק הקבוע של קריצה פרובוקטיבית לאירועים היסטוריים (שבעונה הקודמת הקודמת נעשה דרך דמותה של אנה פרנק) יוצא מפוהק עם חזרתה של דלפין ללורי, שעינתה ורצחה שחורים בלואיזיאנה של תחילת המאה ה-19, ולא ברור אם עלינו לרחם עליה או לשנוא אותה (לי, אישית, פשוט לא אכפת ממנה). שנית, החזרה של כמה שחקניות שלא הופיעו בעונה השנייה ועשו את העונה הראשונה לכה טובה (ג'יימי ברבר המקסימה שלוקה בתסמונת דאון, וטריסה פרמיגה) לא מוצתה באופן שתורם לחוזק העלילה (במילים אחרות, הדמויות שהן מגלמות פשוט משעממות).

יותר מכל, הכישלון של העונה טמון בדמות שמגלמת ג'סיקה לאנג, אולי השחקנית היחידה שליוותה את שלוש העונות הראשונות (ותלווה גם את הרביעית, שתהיה העונה האחרונה בה תיקח חלק). לאנג מגלמת את פיונה גוד, מכשפת על בעלת כוחות מרובים שכמוה יש אחת בדור (*שיעול* *זה קצת כמו באפי* *שיעול*). גוד היא אישה ערמומית ואינטרסנטית הסובלת ממחסור במקום בארון הבגדים שלה מרוב השדים שממלאים אותו. למרבה הצער, הדמות היא אותה גברת אפילו-לא-בשינוי-אדרת של האחות ג'וד מרטין שאותה גילמה בעונה הקודמת. האופי, ההתנהלות והסגנון זהים לגמרי, וזה בבירור לא נובע מחוסר הכישרון של לאנג, שגילמה דמות קריפית שונה בעונה הראשונה של הסדרה.

ועדיין, בסופו של יום, כדאי לצפות. זה לא מרתק, אבל גם לא משעמם, אחת מהמכשפות יודעת להחזיר אנשים מהמתים ואויבתן המרה ביותר היא דמותה העסיסית של אשת וודו שחורה ועוצמתית. מעל הכל, חשוב להבין שמאוד קשה להשתוות לשיא של העונה השנייה, שהייתה מרתקת על כדי מריטת עצבים בין סופו של כל פרק ועד לתחילת הפרק שאחריו (ואם לא ראיתם את הסדרה עד היום, אולי כדאי להתחיל ממנה). נכון להיום, נותרו חמישה פרקים בהם הכל עדיין יכול להשתנות לטובה, ולפחות עוד עונה אחת שבה אפשר יהיה ללמוד מטעויות ולחזור למקורות.