Category Archives: כתבות

בנאום המפורסם של רונלד רייגן בשנת 1983 לפני ארגון האוונגליסטים הלאומי, התייחס הנשיא המנוח לברית המועצות כאויבת, וכינה את המעצמה דאז "אימפריית רשע". "זה היה ק.ס. לואיס […] שכתב: 'הרשע הגדול לא מתבצע עכשיו בתוך 'מנהרות של פשע' שדיקנס אהב לצייר […] הוא מנוסח ונתבע במשרדים מרוהטים, מוארים ומחוממים ע"י גברים שקטים במקטורנים לבנים, עם ציפורניים מסודרות ולחיים חלקות ומגולחות אשר לא צריכים להרים את קולם כדי שדברים ייעשו'".

במילים אלו ממש מתחילה הסדרה הגרמנית המצוינת "דויטשלנד 83" (שזמינה במלואה ב-VOD של חם). הטלוויזיה פתוחה על רייגן הנואם, כשמי שצופה בו היא לנורה ראוך (מריה שרדר הנפלאה), סוכנת שטאזי לבושה בשמלה מהודרת, שיער ופנים מתוקתקים תוך כדי שהיא יושבת במשרד מצוחצח ומואר. אם באמת הרשע הוא כפי שלואיס תיאר, אז הוא הרבה יותר יפה ממה שחשבנו, אבל האם ראוך והסוכנים הם הרוע בהתגלמותו? בגרמניה החצויה, הליבה המתחממת של המלחמה הקרה שבה הקורבנות הצפויים היו הגרמנים עצמם, הסדרה מבטלת את השאלה ומטשטשת את הגבולות בין המוסרי למה שנחוץ.

הנאום המאיים של רייגן גורם לשטאזי לפחד שתהיה הסלמה במתקפה האטומית על מזרח אירופה, ולנורה מציעה לגייס את האחיין שלה (יונס ניי המוכשר והחתיך) להשתמש בזהות בדויה, להקליט ולרגל אחר החלטות נאט"ו בנוגע להמשך הפעילות הצבאית נגד המזרח הקומוניסטי. במרכז העלילה עומד האחיין, מרטין ראוך, חייל העובד בשירות מזרח גרמניה בגבול בינה לבין המערב. בהתחלה זה נראה כאילו אנשי השטאזי המגיעים לבית משפחת ראוך מנסים לשכנע את ראוך להתנדב למשימה, אך בסופו של דבר הם שוברים לו את האצבעות (לא רק בשביל לנטרל אותו… תצפו ותבינו) ולא מותירים לו ברירה. "אתה מוכן למות בעד הארץ שלך?" שואל הסוכן וולטר שוופנשטאט (סילבסטר גרות' הנפלא גם הוא) רגעים לפני שהשני מאבד הכרה, וראוך הצעיר מהסס לשנייה לפני שהוא עונה בחיוב מאולץ, אין תשובה אחרת שאפשר לתת במשטר שבו צרכי המדינה עולים על צרכי הפרט.

בנקודה הזו מתחילה המטוטלת המותחת להתנדנד בין מזרח למערב, מהפנטת ומשכיחה את התחומים השחורים והלבנים של טוב ורע. מרטין ראוך הופך להיות מוריץ שטאם, שליש בשירות גנרל אידל, ולאט מגלה עולם שנסתר ממנו מעבר לחומה הגדולה; עולם של שפע, גיוון ושלל פיתויים ואפשרויות. ראוך/שטאם מחדד את ההבדלים בין הקומוניזם המיושן למערב המתחדש כבר מההתחלה כשהוא מוצא עצמו מוקף בפירות בשלל צבעים בסופרמרקט, ולאחר מכן עם התרחשויות קומיות נוספות של חוסר הבנה, אבל הוא גם מוצא נקודות דמיון בין הצדדים – אם זה בפראנויות הצבאיות והביטחוניות או בעולם המיקרו המשפחתי. תוך כדי המשימות השונות המוטלות עליו ולמרות הנאמנות שלו כלפי המשפחה בצד המזרחי, מגלה ראוך/שטאם כי העביר את רוב חייו בבועה ומתאהב במערב, המשנה את הקודים המוסריים שלו ומעוות את התפיסה שהייתה עד כה לאומית וחדגונית.

"דויטשלנד 83" היא סדרה גרמנית-אמריקנית שהופקה והובאה אל המסכים האמריקניים ע"י סאנדנס-טיוי (האחראית גם על "התיקון" בין השאר). זו הסדרה דוברת גרמנית הראשונה שהלהיבה את קהל הצופים והמבקרים האמריקאי, למרות השפה הזרה והכתוביות שחייבים לקרוא כדי להבין. המתח לא מפסיק לשלוט שם, הדמויות ומהלכיהן אמינים ומובנים, ולכל התפתחות יש סיבה מאחוריה. ראוך/שטאם אמנם פועל מתוך מחויבות מוסרית למה שנראה לו נכון, אך הוא לא טלית שכולה תכלת; לנורה פועלת בקרירות למען הקולקטיב אך ניכרים בה גם ניצנים של חום אנושי כלפי משפחתה; לא לכל צעד יש הצדקה, אבל ישנה הבנה של שני הצדדים. רייגן לא סתם קרא לצד הקומוניסטי "רשע", גם אם האמין בזה בכל לבו, המטרה של הנאום הייתה הסתה והסתרה (וכאן המקום גם להמליץ על צפייה בסדרה הדוקומנטרית של אוליבר סטון, "ההיסטוריה הסודית של ארה"ב"), ואילו הצד השני פעל מפרנויה שגם הושלטה ע"י הנהגה שלא באמת באה להגשים את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, אלא רק ניצלה אותה. בסופו של דבר יש גם צד שלישי בכל מאבק, והוא הצד של האיש הקטן, עם הנצחונות, ההפסדים, הפשרות והניסויים שלו.

הסדרה נוגעת בנושאים נוספים הקשורים לתקופה, לא אפרט אותם כדי להיזהר מספוילרים, אך בשורה התחתונה – האישי תמיד איכשהו משתלב עם איזשהו קולקטיב. מעניין לראות את גרמניה של לאחר מלחמת העולם השנייה; מדינה חצויה שכל זכר של כוח או ראוותנות היטלרית נמחה ובמקומם קמו שני דורות שונים בתכליתם, שבסופו של דבר בשנת 1989 נאלצו להפוך עוד פעם לגוש אחד ומערבי במהותו.

הנושא הכללי של המלחמה מוסבר בצורה די פשטנית, לעתים רחוקות אפילו עצלנית, דוגמת סדרת האימונים הקצרה שראוך עובר כדי להיות מרגל טוב. העובדה שהסדרה הופקה גם ע"י סאנדנס האמריקנית גורעת, בכך שהכל חייב להיות מוסבר וברור כדי שכולם יבינו במקום להשאיר קצת חורים קטנים שהצופה יוכל למלא לבד. המערב מוצג טוב מדי כשברור שגם הצד הקפיטליסטי לא חף מבעיות מוסריות. אבל הכתיבה חייבת להיות כזו כדי להכניס אנשים שאף פעם לא התעניינו בתקופה אל העלילה, והיא מפצה על כך עם תקריות משעשעות במהלך שמונת הפרקים. באחד הראיונות סיפר יונאס ניי כי בשיעורי היסטוריה בגרמניה לא לימדו אותו על המלחמה הקרה כי התמקדו יותר במלחמה ההיא, והעבודה בסדרה הכירה לו גרמניה זרה מזו שהוא חי בה. כזו היא "דויטשלנד 83", אם מישהו מתעניין בהיסטוריה או חושב שהוא לא מעוניין (כמוני), הסדרה היא נקודת התחלה נפלאה להסתקרן ולנבור עוד קצת במעלליהם של האנשים שחיו תחת שני המשטרים בגרמניה. עוד יתרון שיש לסדרה הוא הפסקול המשעשע שלה, הנע בין שירי אייטיז-פופ רלוונטיים לעלילה בגרמנית או באנגלית לבין נוסטלגיה תקופתית וקצב מוכר שכיף להיזכר בו, אפילו כשמדובר ב-99 בלונים באוויר.

"דויטשלנד 83" היא עוד אחת מהסדרות שמראות שאין הבחנה בין טוב לרע, שהכל יחסי בעיני המתבונן, ואנשים יכולים לעשות את הטעויות הכי מפגרות, גם כשפועלים מהלב וגם כאשר הכל מחושב במוח. היא מותחת, מלאה בריצות ממש מהירות, היא אותנטית בגרמנית שלה (לפי הביקורות – גם בגרמניות שלה) והיא מוסיפה זרקור נוסף של עניין על תקופה קרה מנקודת מבט קרובה יותר למקור.

עכשיו אין צורך להגיד לי את זה, אני אלך לצפות ב"האמריקנים".

כבר מן השנייה הראשונה זה לא נראה טוב. עיניי התגלגלו למעלה יותר מהר מהמהירות המקסימלית של בוגטי וויירון סופר ספורט כאשר שמעתי את כריס אוונס אומר את המילים "חדש ומשופר", אבל הם חזרו למקומם וידי כיסתה אותן כאשר הוא אמר "קהל". אם הם כבר הולכים לתת לעקוץ את קלארקסון ושות', צריך שלפחות יהיה להם את האומץ ללכת עד הסוף ולהגיד תוכנית ולא קהל.

ואז הגיע הפתיח… אלוהים יודע מי ב-BBC חתם על ההחלטה להשאיר את אותו עיבוד של מנגינת הפתיחה. זה הדבר הראשון שהיה צריך להיות מוחלף, בדיוק כמו שקרה בפעם הקודמת ש"טופ גיר" פורמטה. עם עיבוד שונה של המנגינה עוד אפשר היה להחליק על כך שחוץ מצילומים חדשים (שברור להחריד שצולמו רק בשביל הפתיח ולא נלקחו מקליפים שעתידים להופיע בתוכנית) ועיצוב צבעוני צעקני, שאר הפתיח נראה כמו חיקוי חיוור לגרסה הקודמת וככה בדיוק גם שאר הפרק נראה. לכן לא אמשיך לצפות ואמתין בסבלנות לתוכנית החדשה של קלארקסון, האמונד ומיי.