Category Archives: כתבות

הסדרה הישראלית "30 ש"ח לשעה" מציעה ריאליזם צורב ומפוכח, דמויות עם נוכחות טבעית כובשת ושמירה על הזכות להתרחק מטלוויזיה מסחרית. יוסי מדמוני כבר מספיק מיומן בכתיבת טלטלות רגשיות ("בת ים ניו יורק" יחד עם שותפו גם ליצירה הנוכחית, דוד אופק), וגם הפעם יש באמתחתו מצבורים גדולים של סיטואציות מורכבות המדברות על הכאן והעכשיו של מעוטי התקווה בארצנו.

מדמוני מביע קול שלא נשמע מספיק ועושה תפקידו נאמנה עם סגנון המזכיר דוקו-דרמה ואת הקולנוע המשובח של האחים דארדן הבלגים. הומניזם, מסתבר, איננה מילה גסה. לא כפי שרוצים שנחשוב. ערוץ 2 לרוב מעדיף להתחמק מפרויקטים העלולים להטיח את האמת הקשה בפרצוף. בערוץ הראשון, לעומת זאת, עשו חושבים והחליטו ללכת על מנגינה קצת אחרת ולתת הזדמנות ראויה לסיפורן של אירנה, אמל ואסנת – עובדות ניקיון הנתונות למרותו של קבלן. המנטליות הכלכלית המקומית שאליה הורגלו מונעת מהן תחילה מרחק ביטחון מאפליה או התאחדות למען האינטרסים שלהן. חשיבותה של הסדרה נמדדת לא רק באיכויות המצוינות שלה במסגרת היותה ממונה על ייצוגים מוכרים של אקטואליה, אלא גם במתיחות הסוציולוגית אותה היא משכילה לפתח למקומות רבים. קשה להישאר אדיש לטלוויזיה עם לב משלה.

כדי לעשות נפשות לסדרה ביקשתי מיוסי מדמוני לשוחח עמו על היצירה שלו, ולשמחתי הוא נעתר.

מר מדמוני, תודה רבה על זמנך. חמלה ותום לב הם מוטיבים מרכזיים אצלך. אתה מרגיש שיש להם מקום הוגן במאבק נגד חוסר צדק ועוולות יומיומיות בישראל?
חמלה וטוב לב הם תכונות אנושיות, חלק ממוסר אנושי, והמוסר הזה הוא כמובן חלק מתפיסת עולם מאחורי מה שקרוי בשם קוד "צדק חברתי". מאידך בפועל, המוסר האישי הזה בטל בשישים לדעתי בחשיבות שלו בהשוואה למהלכים מבניים. המרקסיזם לא מתיימר להיות מוסרי אלא לתת כלים מבניים שמביאים לשיוויוניות גדולה יותר. אני לא מרקסיסט כמובן, אבל תפיסת העולם שלי אומרת שמוסר אנושי – צדקה וחמלה, הם לא הכלים הנכונים במאבק לצדק חברתי, אלא דווקא פעולות בירוקרטיות של חקיקה, מיסוי, זכויות עובדים וכדומה ששואפות אולי לצדק, אבל אין בהן מגע אישי של חמלה והרבה פעמים אין בינן לבין צדק דבר. למעשה על הקונפליקט בין מוסר לתפיסה מעמדית, שהיא מרקסיסטית בעיקרה, מתבססת הסדרה "30 ש"ח לשעה". אגב, העניים בסדרה הם לא אנשים "טובים יותר" מעצם היותם עניים, והעשירים הם לא מושחתים מעצם היותם עשירים (כמו שגורסת הנצרות למשל, דת ה"חמלה"). בסדרה זה לפעמים הפוך – עשירים עושים מעשים טובים, עניים מתנהגים רע מבחינה מוסרית, ועדיין ההזדהות בסדרה היא עם העני, כי הסדרה מציגה עולם שפגום מבנית. אדם בעמדת כוח הוא ברמה מבנית במקום מסוכן, יש לו פוטנציאל גדול יותר לגרום רע לא כי הוא רע מטבעו אלא פשוט יש לו את האפשרות לייצר רוע, את הכוח לפעול ברוע (וגם יש לו יותר אפשרויות ופניות נפשית לפעולות מוסריות). לעני את את המנעד הזה. הוא עוסק בהישרדות.

מערכות היחסים המיוחדות שאתה רוקם בין דמויות שונות לעיתים יוצרות את הרושם שיש לך אליהן קירבה חוצת גבולות בידיון. עד כמה עמוקה ההיכרות שלך עם המציאות בה הן חיות?
אני לא מאמין גדול במשחק. אני חושב ששחקן צריך תמיד לשחק את עצמו. לפעמים אני בוחר שחקן (הרבה פעמים זה בכלל לא שחקן מקצועי) ואז על בסיס ההיכרות איתו אני כותב מחדש את התפקיד, ואולי זה נותן את הרושם שהקרבה היא מעבר לבידיון. בשיטת עבודה כזו חשוב לי כמובן להכיר את האנשים שאני עובד איתם או כותב להם.

יש דיון מאוד בוגר ואותנטי בסדרה שלך, על הפער בין מה שחושבים לנכון לעשות ובין מה שבסופו של דבר עושים בפועל. איך הדיסוננס הזה מחדד את האמירה שלך על הפונקציה האנושית כגורם משתנה תחת נסיבות קשות?
בסופו של דבר הסדרה מציגה תפיסת עולם בה כל רגע וכל פעולה יכולים להימדד בכלים מוסריים. כל החלטה שלנו היא בעלת אספקט מוסרי, ולכן המטרה של האירועים בסדרה היא לחשוף את המנגנון המוסרי שלנו ולהציג אותו בדרך כלל בצורה מפתיעה (שהרי הפתעה היא כלי עלילתי רב עוצמה). פעולות שנראות מוסריות בסדרה, כמו הגיבורה אסנת שמאמצת בחורה מפגרת, מתגלים בפעולות תועלתניות. מצד שני מהלכים לכאורה לא מוסריים, כמו מעשי החסד בסדרה, מוצגים כמהלכים שעומדים בניגוד להיגיון, ולכן הם יותר כמו נקודות של אור לא מוסבר בתוך מציאות דטרמיניסטית. כאן אני חולק על המרקסיזם שהדטרמיניזם שלו מוחלט ולנקודות האור אין בו משמעות. כמובן שחלק מההתנהגות הלא מוסרית של הדמויות נובע ממציאות לוחצת, כלכלית, מגדרית ולכן הן לא תכונות רעות אלא סיטואציה. כדי לדון באספקטים האלה של המוסר הסדרה חייבת אם כן לייצר פערים בין ה"נכון" ל"מציאותי".

טלוויזיה, במיוחד בישראל, ידועה כעסק הפכפך. האם הפרסים בהם זכית במהלך השנים, כולל אלו על "30 ש"ח בשעה", נותנים לך אופציה רחבה יותר למימוש יצירתי? האם לפי ניסיונך אתה תופס את הטלוויזיה כמדיום עם מרחב פעולה עשיר יותר מזה של הקולנוע?
התווית שיש לי היא למזלי גם של מקצוען שיכול להתחבר למנעד רחב של סדרות, ומצד שני גם של יוצר אישי ואיכותי. ראשית זה מאפשר לי להתפרנס אך ורק מהעבודה כיוצר, מה שלרוב קשה בתעשיה הזו. מבחינת מימוש יצירתי, העובדה שאני יכול להציג קבלות בצורת פרסים/ביקורות ולפעמים גם אחוזי צפייה יפים זה בהחלט משהו שנותן לי סוג של עצמאות יצירתית. יש מגמה היום להסתכל על הטלוויזיה כמי שלוקחת את ההגמוניה. הרבה כוחות יצירתיים חזקים עוברים לטלוויזיה גם בגלל האפשרויות הכלכליות וגם בגלל השכלול של המדיום הזה. הבסיס לתפיסה הזו היא האפשרות שיש בטלוויזיה לייצר משהו יותר רחב יריעה, סדרה או מיני סדרה, שזה משהו יותר קרוב לרומן בעל נפח גדול ביחס לסרט. סרט הוא יותר נובלה קצרה. זה נותן לכאורה יתרון גדול לטלוויזיה. מאידך מבחינת שימוש בכלים סגנוניים הקולנוע נמצא שנות אור לפני הטלוויזיה (כמו שספרות מקדימה את הקולנוע).

פרופ' תומס פיקטי, כלכלן מודרני מוערך מאוד, טוען בספרו "הון במאה ה-21" שיצא זה לא מכבר, כי אי־השוויון ילך ויעמיק, העשירים ימשיכו להתעשר בקצב גבוה מזה של האנשים העובדים, נחזור בצעדי ענק להיות חברה מעמדית על בסיס "קפיטליזם בירושה". הפתרון מבחינתו טמון בהעלאת המס על העשירים אבל הוא מודע כי אין כמעט סיכוי שזה יקרה. להערכתך, אירועים כמו מחאת האוהלים ב-2011 וסדרה נוקבת כמו "30 ש"ח בשעה" יכולים להשפיע על דפוסים שליליים מן הסוג אותם מנבאים פיקטי ודומיו? האם ישראל הקטנה מסוגלת להפנים ולאמץ אורח חיים אקונומי שיעניק שוויון במקום להמשיך ולהתכחש לו?
במובן הזה אני מרקסיסט. "ככל שיהיה רע יותר כך זה טוב יותר". במצב בו רוב העשירונים חיים באופן נסבל – אין הסתברות לפעולה. באופן אבסורדי, ככל שאי השיוויון יגדל ועשירונים שלמים יידחקו אל עבר העוני, כך הסיכוי לשינוי גדל.

לסיום, מהן הסדרות האהובות עלייך בימים אלה בארץ ובחו"ל?
אני אוהב את "הפמליה", את "מד מן" כמובן, אהבתי את "פארגו". ועדיין הפייבוריטית שלי היא "טווין פיקס". בארץ מאוד אהבתי את המיני סדרה שעברה מתחת לרדאר, "יחפים" של אורי סיוון.

העונה השנייה של "30 ש"ח לשעה" משודרת בערוץ הראשון, ימי רביעי ב-22:00