Category Archives: כתבות

ספוילר "בנות" עונה 4 פרק 5

חמישה פרקים. חמישה פרקים מתוך עשרה פרקים של עונה הם הזמן שלקח ל"בנות" לשוב אל עדנתה, אם כי לבטח לזמן קצר בלבד, אבל בשלב הזה ניקח את מה שיש. אחרי שבוע של ציפיה גדולה מהרגיל, הפרק החמישי של העונה הגיע לתת לנו תזכורת לסדרה שפעם היינו צופים בה ולא רוצים לדפוק את הראש בקיר.

במקום לעשות סקירה של מה קרה במהלך הפרק הרשו לי הפעם לעשות את זה בנקודות.

האנה: איזה מצב נוראי לחזור אליו. מצד אחד קשה שלא להזדהות עם רצונה של האנה לסגור את עצמה בחדר ולא לצאת לעולם, וכמובן שהתגובה שלה מאוד נאמנה לדמות שהיא. מצד שני, התגובה שלה הייתה גם מתסכלת לא מעט. אם כבר החלטת להישאר בדירה, תעיפי משם בצעקות (או לפחות במילים! כלשהן!) גם את האקס המעפן שלך וגם את החברה החדשה שלו. מה כבר ביקשתי. תתכרבלי בתנוחת עובר במשך ימים. תרביצי לחברות שלך. תעשי מקלחות מזויפות כאוות נפשך. אבל למען השם, להגיד להם לצאת מהדירה ולא לחזור אליה עד שתבקשי. זה המעט שהאנה יכלה לעשות. אבל סוף הפרק קצת פיצה על זה, ונגיע לנקודה הזו בהמשך.

שושנה: במידה מסוימת חזרה שוש בפרק הזה להיות הדמות שהכרנו כשרק התחלנו את ה"מסע" הזה לפני ארבע שנים. היא לא הייתה מעצבנת לשם שינוי! למעשה, ההתנהגות שלה בפרק והאופן שניסתה (לפחות ניסתה, יותר משאפשר להגיד על דמויות אחרות) להוות עוגן להאנה, להגיד לה את כל הדברים האלה שכל חברה צריכה לשמוע ולא רוצה לשמוע ובתכל'ס לא כזה עוזרים אבל צריכים להיאמר, מאוד הזכירו את שוש של העונה הראשונה שבה גם כשהכל בחיים שלה היה "כמעט", היא הייתה שם בשביל חברות שלה. We're the ladies!

ג'סה: I swear to god. מישהו, תדחפו אותה מאיזה חלון. אלוהים. היא התגלמות המשפט "עם חברים כאלה, מי צריך אויבים?". איך אפשר להיות עד כדי כך חסרת רגישות? זה אפילו לא חוסר מודעות. היא מודעת לכל מה שהיא עושה, כולל לשדך בין איזה בחורה זרה לבין בן זוגה *הנוכחי* (כן, נוכחי) של החברה הכי טובה שלה. "The Heart Wants What the Heart Wants", אומרת ג'סה, והאנה אומרת לה, את יודעת את מי את מצטטת, נכון (אמילי דיקנסון? סלינה גומז? אני עדיין לא סגורה על זה)? ובכן, כנראה שמה שלבה של ג'סה רוצה הוא להיות חרא של בן אדם ובטח ובטח חרא של חברה, אחרת אין לי שום הסבר אחר ללמה היא כל כך נוראית. והיא תמיד הייתה. הנה, אמרתי את זה.

ריי: בניגוד לשושנה, שעשתה מין רגרסיה לעונה הראשונה, ריי עשה תהליך שלם בדקות ספורות בלבד, בו ראינו בדיוק כיצד דווקא התפתחה דמותו לאורך כל העונות עד לנקודה שבה אנו נמצאים. בדיוק כמו בתחילת הסדרה, ריי של הפרק הנוכחי מתחיל קצת על רגל שמאל ומשום מה מחליט להיות חסר התחשבות ולנכס לעצמו משהו שלא שייך לו, בדיוק כפי שבעונה הראשונה חיטט בחפציה האישיים של האנה ובסופו של דבר חשף לעולם את כל הסודות שהיו שמורים ביומנה. אך לאט לאט, בהדרגה, ריי משתנה. הוא עדיין עסוק בעצמו אך מתחיל להיות עסוק גם באנשים אחרים. לבסוף מחזיר ריי את הכדור להאנה ומכיר בכאב שלה, ומבחינתי הגישה הזו היא תוצאה של תהליך ארוך שעברה הדמות. כמו שהזכרתי כבר כמה וכמה פעמים, אבל הפרק הזה דואג להדגים היטב, ריי הוא אחת הדמויות בסדרה שבאמת התפתחו במהלכה, וכנראה הדמות היחידה שההתפתחות שלה הייתה בקו הגיוני.

ליירד וגבי הופמן שאת השם של הדמות שלה אני לא זוכרת עד היום: בואו פשוט נדלג עליהם כי בכל הכנות, לאף אחד לא אכפת. ולמי שהיה ספק, כן, אני מתכוונת לזה בקטע של בואו פשוט נדלג על הנוכחות שלהם בסדרה.

מארני: דמות נוספת שקיבלה קריצה לגרסת העונה הראשונה שלה, מארני מופיעה בשלב יחסית מאוחר בפרק, וזה מאוד הגיוני מכיוון שמתחילת הסדרה היא הייתה "the one" של האנה, הפארטנרית האמיתית שלה. חוץ מהרפרנסים שלה לכך ש"לתת לו ללכת" עבד כל כך טוב בשבילה ובשביל דזי (חכי כמה פרקים האני), השיחה בין שתי הבנות הייתה מקסימה. אני לא מאמינה שמישהו מהצופים לא הרגיש ציפור קטנה שרה בלבו כשמארי אמרה להאנה שהחברות שלהן היא סיפור האהבה הגדול מכולם. צודקת.

אדם/סצנת הפרידה: רובו הגדול של הפרק היה מאוד חזק, אבל הסצנה שבה אדם והאנה נפרדים סוף סוף כנראה התעלתה על כולן. אני רק רוצה להגיד שכל רמיזה לכך שעזיבתה של האנה היא מה שהוביל לכל הבעיות, או לכך שהיא אשמה בגלל שהיא "עזבה" (סתם ככה, בשביל לנסות להגשים את חלום חייה אבל בקטנה, שיהיה) היא פאקינג בולשיט. בן/בת זוג שחושבים שלאהוב את עצמך על ידי רדיפה אחרי החלום שלך זה "לעזוב" לא כל כך מבין את הקונספט של, הו, אני לא יודעת, עצמאות, שאיפות, וכן, אפילו הקונספט של אהבה עצמה.

Having said that, סוף סוף נאמרו דברים שהיו צריכים להיאמר מזה זמן מה, דמעות נשפכו (אפילו שלי למרות לבי הקר), והתוצאה הייתה החלטה נכונה של שני אנשים בוגרים. זה יכול היה להסתיים בכך שאדם אומר להאנה, "Thanks for stopping by, kid", ובכך שהיא עונה לו "thank you for stopping by" וזה היה מוצא חן בעיני מספיק, אבל אז, כנגד כל הסיכויים היא הפתיעה והוסיפה "and maybe don't call me kid anymore". כן! הסיום המושלם ושובר הלב ביותר שיכלנו לבקש.

ומה הלאה? ובכן, עם "בנות" זה אף פעם לא בטוח, אבל דבר אחד אני יודעת – לראשונה מזה הרבה זמן, התקווה שאני מרגישה לגבי העתיד של האנה לא טובעת בספקות וחרדה.

ספוילר "הסוכנת קרטר" עונה 1 פרק 6

Continue reading →

פורסם לראשונה בוואלה

—

היתרון הגדול של "רצח בדם קר", סדרת המתח החדשה של רשת סקיי הבריטית, הוא המיקום שלה. העיירה פורטיטוד ממוקמת באיי שפיצברגן שמעל החוג הארקטי, מוקפת במדבריות קרח ונופי פרא קפואים, אזור של חורף שכולו לילה וקיץ שכולו אור יום, אזור שבו דובי הקוטב הם האיום הגדול ביותר על בני האדם, שמצדם מנסים להתחשב בהם ולחיות עמם בדו קיום. חוויה שונה, עולם זר ומשונה שמרתק להיחשף אל טבעו ואל חיים אנושיים בו (בפועל היא צולמה באיסלנד, בדומה ל"משחקי הכס" בצילומי הצפון שלה).

"אין לנו פשע", מבטיחה המושלת (סופי גרבול, כוכבת "The Killing" הדנית) בנאום שלה בפני משקיעים פוטנציאליים למלון שהיא מתכננת לחצוב בקרח. הבחור החדש שמגיע לשכונה מקבל הסבר מבת המקום: "בפורטיטוד יש שני חוקי יסוד – אתה חייב שתהיה לך קורת גג ואתה חייב להיות מסוגל לכלכל את עצמך. מכאן שלכולם יש עבודה, אף אחד לא עני אז אף אחד לא גונב, ואין פשע. כולם שמחים". ברור.

בפורטיטוד מעולם לא בוצע רצח, אבל זה משתנה עד סוף הפרק הראשון. המקום שנחשב לבטוח עלי אדמות מזועזע על ידי רצח אלים, ומה שנראה על פניו כחקירת רצח מטרידה הופך עם הזמן למשהו מפחיד הרבה יותר, דבר שמאיים על עתידה של העיירה כולה. יריבויות, חוסר ביטחון ובגידות מתגלים כשלחץ החקירה גובר וחושף את האמת הקשה. וכשהחשכה הקשה של הצפון הופכת ללילות קיץ בלתי נגמרים, הקהילה האידיאלית של פורטיטוד נאבקת להבין את האימה הרצחנית המתחוללת בקרבה.

במסורת של עיירות טלוויזיוניות רבות לפניה, פורטיטוד היא אחת נוספת שבה הדברים אינם כפי שהם נראים. טווין פיקס היא כמובן הארכיטיפ, אבל גם בלתי אפשרי להיזכר בסיסלי האהובה מ"חשיפה לצפון" מול צבעיו של הזוהר הצפוני שמעטר את שמי האי והתחושה של יקום המנותק משאר העולם, וגם העיירה במידג'י של "פארגו" עולה על הדעת לנוכח כסות השלג שמרמזת על סודות המסתתרים מתחת. כמו כל אלה גם פורטיטוד מפנקת אותנו באירועים מסתוריים שמתרחשים רק בעיירות קטנות בשוליו של טיז א נבי.

לפעמים נדמה ש"רצח בדם קר" אניגמטית רק לשם האניגמטיות ומוזרה לשם המוזרות. למשל, השריף עומד מול דלתה של אחת הדמויות וכמעט נוקש בה, בזמן שמעבר לדלת ניצבת דמות באמצע החדר מתוחה ומוכנה עם רובה ציד המכוון לדלת. ניחא שאנחנו לא יודעים מה יש לה נגד השריף ומדוע הוא נמלך בדעתו ונסוג, את זה כנראה עוד נגלה בהמשך, אבל איך היא בכלל יודעת שהוא שם? או רגע טיפשי במיוחד: ילד מתעורר בחדרו משינה ארוכה ותוהה היכן הוריו. במקום לעשות את הדבר הסביר וראשית כל לקרוא בשמם ואז לשוטט מעט בין חדרי הבית, הוא ניגש מיד אל החלון, פותח אותו ויוצא מבעדו החוצה נטול חולצה ונעליים, קופץ אל השלג שבחוץ.

הרגעים הללו הם עדות לכך שגם אחרי צמד הפרקים הראשונים (מתוך תריסר) הדמויות ב"רצח דם קר" אינן מפותחות דיין, אבל לזכות הסדרה ייאמר שרובן ככולן נדמות אמיתיות. ההרכב האנושי של פורטיטוד הוא ערב רב שהגיע מאנגליה ומארצות נורדיות שונות. בין הדמויות הרבות שמאכלסות אותה ניתן למצוא שריף שטיבו לא ברור (ריצ'רד דורנר, "לורד הברק" בריק דונדריון מ"משחקי הכס"), את המושלת, מדען בריטי שמנהל את מרכז המחקר והמחלקה הביולוגית של האזור (כריסטופר אקסלטון, "דוקטור הו", "הנותרים", שגם היא התרחשה בעיירה קטנה ומשונה) וצלם נוף זקן הנוטה למות (מייקל גמבון, דמבלדור מ"הארי פוטר"). בפרק השני מגיע סטנלי טוצ'י בתפקיד בלש בכיר שמלווה את המקומיים בחקירת הרצח, ומלבד כל אלה יש המון דמויות נוספות שאת שמן לא נזכור.

מה שמחזיר אותנו אל היתרון הגדול של "רצח בדם קר", המיקום מעורר ההשתאות שלה. בשני הפרקים הראשונים היא זורקת המון קרסים בלתי מוסברים להמון כיוונים, רגעים לא מעטים של "מה לעזאזל" שמתאחדים לכדי אווירה אניגמטית, המועצמת עשרות מונים מתוקף הלובן המקיף אותה ותחושת הסדקים שנוצרים אט אט בקרח. הדברים הקטנים הרבים שמתרחשים במקביל הם בשלב המוקדם הזה רק נבטים שקשה להבין מה יצמח מהם, ובצמד הפרקים הראשונים אין שום רגע מדהים באמת, אבל העניין והסקרנות של "רצח בדם קר" הם די כדי למשוך גם אל הפרקים הבאים.