"מד מן" עונה 5 פרק 3
אם יש משהו שבלט בהיעדרו בפרק פתיחת העונה החמישית של "מד מן", הרי שמדובר בבטי פרנסיס. העונות האחרונות הפכו את דמותה לאם בלהות עבור ילדיה, ובעיקר בכל הנוגע לסאלי, אבל בסופה של העונה הרביעית זכינו לשביב תקווה. אחרי פרק שבו נהגה באופן מפלצתי במיוחד, גירשה את בן השכנה שהיווה נחמה לבתה ואף פיטרה את האומנת של הילדים מזה שנים – קרלה – בלי לתת לה אפילו הזדמנות להיפרד, שלא לדבר על מכתב המלצה, הגיעה לבסוף סצינה אחת שגאלה מעט את דמותה. זה היה כאשר חיכתה לדון לעת ערב בבית הריק שבו גרו פעם, מדמה כאילו הייתה שם במקרה. כשדון הגיע הודתה בפניו ש"הדברים אינם מושלמים". היא התכוונה לחייה החדשים עם בעלה הטרי, דון הבין – מבחירה או בטעות – שהיא מתכוונת לבית החדש שאליו הם עוברים.
עקרת בית נואשת
ג'נוארי ג'ונס הייתה בהיריון בתקופת טרום הפקת העונה החמישית, וילדה ממש לפני הצילומים. מצמד הפרקים הראשון של העונה היא נעדרה לפיכך, אבל חזרה אחרי חופשה קצרה אל נעליה של בטי בפרק השלישי (שביים לראשונה ג'ון האם, ועשה עבודה מוצלחת). מאחר שג'ונס עצמה לא מאוד השמינה מהריונה – ממש כמו בטי, אגב, בעונה השלישית של "מד מן" – בפרק הזה היא עטתה על עצמה חליפת שומן משכנעת מאוד. אכן, בטי, שאת רוב חייה הבוגרים העבירה כאישה היפה, זו שנראית טוב תלויה על זרוע בעלה, השמינה מאוד ב-1966. היא כבר אינה יכולה למלא את תפקיד הרעיה-לראווה, השמלה לא נסגרת עליה ועל כן היא מסרבת להצטרף להנרי בערב הג'וניור ליג של ניו יורק. מדובר בארגון נשים מתנדבות – מובן מדוע הנרי לא רוצה ללכת בלעדיה, ברור מדוע בטי לא רוצה להיות שם ולהתמודד עם מבטיהן הבוחנים של נשים אחרות.
הסיפור של בטי מסתבך כאשר הרופא שלה מגלה אצלה גוש קטן בצוואר, המרמז כי ייתכן שההשמנה שלה נובעת ממחלה בבלוטת התריס ולא מתסמינים של נואשוּת עקרת הבית – "אומללות, חרדה, שעמום". הבהלה הגדולה שאחזה בה לאור החדשות הללו הביאה לסצינה היפה ביותר בפרק. כאשר חזרה הביתה, אל האחוזה אדירת הממדים שבה הם מתגוררים, זועקת לבעלה כדי לפרוק את החדשות המפחידות. הוא לא היה שם. תחת זאת היא התקשרה אל בעלה לשעבר, דון, ושיחת הטלפון שלהם הייתה חומצת ומוחצת לב. "אנחנו מקבלים את מה שרצינו", היגג דון בעבר, "ומייחלים למה שהיה לנו". כמו שמיכה ישנה שמתאימה בדיוק לצרכינו, בטי ראתה את המצוקה שלה פוגשת בנחמה של דון. "בירדי", הוא קרא לה, ממש כמו פעם. היא ביקשה שיאמר את מה שתמיד נהג לומר. "הכל יהיה בסדר", הוא הבטיח. ולאותו רגע זה בדיוק מה שנדרש. מדהים עד כמה מילה אחת, "בירדי", יכולה לקפל בתוכה היסטוריה כה רבת משמעות עבורנו הצופים, לרגש אותנו כמו בלחיצת כפתור.
בסופו של דבר בטי לא הייתה חולה, והמשמעות של הבריאות הזו היא האבחון הראשוני של הרופא, שתלה את מצבה בהלך רוחה. אומללות, חרדה, שעמום. המצבים הללו אינם זרים לה, הרי כבר בעונה הראשונה, ב-1960, הייתה לה התגלמות פיזית של בעיות נפשיות. בשעתו, כשעוד הייתה נשואה לדון, זה התבטא ברעידות בגוף. אחרי שעשתה בעטיין תאונה עם הילדים ברכב, היא הלכה לפסיכולוג, התיידדה עם הילד גלן ואף ניתבה את זעמה על היונים של השכן באמצעות רובה אוויר וסיגריה שמוטה בזווית הפה.
הפעם היא עם הנרי, בלי חברותיה, נטולת מערכת תומכת, מתמודדת לראשונה עם חמות, והמועקה שלה באה לידי ביטוי באכילת יתר שחותרת תחת כל הווייתה. כל חייה דקדקה עם עצמה כשם שאמה הנוקשה הקפידה שתעשה, על פי ערכי היופי והנימוס לבית רות הופסטאדט – אפילו השם שלה קשוח – אבל עכשיו כשבטי מאבדת את הדבר שנודעה בזכותו, הדוגמנית לשעבר, הרעייה שכל הגברים מקנאים בבעלה, מי היא בעצם?
אגב, לא ברור אם אלה התוספות הפלסטיות או אולי שהלידה הזינה את ג'נוארי ג'ונס באיכויות וברגישויות שלא היו לה קודם, אבל המשחק שלה בפרק הזה היה נהדר כפי שלא היה זה זמן רב, אולי אפילו בכלל.
שחר של דון חדש
סיפורה של בטי לא היה ההד היחיד לעונה הראשונה. המראה של דון עומד מאחורי הקלעים בהופעה של הרולינג סטונס, גבר בחליפה המוקף בצעירים בבגדי חולין, בחלל סגור אפוף עשן לא בהכרח חוקי, הזכיר מאוד את דון בחברת מידג', המאהבת שלו בשנת 1960, וחבריה הביטניקים שהתלוו בלי שרצה. גם אז הוא נראה כנטע זר, המבוגר האחראי בקרב פורקי העול, ושש שנים אחרי כן נדמה כאילו דבר לא השתנה. אבל ההבדל הוא עמוק. אם זה בגלל התהליך שדון עצמו עבר כדי לשפר את עצמו, אם זה מפאת העובדה שבתו שלו מתבגרת, או אם זה בשל העובדה שבתור מפרסם הוא יודע שהכוח הצרכני עובר לידי הנוער – דון מנצל את ההיכרות שלו עם נערה גרופית מאחורי הקלעים כדי להיות על תקן המבוגר האחראי בפועל, ולא סתם מישהו בחליפה שנקלע למקום מסיבותיו הוא, בניגוד לפעם.
היא אמרה לו, "אף אחד מכם לא רוצה שאף אחד מאיתנו יעשה כיף, רק כי אתם אף פעם לא עשיתם". "לא. אנחנו דואגים לכם". הוא אמר לה בכנות אבהית. הנערה הזו מבוגרת מסאלי בשנים ספורות, היא נאלצה ללכת לפסיכיאטר וסאלי הלכה לפסיכולוגית. דון עמד מהצד כאשר עישנה ג'וינט, אבל איתגר אותה כשבדימיונה כבר השליכה את עצמה בפני בריאן ג'ונס, גיטריסט הרולינג סטונס, כדי שיעשה בה כרצונו. דואג לה באמת.
שובו של היהודי הנודד
קישור נוסף לעונה הראשונה היה הגעתו של מייקל גינזברג אל הסוכנות. דמות מעניינת מאוד של צעיר יהודי. כבר ראינו יהודים בסוכנות בעונה הראשונה, אבל לא בתפקידי קריאייטיב כאלה, וכמובן הייתה רייצ'ל מנקן, פילגש נוספת של דון במקביל למידג'. בנוכחות היהודית הזו היה משהו מרתק, ולא רק לנו כצופים ישראליים, אלא בידיעה שמתיו וויינר היוצר הוא יהודי בעצמו, ושבהכרח בדון דרייפר יש אלמנטים מאישיותו. תחושת התלישות של דון נדמתה בעונה הראשונה כתואמת מאוד ליהודי הנרדף/רדוף והנודד בגלות, מה שהגיע לכדי הקבלה מובהקת בפרק השישי והנפלא, "בבל".
עם בואו של גינזברג נראה שתמת היהודי הנרדף חוזרת, וטוב שכך, כי ישנה תחושה שיש מה לספר בחזית הזו. גינזברג הלז הוא טיפוס אניגמטי ויוצא דופן בפני עצמו, מצהיר על עצמו שאין לו משפחה ושלאף אחד בעולם לא איכפת שהוא קיבל עבודה, אבל אנחנו מגלים לבסוף שזה לא נכון. בסצינה חריגה עבור דמות חדשה ב"מד מן", אנחנו זוכים לבקר בביתו ובפרטיותו רגע אחרי שהכרנו אותו, שם נגלה לעינינו אביו, יהודי חם בעל מבטא ייקי שאולי ואולי לא נמלא מציפורני הנאצים.
מעניין יהיה לראות מה הסיפור בין האב ובנו, אבל מהמעט שראינו ניכר שגם כאן יש פער דורות מהותי. האב מדבר על בייסבול, הבן לא מתעניין. הבן מתכחש לקיומו של אביו כשהוא מדבר עם פגי, אבל הוא זה שמכין לאביו ארוחת ערב כשהוא חוזר. אביו מברך אותו בברכת כהנים, הבן חסר שביעות רצון בזמן שהוא מרצה את אביו ועומד בשקט.
הזמן לצדי
שם הפרק, "עלי תה", על שם הקוראת בתה שהגיחה בזמן שבטי ישבה את חברתה בצהריים, ממשיך את התמה של צמד הפרקים הראשון לעונה ושל הסדרה בכלל. העיסוק של "מד מן" בזמן החולף קיבל משנה תוקף כאשר ענן מוות התקדר מעל אירועי היום יום. באחוזת פרנסיס, בשעה שהילדים היו במחנה הקיץ והבית איכלס בשעות היום רק את בטי ולפעמים את הנרי, תקתוק השעון המתמיד היה רם וניכר.
אבל לא נדרש מוות כדי לחשוב על העתיד, לא בשנת 1966, כשההווה נראה כמו היסטוריה בהתהוות. ב'סטרלינג קופר דרייפר פרייס' שכרו לבסוף מזכירה שחורה ושמה ההולם הוא Dawn, כלומר שחר. במקביל פערי הדורות שוב שיחקו תפקיד גדול, הן אצל דון והארי מול הנערות, הן אצל פיט ורוג'ר והן אצל מייקל גינזברג ואביו. כשהכל מסביב משתנה כל כך מהר, צעירים מתחילים לתפוס את מקומה של הגווארדיה הישנה וזו מתחילה להרים ידיים מניסיונות ההתעדכנות התמידיים, נשענת לאחור וצופה מהצד.
הפרק השכיל לעשות קישור מחוכם להווה תוך שהוא שולח חץ רעיל כלפי המועמד הרפובליקני לנשיאות – הנרי דיבר בטלפון עם ראש העיר שלו ואמר לו שהוא לא רוצה אותו על במה אחת עם הליצן הזה, רומני. מדובר בג'ורג' רומני, שהיה מושל מישיגן ב-1966 ואביו של מיט, המועמד הרפובליקני המוביל להתמודד השנה מול אובמה על הנשיאות. מעבר להיסטוריה, משמע שמו של רומני היה קריאה מהעבר אל העכשיו. גם במרחק של כמעט חמישים שנה קל להזדהות עם התחושה של עולם הולך ומשתנה, במיוחד בתקופה דיגיטלית כמו שלנו שבה כל יומיים יש גרסה חדשה לסמארטפון.
עד העונה הקודמת דון היווה את הכוח החלוץ בהפצה של חידושים, מתריס בפני פיי מילר שאנשים יכולים להתרגל לרעיונות חדשים. עכשיו, בן 40 וחצי, נראה שהכוח הזה דועך אצלו ושנקיפות השעון חזקות יותר מאי פעם. "הזמן לצדי", מייגן תיקנה את שם השיר של הרולינג סטונס. "הוא בהחלט לצדך, יקירה", קרץ לה ריימונד מ'היינץ'. בהזדמנות אחרת הסטונס שרו גם, "הזמן לא מחכה לאף אחד". הוא בהחלט לא.