"רק כי הם ברחוב לא אומר שאין להם דעה"
(היינס)
כמשתמע מהשם ומהציטוט, הפרק היה רצוף בתגובות. עומאר מול מרלו, קליי מול ההאשמות, דוקי מול תוקפיו התדירים, בידי ואליינה על מעללי ג'ימי ורבים אחרים מול המציאות. רחמנות על דוקי. זה לא המקום שלו שם, אני מרגיש שהחיים שלו הם בעלי תאריך תוקף קרוב מדי. הוא הלך אל דניס, טוב היה לראות אותו, וביקש שילמד אותו להשיב למי שנטפל אליו. אבל דניס זיהה שבנער יש משהו אחר, חכם יותר, לא מתאים לרחובות הקשוחים של מערב בולטימור. "איך מגיעים מכאן לשאר העולם?", הוא שאל בכזו תמימות. כנראה שרק בעזרת נסיבות יוצאות דופן ואנשים כמו באני קולווין.
כמו דניס גם אליינה הבליחה שוב. יפה לראות איך היא מנסה לגונן על בידי מתוך דאגה לג'ימי. הוא כל כך מגעיל בעונה הזו, פוטר את שיחת הטלפון שלה ב"כאילו יש לי כוח לשטויות שלה", כאשר אנחנו מגלים בסוף שהוא אמור היה להגיע למופע של הבן שלו. סדר העדיפויות שלו דפוק מהותית. למעשה, הוא עצמו דפוק מהותית. חבל על בידי.
קטנות:
באבס אשכרה ייחל לתוצאה חיובית בבדיקת האיידס, רוצה להיענש על מעשיו.
נריס קמפבל היפהפיה ממש מומחית בשכנוע גדולים ליפול. בפרק שעבר זה היה בורל, הפעם קליי.
אפילו איש בית התמחוי מזהה את עליבותו של טמפלטון. "הוא לא בוב וודוורד".