פחות מחודש לפני הגעתה של העונה החדשה של "מד מן" בפרק כפול, הנה דבריי על הפרק האחרון של העונה הרביעית, מתוך הדיון המעולה שהיה לנו עליו בשעתו.

"את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר"
(דון לפיי מילר, "הדחויים")

"אִם תַּקְשִׁיבוּ הוּא יְסַפֵּר לָכֶם כֵּיצַד הִגִּיעַ לְשָׁם
כֵּיצַד שָׁכַח לְאָן הָלַךְ וְאָז הִתְעוֹרֵר"

האקט החפוז של דון מזכיר לי את עצמי בתור ילד, חוזר מטיול שנתי או מחנה קיץ ומייחל לכך שהיה נמשך לנצח. במובן מסוים נראה שההצעה שלו למייגן נועדה לשמר את סוף השבוע הקסום הזה, שבו הוא היה אבא טוב ובילה עם מישהי שהוא באמת אוהב. הוא לא נשאר עם הילדים ועם מייגן בבריכה אלא עלה למעלה, ישב על המיטה והרהר, ואז נמלך בדעתו וירד והיה לו כיף אמיתי. לכולם היה. סוף השבוע היה מושלם והוא עצמו היה מושלם.

"אִם תַּקְשִׁיבוּ הוּא יְסַפֵּר לָכֶם עַל הַפַּעַם שֶׁבָּהּ חָשַׁב שֶׁהוּא מַלְאָךְ
אוֹ חָלַם לִהְיוֹת מֻשְׁלָם"

מצד שני אני כל כך יכול להבין את המעשה הזה. סוף השבוע הזה הוא הדבר שאליו חתר דון לאורך כל העונה, ובעיקר כשהחל להתחדש ולקצץ במינון האלכוהול. זו הייתה הסיומת האופטימלית מבחינתו לתהליך, לקראת מחר חדש. ואני חושב שכן, מייגן אידיאלית בשבילו ושהרגשות שלו כלפיה, הגם שהיו מועצמים בסוף השבוע, נובעים ממקום אמיתי שנולד עוד לפני כן, כשהכיר אותה לראשונה באמת. עם מייגן הוא מצליח לחוש בנוח עם ילדיו, הוא זורם, הוא יודע מה לעשות. הוא קרא לה מריה פון טראפ, דמות האומנת ב"צלילי המוזיקה" ששבתה את לב הילדים. כמו במחזמר, האומנת הצליחה להפשיר את היחסים הנוקשים בין האב לילדיו ובדרך זו גם הצליחה לשבות את לבו של אביהם, קפטן פון טראפ, שבאותו זמן היה עם מישהי אחרת שלכאורה התאימה לו יותר, אבל לא לילדיו. בפרק, כאשר המילקשייק נשפך על השולחן וכל למודי-בטי הגיבו בקדחתנות כאילו מי יודע מה קרה, מייגן הגיבה בשלוות נפש מצודדת ובעיקר מנוגדת לחלוטין לבטי ושבתה סופית את לבו של דון. אחרי הביקור בבית של אנה, שם שנת '64 מונצחת על הקיר, דון מסתכל על המחר.

"וְאָז הוּא יְחַיֵּךְ בִּתְבוּנָה
שְׁבַע רָצוֹן כִּי הֵבִין שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ מֻשְׁלָם"

זה יותר מהתאהבות של סוף שבוע. דון חשף בפני פיי המון מעצמו, מן הקושי שלו להתמודד עם ילדיו ועד לכדי החשיפה הגדולה של זהותו האמיתית. הוא גילה לה את הדברים הרעים ואת הדברים היותר טובים, כמו הניסיונות שלו לחזור למוטב. בכך הפכה פיי לגלעד של חסרונותיו, תזכורת תמידית לדברים שהוא שונא בעצמו. היא אפילו מציעה לו לצאת מהארון. עם כל שברון הלב והכאב עליה ועל מה שהיא מייצגת, אני חושב שבדיעבד נראה שפיי הייתה לדון משהו שהוא לא באמת התחבר אליו מעבר להיותה כותל לסודותיו.

אפילו בתור היחידה שיודעת מיהו באמת, דון מרגיש שמייגן יודעת מיהו טוב מפיי, בגלל שהיא מסתכלת עליו כפי שהוא היה רוצה לראות את עצמו. "אני יודעת מי אתה עכשיו", אלה היו מילותיה של מייגן, ואולי מה שהדהד בראשו של דון הוא הדבר שאמרה לו אנה שנים לפני כן, "אני יודעת הכל עליך ואני עדיין אוהבת אותך". זה רחוק מלהיות אותו מצב, כמובן, אבל הוא מאמין למייגן. מאמין שהיא קולטת אותו יותר מכפי שפיי קלטה, דווקא בגלל המידע שחסר לה. אבל הוא לא עושה זאת מפאת אהבה עצמית, אלא בשביל לחתור לאותה שלמות נכמהת. "אני מרגיש כמו עצמי כשאני איתך, אבל באופן שבו תמיד רציתי להרגיש". הוא מאמין שגם אם יספר לה את האמת על אודותיו, היא תאהב אותו לא פחות. כשהוא מספר לה על הטבעת האינסטינקט הראשוני שלו הוא לשקר, או לייפות את האמת: "היא עברה במשפחה שלי". אבל מיד הוא מעמיד דברים על דיוקם: "לא במשפחה שלי, בדיוק. היא הייתה שייכת למישהי שמאוד חשובה לי".

ההיצמדות הזו לאמת נראית כמו ניסיון מפוכח, כן ובריא להתחיל את מערכת היחסים כמו שצריך, ועל כן החיבור ביניהם נראה לי כאמור כנדבך בניסיון של דון לשפר את עצמו. את אותו מקום טהור שהיה לו עם אנה ועכשיו עם פגי, כפי שאף אמר לפגי במילים אחרות (בעוד סצינה משותפת יפהפיה), הוא מזהה במייגן. פיי היא הערת שוליים בחייו של דון גם כמישהי שיודעת את סודו. אפילו הסדרה עצמה, בפרק "המזוודה", הבהירה לנו שפגי היא ה'אנה' הנוכחית בחייו של דון, אפילו כאחת שלא יודעת את סודו.

מערכת היחסים המשמעותית הראשונה שהייתה לדון אחרי בטי הייתה עם פיי. מהקיצוניות של עקרת הבית היפהפיה והברה אבל הילדותית עד אימה הוא עבר אל קיצוניות שניה, נאה אבל מחוספסת, חכמה, קרייריסטית. מייגן לא יפה כמו בטי – היא לעולם לא תוכל לשחק בסרטים עם השיניים האלה שלה – ואולי לא פיקחית כמו פיי, אבל במובן מסוים היא איזון אופטימלי של שתיהן ולא קשה לי להבין למה דון כל כך נמשך אליה. מה שיש שם הוא אמיתי, לפחות נכון לעכשיו.

ולמרות הכל, בסופו של דבר הוא שוכב במיטה בדירתו כשראשה של מייגן על חזהו, לא נראה שמח במיוחד או אפילו שלם, ומביט אל מחוץ לחלון. יכול להיות שהוא סתם חשב על בטי ועל השיחה שהייתה להם מעט לפני כן. יכול להיות שלא.

אֲנַחְנוּ פְּגוּמִים כִּי אָנוּ רוֹצִים כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ הָרוּסִים כִּי אָנוּ מַשִּׂיגִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וּמְיַחֲלִים לְמָה שֶׁהָיָה לָנוּ"

—

בטי המכוערת

מי כמו בטי ידע להזדהות עם הייחול למה שהיה לנו. אורבת לדון במטבח בבית הריק, מאופרת ומהודרת, ותובנה או שתיים מכינות להן קן במוחה הגחמני. גלן הטיח בה, "רק בגלל שאת עצובה לא אומר שכולם חייבים להיות כך". הנרי צעק עליה, "אף אחד אף פעם לא בצד שלך". אחרי שפיטרה בגסות את העוזרת שלה מזה שנים, אני חושב שבטי סוף סוף מבינה כמה דברים ואפילו קצת נגעלת מעצמה. אולי אני חושב כך כי אני אישית – כמו כל בר דעת, אני מניח – נגעל ממנה בעצמי, אבל אכן נראה שהיא נכונה להכיר באי אילו עובדות, כמו למשל שיש לה רגשות כלפי דון ושאם בעלה הנוכחי מתנהג כמו בעלה הקודם, כפי שאף התלוננה בפני ד"ר עדנה בפרק שעבר, אולי לא כל האשמה תלויה בהם.

לראשונה מאז שנפרדו נראה שהיא נפתחת בפני דון. היא מתפכחת ומודה ש"הדברים לא מושלמים", אבל הוא מפספס כליל את ההקשר הרחב, או אולי מעמיד פנים. גם היא כמובן חלמה להיות מושלמת, גם היא כמו דון פגומה שרוצה כל כך הרבה יותר, אבל למרות שקיבלה את שרצתה ("יש לנו הכל", אמרה להנרי לא מזמן), היא אומללה ומייחלת שוב למה שהיה לה. הכל נעשה רק פחות ופחות מושלם – עכשיו דון מאורס. לא לבתאני ואן נייס, אותה בלונדה שאת שמה היא זכרה היטב אחרי כל הזמן הזה, אלא למזכירה שלו, כדרכם של בוסים מימים ימימה.

ראינו אותה הפעם באופן הכי מפלצתי שבו הדמות שלה תוארה לנו אי פעם, ומנגד בסצינה עם דון גם מאוד אנושית כפי שלא ראינו אותה זה זמן רב. מנישואים רעועים ראשונים היא עברה לנישואים רעועים שניים, היא עצובה, לא באמת יודעת מה היא עושה, יורה לכל הכיוונים: עוברת דירה ומפטרת את קרלה ומחכה לדון. כאילו רוצה התחלה חדשה אבל בעצם מייחלת למה שהיה לה. כלואה בתבנית החיים שבנתה לעצמה, בית חדש או לא בית חדש. המחר שלה כנראה יהיה כמו האתמול.