ספוילר "בוס" 1.02

אחרי הפרזה ניכרת בכמות הנאומים בפרק הבכורה, הפעם קיבלנו אחד ויחיד, בערך (אני מחליק את הקראת טור הדעה בעיתון שפתח את הפרק), והוא היה חשוב לא מפאת תוכנו, אלא בגלל שנקטע בעל כורחו של קיין. אהבתי את שם הפרק, "רפלקס", אילולא היו לקיין רפלקסים טובים הוא ודאי לא היה מגיע לעמדתו, אבל רפלקס משמעו גם תגובה בלתי רצונית. אירוני במקרה שלו.

גם הפעם היה לי איזה הדהוד ל"הבית הלבן", הניסיון לגייס קולות במועצה לטובת מטרת ראש העיר, רק שכאן זה היה הרבה יותר אפלולי והרבה פחות מבדר (כשקיין אמר שהוא רוצה לסיים את ה"שארייד" הלילה, לא יכולתי שלא לדמיין את אחיו ניילס עונה לו בתקיפות, "שאראד"). היה לי ברור שהאיש של קיטי לא יצביע כרצונה. ברגע שהיא אמרה לו "קיין הוא העיר" היא סתמה את הגולל. אפרופו קיטי – הזיונים שלה אמנם לוהטים, אבל גם לא מאוד הגיוניים. למעשה, הם נראים כאילו נגזרו מאיזה ספיישל של פלייבוי בכיכובה של הספרנית הממושקפת שאוהבת לעשות את זה במקומות ציבוריים. אני אומר את זה בלב כבד: נדרשת קצת אמינות.

ענייני צילומי הווידאו היו ממש תמוהים, אם להתנסח בעדינות. המזל משחק לאנשי קיין, שהצליחו לרמוז שלמק'קול יש מאהב על סמך צילום ושחקן ששכרו, אבל ב-מ-ק-ר-ה גם העוזר שלו שכח את חפציו במטוס ונאלץ לסוב על עקבותיו. נו באמת. במקרה של זייג'אק ההסבר שלו לא היה הסבר כלל. בהקלטה רואים אותו בפירוש מכה את הבחור, אבל פתאום ההסבר הוא שהוא בכלל עמד מהצד ולא עשה יותר? ואף אחד לא שואל משהו? ביזארי לחלוטין.

אז הפוליטיקה הייתה לקויה למדי, וההדהוד לאגף המערבי לא עוזר ל"בוס", אבל כמו בפרק הראשון, גם הפעם המחלה והקשרים האנושיים הם אלה שהקנו את היופי. אם בפרק הראשון חסרה לי אנושיות, הפעם זכינו למנה יפה ממנה. הבולט ביותר היה המפגש של קיין עם בתו (בעלת המבטא המוזר, ספק-בריטי), מתחנן לשמור איתה על קשר תחת הענן של מותו הקרב. אבל גם הסצינה שבה קיין משתופף בדמעות מעל ארון המתים של קאל לואיס הייתה יפה. נכון, אולי זו הייתה הצגה לטובת הנוכחים, אבל אני דווקא חושב שלא. שהוא בכה על סופו הוא, על כבלי התמותה, על ארבע או חמש שנים שנותרו לו לחיות לכל היותר. על כך שכבר עכשיו הוא לא מצליח לסיים משפט מול קהל של עיתונאים. על שהרפלקסים שלו קמים עליו.

גם זווית העיתונאי שמנסה לגלות את האמת על קיין מעניינת. הוא אמנם התגלמות הקלישאות על העיתונאי החוקר, אבל ההיתקלויות שלו היו נחמדות, אם זה עם הפועלים המקסיקניים והאוכל החריף שלהם ואם זה עם אשת ראש העיר שיירטה אותו בקלילות. פני הפוקר שלה גרמו לי להאמין שבאמת לא איכפת לה מיהי אותה רופאה שהוא מדבר עליה, עד שלאחר מכן היא שאלה את בעלה עליה. הצלה מצוינת מצדו: "מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה איכפת לך לאן דחפתי אותו?", אבל אחרי שהיא מצאה את הקופסה עם שמה, זה בוודאי לא יספק אותה.