מד מן עונה 4 פרק 8
כמה קתרטי לראות כך את דון דרייפר, משנה כיוון, פחות קודר, מרגיש את הקיץ. זהו סוף השבוע הראשון שאנחנו רואים מאז סוף השבוע המביך ההוא שבו איבד יום, התעורר ביום ראשון בחושבו שכעת שבת. וכמה שסופי השבוע הללו שונים זה מזה. הפעם הוא שוחה מדי בוקר, מתאמץ להתנקות, הפעם הוא לגמרי ער בשבת עת הוא לוקח את ארגזיו הישנים ומשליך אותם, ולגמרי ער ביום ראשון כאשר הוא בא צלול אל מסיבת יום ההולדת של בנו הקטן.
וכמה יפה היה שפרנסין אמרה לבטי, "לדון אין שום דבר להפסיד ולך יש הכל", ומה שבטי שמעה מזה זה בדיוק את התמצית האמיתית. לדון אין שום דבר, לה יש הכל. ולא מפן השמחה לאיד, לא מהפן הקנאי של זו שלא מכבר ראתה אותו יושב עם צעירונת במסעדה, אלא מהפן הבוגר, החומל.
זה מה שכתבתי בעבר על הפרק, בעשרת ימי התשובה של שנת תש"ע:
"כרגע החיים שלי מאוד"…
(דון דרייפר לא מצליח להמשיך את המשפט, תחילת 1965)
"כְּשֶׁאָדָם נִכְנַס לְחֶדֶר הוּא מֵבִיא אִתּוֹ אֶת כֹּל חַיָּיו
יֵשׁ לוֹ מִילְיוֹן סִבּוֹת לִהְיוֹת בְּכָל מָקוֹם
פָּשׁוּט שַׁאֲלוּ אוֹתוֹ
אִם תַּקְשִׁיבוּ הוּא יְסַפֵּר לָכֶם כֵּיצַד הִגִּיעַ לְשָׁם
כֵּיצַד שָׁכַח לְאָן הָלַךְ וְאָז הִתְעוֹרֵר
אִם תַּקְשִׁיבוּ הוּא יְסַפֵּר לָכֶם עַל הַפַּעַם שֶׁבָּהּ חָשַׁב שֶׁהוּא מַלְאָךְ
אוֹ חָלַם לִהְיוֹת מֻשְׁלָם
וְאָז הוּא יְחַיֵּךְ בִּתְבוּנָה
שְׁבַע רָצוֹן כִּי הֵבִין שֶׁהָעוֹלָם אֵינוֹ מֻשְׁלָם
אֲנַחְנוּ פְּגוּמִים כִּי אָנוּ רוֹצִים כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה יוֹתֵר
אֲנַחְנוּ הָרוּסִים כִּי אָנוּ מַשִּׂיגִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
וּמְיַחֲלִים לְמָה שֶׁהָיָה לָנוּ"
(דון דרייפר, יוני 1965)
אם הפרק "סיפורי וולדורף", שעסק בזכייתו של דון בפרס קליאו, שודר בארה"ב בדיוק מול טקס האמי, הרי שהפעם שוב מגיע פרק שמתאים למועד שידורו, בין כסה לעשור, זמן של חשבון נפש ושל דפים חדשים. בכתב יד, לא במכונת כתיבה. מוחשי, שורשי, עני.
כמו פעם, כשהייתי ילד ובקיץ עמד באוויר ריח של תירס מהקציר בשדות, והחיים היו בצד הנכון שלהם, עוד לפני שאשמתי ובגדתי ועוויתי וחטאתי. עוד כשיכולתי להיות איש טוב, כשחלמתי להיות מושלם. החיים היה דלים וקלים יותר לנשיאה. כשנכנסתי לחדר, כל חיי לא היו המטען העצום, הממוטט, המזוודה הדחוסה, שהם היום.
הכל היה שונה לו סיימתי תיכון. אולי לא הייתי מתגייס. לא הייתי מאבד את עצמי, את דיק, ומתחיל למלא את חיי בדברים שאינם חיי. המשכתי בדרך כי רציתי כל כך הרבה יותר, יותר ממה שהיה לי כשהייתי ילד, יותר מסתם ריחות. לא להיות עכבר כפר אלא עכבר עיר. שיזדיין איזופוס. אז אני לא אהיה מושלם, אני מקבל את זה. דבר אינו מושלם.
בטח לא אני. אבל אני רוצה לייחל לכך. התפכחתי. הייתי עיוור אבל עכשיו אני רואה. חלמתי על זה פעם, כשהייתי פשוט ותמים, כשהכל היה פשוט ותמים. חשבתי שאני מלאך. אני מתגעגע למי שהייתי. אני יכול להיות מי שהייתי. להטביל את עצמי מחדש במים. רק צריך לרוקן את המזוודה הדחוסה הזו, לדלל את המטען העצום הזה, להשליך לפח את הארגזים הישנים האלה. להיות אבא טוב. להיות אדם טוב.
הקיץ מגיע. אני מריח את התירס.
המונח הזה, "כשאדם נכנס לחדר", הזכיר לי שני דברים. הראשון הוא שם הפרק "גאי נכנס אל סוכנות פרסום" מהעונה השלישית, אבל זוהי ודאי אסוציאציה סתמית. השני הוא ההתרסה של אחותה של אנה כלפי דון, "אתה רק אדם בחדר עם פנקס צ'קים". מסתבר שאליבא דדון אין דבר כזה "רק אדם בחדר". כשאדם נכנס לחדר הוא מביא איתו את כל חייו.
אתמול עמדתי מול הספריה שלי ורציתי לבחור ספר לקרוא. החלטתי, בלי קשר לכלום ולא במודע, ללכת על "אדם נכנס לחדר" של ניקול קראוס, שאהבתי מאוד את "תולדות האהבה" שלה. רק באמצע הספר, שעוסק באדם בן 36 שאיבד את זכרונו בעטיית גידול ונותרו לו רק זכרונות הילדות, קלטתי את הקשר וחשבתי שאולי בחרתי דווקא בספר הזה כי הביטוי קינן בי. מתישהו הגיעה הפסקה הבאה: "כמה אנשים אתה יכול לטעון שהיית במהלך תקופת חיים? החיים לא ממש ארוכים, נכון? אתה ילד, קיץ, אתה ממצמץ בעיניים והשנים חולפות. שנים! ואז אתה מבין שנעשית מישהו אחר, אבל שהלב שלך עדיין לכוד בילד האבוד ההוא. שמה שנשאר פועם בחזה שלך הוא דבר מצומצם, צל של מה שהיה כשהיית ילד ורצת תחת שמי הלילה והרגשת אותו מתמלא עד להתפקע".