אח, "מד מן" עונה 4 פרק 4, איזה פרק נפלא, וצפיות נוספות רק מאששות את זה. לחיבורים רגשיים יש נטייה לדהות עם כל חוויה נוספת, אבל הפעם זה לא קורה לי למרות שזו פעם רביעית או חמישית שאני צופה בפרק. עדיין לבי עם אליסון המסכנה.

הפעם שמתי לב לקישור חזק יותר בין הסצינה האחרונה לבין הרצון של דון לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ – בשיחה שלו עם פיי הוא אומר לה מפורשות שהאופן שבו אנשים נפתחים במסגרת קבוצת המיקוד אינו עניינו של אף אחד. המציצנות העומדת בטבעו של חלון הראווה הזה מנוגדת בתכלית לאופן שבו דון תמיד חי את חייו, והפעם הוא נשאב בעל כורחו אל הצד הלא נכון של הזגוגית.

זה מה שכתבתי בעבר והדיון המעניין שהיה לנו:

יותר מהרגיל משקף הפעם שמו של הפרק את תוכנו, ואני חושב שהשקיפות הזו, הנכונה גם לשאר הפרק – שאגב, ביים אותו ג'ון סלאטרי, הלא הוא רוג'ר סטרלינג – היא הסיבה לכך שכה אהבתי אותו: הפעם הדברים היו בחזית. התגובות שלי היו רגשיות לכל אורך הספקטרום לרבים מהדברים כאן. החיוך העצום ופניו הזוהרים של פיט למשמע הידיעה על כך שיהיה אבא היו לקטע הכי יפה איתו בסדרה עד כה. הגרוטסקה הלא אופיינית כשפגי מציצה מחלון משרדה אל תוך משרדו של דון רגע אחרי הדרמה. קבוצת המיקוד של הבנות הייתה אמוציונלית במיוחד, גם בקרב אלה שלא הכרנו לפני כן: פקידת הקבלה שהופכת לרגע לילדה קטנה כשהיא מספרת על האופן שבו אמא שלה מעסה את פניה, המזכירה שפגועה קשות מהיחס של חברה לשעבר, וכמובן, הקרובה ביותר אל לבנו – אליסון השבורה. לבי יצא אליה. "לפעמים זה גרוע יותר כשהם מבחינים", שפופה בחדר עם יתר הבנות, פורצת בבכי, זוכה לחוסר רגישות מפגי ואחרי כן מחוסר רגישות משווע וכל כך אנוכי מדון. "אני לא אומרת את זה בקלות, אבל אתה לא אדם טוב". איזו מתוקה, לא מגיע לה כל זה.

אם עד כה העבודה הייתה המקום היחיד בשגרת חייו הנוכחיים של דון המהווה זירה מוכרת שבה הוא יכול לנצח, כעת גם בה מתגלעים סדקים המקרינים ישירות על הצורך שלו להשתנות. והוא מודע לזה. דווקא שם, אחרי כל הדרמה במשרד, הוא אומר לפיי שאנשים יכולים להסתגל לרעיונות חדשים. כשהבנות דיברו עם פיי בחדר, צפו בהן פגי ופרדי, העתיד והעבר, ודון.

בשיווק ישנה תיאוריה שנוסחה ב-1962 ונקראת "הפצה של חידושים", Diffusion of Innovations. היא עוסקת באופן שבו אנשים שונים מאמצים רעיונות חדשים או, אהמ אהמ, דוחים אותם, ממוצר חדש ושולי שיצא לשוק ועד טכנולוגיה חדשה שתשנה את האופן שבו אנו חיים. זה הגרף המבטא זאת:

קשה לי להאמין שמת'יו וויינר לא מכיר את התיאוריה הזו. לאורך כל חייה "מד מן", כסדרה שעוסקת בעשור כה מהפכני ועתיר חידושים, שיחקה עם דמויותיה על הציר הזה, וביתר שאת בפרק הזה. כרגע מסביב לדון האנשים הצעירים מתבגרים ומתגברים – לפיט יש ילד בדרך והוא שמח על כך בניגוד לכל מה שחשב לפני כן, לפגי יש חבורה חדשה ורדיקלית וחשיבה מתקדמת, שניהם מתגברים על הרגשות שלהם אחד כלפי השני כשהם מחליפים מבטים בסוף, שניהם ממשיכים הלאה.

דון עדיין לא מצליח לעשות את זה בשום פנים ואופן, למרות הדברים שאמר לפיי על קבוצת המיקוד. היא אמרה, "אני לא יכולה לשנות את האמת", ודון ענה: "איך את יודעת שזו האמת? רעיון חדש הוא משהו שהן אינן מכירות עדיין אז מובן שהוא לא יעלה כאפשרות. שימי את הקמפיין שלי בטלוויזיה למשך שנה ואז תעשי שוב קבוצה ואולי הרעיון יעלה. את לא יכולה לדעת איך אנשים יתנהגו בעתיד על בסיס התנהגותם בעבר". כאמור, הפצה של חידושים.

אבל את מה שדון מטיף לו היטב בעבודה הוא אינו מחיל על חייו הפרטיים. החדשנות היוצאת מגדר הרגיל והראייה קדימה שלו פשוט לא עובדות באגף הזה, אחרת מלכתחילה לא היה מעלה על דעתו לשכב עם אליסון. כבר עברה שנה מאז שהתגרש, יותר משנה שהוא חי לבד ומצוי בעולם שהוא פשוט לא מצליח לזהות. הדמות שיצר, "דון דרייפר", נשברה והוא לא יודע איך לחבר אותה בחזרה. כל מה שעשה בפרק הזה הפריך את הדברים שאמר לפיי, והפעם זה קרה במקום שבו הצליח עד כה לתפקד מעולה – במשרד. הקושי שלו להתנהל נורמלי יצא מפתח ביתו אל החוץ. כמה צורב זה ודאי היה כאשר חזר הביתה וראה איך שכנתו הזקנה מסרבת לענות לבעלה אלא ללבן את הדברים רק בתוך הבית. סוף אדיר, אגב.

נראה שעכשיו, אחרי שנה של הסתגלות, דון צריך לעשות לעצמו את הדין והחשבון. החלק הקריטי בהפצת חידושים הוא הבחירה שלבסוף עושה האדם: האם לאמץ את הרעיון או לדחות אותו? נראה לי שכל מה שקרה בפרק הזה הוא נקודת מפנה עבור דון, ויהווה פתח ליצירת דמותו החדשה ולהמשך המשפט שלא הצליח לנסח במכתב שהתחיל לכתוב: "כרגע החיים שלי מאוד"…