המשרד 7.22

אני חושב שציפיתי לפרק שונה. משהו גדול יותר, שנחקק בזיכרון מיידית, שממשיך לחלחל. אבל בהתאם לניואנסים שמתווים את דרכה של "המשרד", גם הפרידה ממייקל סקוט (הרזה מהרגיל, לא?) צעדה לאורם. אין לי בעיה עם זה, הפרק היה נהדר בעיני, אך בדברי הימים הוא רחוק מלהירשם לצד הפרקים הגדולים של "המשרד" לדעתי. הוא היה תערובת מבורכת ובלתי נמנעת של שחוק ודמע, אבל היה חסר לי קצת קתרזיס. היה ניסיון לעשות את זה עם הפרידה שלא הייתה למייקל עם פאם, רק כדי להיפגש – כמובן – רגע לפני הסוף ולהיפרד בלי סאונד. זה היה נחמד, לא אומר שלא, אבל הרעיון עם הסצינה-המרגשת-שלא-זקוקה-לקול נעשתה ממש לא מזמן עם הידיעה על הריונה של פאם, ומעבר לכך במקרה שלהם הייתי דווקא רוצה לראות אותם מדברים ומעלים כמה נקודות יפות מעניינות מהעבר המשותף שלהם. במילים אחרות, הבחירה בשקט הייתה הבחירה הקלה.

המעמד הזה, הפרק כולו, נתן לסטיב קארל את ההזדמנות להפגין משחק מהמם וכל כך רגיש באיכויותיו. קשה היה לראות אותו דומע בלי לדמוע יחד איתו. הפרידות מכל אחד ואחד מהצוות היו יפות הגם שרוב הזמן לא ממצות. זו מדווייט הייתה הנוגעת ביותר. הרצף הכי מושלם בפרק היה כמובן בסופו, בשדה התעופה, עם המונולוג של מייקל על החרטה העתידית על כך שלא בילה זמן רב יותר במשרד (והתהייה על מי בכלל קונה מיטת-חולי), עם הפנייה הישירה שלו לאנשי המצלמות, "היי, תודיעו לי אם זה אי פעם משודר?" – כזה חמוד – ואחרי שהוא נפטר בשמחה מהמיקרופון המלווה אותו הוא אומר בלי שנשמע את מה שכנראה כבר לא נשמע יותר במשרד – That's what she said.

הדיון המקורי בפורום טלוויזיה באג'נדה