צריך להתאמץ כדי לאכזב אותי בעלילות נקמה. תנו לי צורר אנטישמי שאשתו וחברו הטוב בגדו בו והותירו אותו להתבוסס בדמו ואז הוא קם ויוצא לדרוש עין תחת עין וכליה תחת כליה, או כלה שחתנה נרצח ביום חתונתה והיא נקברה בחיים ואז יוצאת לפרוע את החוב – ואני מבסוט. יש משהו בנהייה הקמאית הזו אחרי צו קרביים להשיב לאנשים כגמולם, שקל לי מאוד להזדהות איתה אפילו שאישית לא חוויתי צורך כזה. אי לכך אולי אני לא האדם שכדאי לסמוך עליו בכל הנוגע לסדרה שקוראים לה "נקמה", אחת מהסדרות החדשות של ABC העונה, אבל אני אשתדל להיות בסדר.

אמילי ואן קאמפ, שלא מתתי עליה ב"אברווד" או ב"אחים ואחיות", דווקא לא רעה כאן. היא מגלמת את הרוזן ממונטה כריסטו בגרסת סבוניית-על בת זמננו, בת עשירים שגם לה קוראים אמילי ובאה ליקום את נקמת משפחתה בשמנא וסלתא של ההמפטונז בניו יורק. הגם שהיא עושה את זה באופן פחות מרהיב מאשר אומה תורמן, כלומר משתמשת באמצעים הרבה פחות אלימים, אם בכלל, בתוכניתה למוטט את האנשים הללו, התוצאה בפרק הסיפתח מהנה מאוד. לכך נוסיף את החיבור הבלתי נמנע – שבפרק הראשון דווקא נמנע ביוזמתה של אמילי – עם החתיכוס שלא מזהה אותה כחברת הילדות שלו למרות שקרא לסירה שלו על שמה, פלוס עוד אי אילו דמויות שהמניעים שלהן מעורפלים, ונקבל מעין "אחת שיודעת" בלי רגשות אשמה. טוב, עם פחות רגשות אשמה. אם Revenge תמשיך כך, ואין סיבה שלא, היא עשויה להפוך לסדרת הכיף שלי במיקי הבא.