פורסם לראשונה בוואלה

—

לקראת סופו של פרק פתיחת העונה השנייה של "בלש אמיתי" ישנן כמה דקות כמעט קומיות מרוב שהן מגוחכות. בסצנה ארכנית בבר משוחחים וינס ווהן וקולין פארל – שיחה קצרה, ממצה, תכליתית, אפילו מעוררת עניין, אבל מנוקדת בפאוזות ובהפוגות לטובת הזמרת שמופיעה על הבמה ואמורה להטיל מעין כישוף על ההתרחשות, או שמא לסכם את היום משל היתה גרסת נערת-האינדי-העצובה לוונדה שפרד מ"אלי מקביל".

השיר ממשיך להתנגן ברקע בזמן שלפנינו נחשפים בנפרד שלושת הגיבורים אוכפי החוק – כולם אנשים מסוכסכים, איש איש והמשא הכבד על נשמתו. האחד (קולין פארל) שוטר שיושב בבר. השנייה אישה קשוחה (רייצ'ל מקאדמס) בעולם של גברים, מגורשת מבר אחר אחרי ששתתה יותר מדי. השלישי (טיילור קיטש, "ג'ון קרטר", "אורות ליל שישי"), ותיק מלחמה שרוט בנפשו, רוכב על אופנוע במהירות מופרזת ובלי קסדה עד שהרוח יוצרת שקעים בלחייו.

שלוש הדמויות האלה נדושות עד מבוכה, ברמה שמקרינה באירוניה חדה על שמה של הסדרה. מה בדיוק אמיתי בבלשים האלה? נדמה שרייצ'ל מקאדמס נמצאת כאן רק כדי למנוע טענות נוספות כלפי יוצר הסדרה ניק פיצולטו על דמויות הנשים הפלקטיות, אלא שיש לה יותר מאפיינים הנתפשים כגבריים מאשר נשיים. בהיכרות הראשונית שלנו איתה היא מנפנפת את הבחור הרגיש שרוצה לדבר איתה על איזה אקט מיני מסעיר שעשתה והפתיע אותו בליל אמש, בהמשך היא גם נפרדת ממנו תוך בקשה שלא יעשה סצנות, ובין לבין צופה בפורנו. המקרה של קולין פארל חמור אף יותר – דמותו מגלמת בה את כל מוסכמות האנטי-הירו עד שלא ברור אם הוא מהווה פארודיה על הז'אנר: גרוש, מיוסר, אלכוהוליסט, אלים, מושחת, אבל מתחת לכל מבצבצת אנושיות ואולי אפילו רצון לעשות טוב. אוווו. שלושת הזרים הללו נקלעים – כל אחד מכיוון אחר – לחקירת פרשיית רצח בווינצ'י, עיירה קטנה וזעירה בשוליה של לוס אנג'לס שלמרות גודלה הפכה למקור שחיתות איתן בשל העסקים בה. הנרצח הוא בכיר בעירייה ושותפו העסקי של פרנק (ווינס ווהן), גנגסטר המנסה לעבור לעסקים לגיטימיים ועומד לאבד את כל כספו בגלל הרצח.

הסיפור הזה מגובה בלוק יפהפה וצילומים עיליים ועילאיים כשם שהפגינה "בלש אמיתי" בעבר, נופים המשמשים כמטאפורות יפות להתרחשויות ולמערכות היחסים. את הביצות והמרחבים הכפריים של לואיזיאנה מהעונה הראשונה מחליפים כבישים וסיעופי מחלפים בלתי נגמרים, אזורי התעשיה הכעורים של קליפורניה, עשני ארובות מיתמרים, כבלי חשמל, גוונים של לבן, חום ואפור, ובלילות אורות בכתום וכחול. אבל גם התפר שבין האוקיינוס לבין הרים מדבריים, או מעל כביש מתפתל בינות לעצים בגווני ירוק. במאי העונה הראשונה קארי פוקונגה אמנם כבר לא כאן, אבל הבמאים להשכיר של העונה השנייה, בהם ג'סטין לין ("מהיר ועצבני 6"), מצליחים לשחזר בדיוק מרשים את האסתטיקה שלו.

אבל זה בערך הדבר היחיד שקושר בין שתי העונות. מלבד האסתטיקה נבע עיקר כוחה של "בלש אמיתי" משני הכוכבים שלה, וודי הרלסון ובעיקר מתיו מקונהי. השניים הפיחו חיים אמינים וסטאר פאוור בטקסטים פילוסופיים/פלספניים יומרניים העוסקים בזמן שהוא מעגל שטוח וממדים רביעיים, דברים שבידיים פחות מוכשרות היו מתרסקים ברעש (ולדעת רבים כך עשו בכל זאת). היתה שם גם תעלומה מסעירה על ילדים שנעלמו, היו עקבות ורמזים, לכאורה, שהציתו את הדימיון כדוגמת "קרקוסה" ו"המלך הצהוב", היו שתי עלילות מקבילות בעבר ובהווה (2011 הוא ההווה, לצורך עניין). השילוב בין כל הגורמים הללו – משחקי הזמן, הסיפור הבלשי מעורר הפלצות, דמותו הניהליסטית של ראסט קול, ובעיקר צמד השחקנים – הצליח לרענן ז'אנר כה חבוט.

העונה השנייה, לפחות על סמך שלושת הפרקים הראשונים שלה, מתרחקת לגמרי מהאלמנטים האלה ובעיקר נדמית כריאקציה לטענות שהיו נגד העונה הראשונה, בעיקר בנוגע לנשים ולרמזים שלא הובילו לשום מקום. התעלומה הפעם נטולת סמלים, הרבה פחות הרת גורל או מטלטלת, ועם כל הכבוד לאסופה הנכבדת שהתרכזה על המסך, היחיד מבין השחקנים שמצליח להפתיע ולהרשים הוא וינס ווהן, אבל לבדו הוא לא מצליח לרומם את היצירה מעל לקלישאות.

אחד הדברים הבודדים שבכל זאת מעניינים בחקירת הרצח הוא האינטרסים השונים של החוקרים, שכל אחד מהם מושך לכיוון אחר ונתון ללחצים שונים מצד הממונים עליו. אולם גם זה לא מספיק כדי להושיע תסריט מפהיק. למעשה ההתפזרות הזו מהווה השתקפות יאה לעונה השנייה של "בלש אמיתי", ששולחת זרועות ומתקשה לגבש משהו מעניין, בוודאי שלא מרתק. יחד עם הנוף הקליפורני היא מעלה על הדעת את סרטי הפילם נואר סוג ד' שנעשים בשוליה של הוליווד, מהסוג שניתן למצוא בערוצי סרטי האקשן בלילות. אלוהים יודע שהסקסופון הנמרח בפסקול לא עוזר להיפטר מהתחושה הזו.