באחד הפרקים היותר מטופשים בעונה הרביעית והסופר-מאכזבת של "משפחה בהפרעה" הופך ג'ורג' בלות לחלש פיזית ורגיש במיוחד בלי סיבה נראית לעין. עד מהרה מתבררת הסיבה: הוא הופך לאישה, בערך – רמת הטסטוסטרון שלו צנחה והאסטרוגן עלה, מה שגורם לו להתנהג באופן נשי מהרגיל. חרף אווילותו הסיפור הזה הצחיק בזכות משחקו הנפלא של ג'פרי טמבור, אבל גם הוא לא הצליח לעמעם את הסקסיזם ולרכך את היד הגסה שכמו נשלפה מקומדיות מטופשות של לפני חמישים שנה.
את אותו כישרון עצום מביא טמבור כעת לאווירה רגישה בהרבה, במה שעל פניו נראה כמו תיקון לקו העלילה ההוא – "טרנספרנט", הסדרה החדשה והמהוללת של ג'יל סולוויי ("עמוק באדמה", "אהבה אחרי הצהריים") באמזון, בה הוא מגלם גבר בן 68 שמחליט לצאת מהארון כטרנסג'נדר. אם יש משהו שטמבור יודע – מלבד להפליא במשחק – זה לבחור פרויקטים. בשנות התשעים הוא הוריד את מפלס המודעות והעלה את מפלס הלב כסיידקיק היהודי האנק קינגסלי ב"המופע של לארי סנדרס". בעשור הקודם הוא היה כמובן אבי משפחת בלות' היהודיה המופרעת והנרקיסיסטית, כעת ב"טרנספרנט" הוא אביה של משפחה יהודיה נוספת ולא פחות מופרעת ונרקיסיסטית – פפרמן (Pfefferman), אלא שהמקרה שלה משורטט באופן הרבה יותר מעודן.
מורט פפרמן, פרופסור בגמלאות ששמר בסוד את זהותו המינית כטרנסג'נדר עוד מימי ילדותו, מחליט סוף כל סוף לחיות בגלוי כאישה – מורה. כאשר הוא מציג לשלושת ילדיו הבוגרים את מורה, הסודות של כולם יוצאים לאור בזה אחר זה. האחות הגדולה שרה (אמי לנדקר) מתמודדת עם נישואים כושלים שעומדים למבחן עם הופעתה מחדש של בת-זוגה לשעבר (מלורה הרדין, ג'ן מ"המשרד" מרשימה בתפקיד שונה בתכלית); ג'וש (ג'יי דופלס) מתעמת עם ההשלכות של המערכות הזוגיות הרבות שחווה; ובת הזקונים אלי (גבי הופמן) מתקשה למצוא את עצמה בעוד היא חיה על דמי האבטלה של המשפחה.
גבי הופמן ולינה דנהאם הן חברות ילדות מאותן מתחמי בוהמה ניו יורקיים, שתיהן בנות של אמנים ואת התפקיד של אחותו הלא-יציבה של אדם ב"בנות" כתבה דנהאם במיוחד עבורה. ביום חמישי האחרון, בדיוק כאשר עלתה "טרנספרנט" במלואה לשירות ה-VOD של HOT, התארחה המפיקה האחראית של "בנות" ג'ני קונר בפסטיבל הטלוויזיה השנתי בניו יורק, והתראיינה מול הקהל למבקרת הטלוויזיה ווילה פסקין. כאשר נשאלה בנוגע לחביבות הלוקה בחסר של הדמויות ב"בנות", ביטלה קונר את הביקורת הזו. "בחיים האמיתיים אני מחבבת כל כך הרבה אנשים שהם כנראה בלתי-חביבים", אמרה. "כל הרעיון של חביבות די מטופש".
דמויות לא נעימות מאכלסות בהמוניהן גם את "טרנספרנט", שכמו "בנות" מתנהלת גם היא באיזו סצנה עירונית מאגניבה ומעיקה, אלא שבמקרה שלה במקום ברוקלין בניו יורק מדובר בסילבר לייק בלוס אנג'לס. עולם עתיר טופו, מי מלפפונים ומנטה, בקבוקי מים מועשרים, יוגה, מלבושי היפים, חוסר יציבות, סמים מכל סוג והרפתקאות מיניות מכל וכל גם בגילאי שלושים ומשהו. התפאורה הזו ללא ספק תורמת לריקנות של הדמויות – חייהם של כל הילדים למשפחת פפרמן נראים דכאוניים ומדכאים.
"איך גידלתי שלושה ילדים כל כך אנוכיים?", תוהה מורה בפרק הראשון וקולעת בדיוק לבעיה של "טרנספרנט". בניגוד לג'ני קונר, אחדים מאיתנו הצופים מתקשים לטפח איכפתיות כלפי דמויות מעצבנות, ואסופת פפרמן מורכבת כמעט לחלוטין מכאלה. אולי זה מכוון. אולי ההתבוססות של שרה, ג'וש ואלי בבעיות העולם הראשון שלהם נועדה להאיר דווקא את דמותה של מורה – הקיצונית, המשונה, הגבר ש"הופך" לאישה – באור המציאותי והאנושי ביותר. המסע שלה הוא ללא ספק הפן המעניין והנוגע ללב ביותר בסדרה, היא כתובה ומגולמת ברגישות מצודדת שבסופו של דבר מצליחה לגבור על ההבל של ילדיה, אפילו שמשום מה היא מקבלת זמן מסך שווה לשלהם.
"טרנספרנט" נשענת ומסתמכת על הסיפור של מורה. היא מאפיינת יפה את הפורקן והאושר של חשיפת פניה האמיתיים, ובמקביל את חוסר היכולת להיפטר ממשא הבושה הכבד על כתפיו של מורט. הרגעים החזקים ביותר ב"טרנספרנט" הם אלה שבהם מורה מקבלת את סטירות הלחי במפגשים שלה עם העולם. נכנסת עם בנותיה לשירותי נשים ציבוריים, נתקלת במסעדה במכר ותיק שלא הכיר אותה כך ולא מצליח לעצור את צחוקו. חמור פי כמה – כאשר ילדיה שלה מאכזבים אותה.
אבל הסדרה יוצאת נשכרת מהאפשרות לצפות בה באופן מרתוני. מעשיהם המנדנדים של הילדים, שתופסים זמן מסך ניכר, מגובים בפסקול פסנתר מינורי אבל לא מדכא. כמעט כמו שיר ערש, שבערמומיות מה צובע את קורותיהם – גסים ככל שיהיו – בצבעים ענוגים. גם אם מוטב היה להקדיש להם פחות זמן מסך ולהתמקד יותר במורה, העדינות האוהבת והנוגעת ללב ב"טרנספרנט" מצליחה ליצור חיבור כלשהו אל הילדים ככל שמתקדמת העונה. שרה היא אישה שעשתה בחירות שגויות בחייה, ג'וש הוא גבר בודד שמפחד להישאר לבד, אלי היא אישה שפשוט לא מוצאת את מקומה בעולם.
האם כל זה שווה את הצפייה בעונה? לא בטוח. כמו שקורה פעמים רבות בסדרות מהסוג הזה, הפרקים האחרונים מתגמלים על הקושי של הראשונים, הם מרגשים הרבה יותר – אבל גם אז בזכות טמבור ודמותו ופחות בזכות הילדים. אם אנחנו צופים במשהו כדי להתחבר לחוויה מסוימת, הקליפ של ארקייד פייר ל-"We Exist" עשה עבודה לא פחות מרגשת בהרבה פחות זמן.