הנה הדיון שלנו בפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 7
"זוֹ תְּחוּשָׁה מַדְהִימָה
אַתְּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת מְאֹד שְׁקֵטָה
לִפְגֹעַ בָּהּ בִּיְרִיָּה הָרִאשׁוֹנָה אוֹ שֶׁתַּבְרִיחִי אוֹתָהּ
וְלִפְעָמִים צָרִיךְ לָגֶשֶׁת אֵלֶיהָ וְלָחֲסֵל אוֹתָהּ
אָז אַתְּ קוֹשֶׁרֶת אוֹתָהּ לַפָּגוֹשׁ וְנוֹסַעַת הַבַּיְתָה
אֲבָל אַתְּ יוֹדַעַת מָה תָּמִיד רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת?
הָיִיתִי מֵרִים אוֹתָהּ
מַשְׁלִיך אֶת רַגְלָיהָ הָאֲחוֹרִיּוֹת עַל הַכָּתֵף שֶׁלִּי
וְגוֹרֵר אוֹתָהּ מבַּעָד לַשֶּׁלֶג לְבִקְתָּה קְטַנָּה
וְשָׁם הָיִיתִי תּוֹלֶה אוֹתָהּ בֵּין שְׁנֵי עֵצִים
חוֹתֵך אוֹתָהּ
מְנַקֵּז אוֹתָהּ
מְנַקֶּה אוֹתָהּ
וְאָז הָיִיתִי לוֹקֵחַ אֶת סַכִּין הַצַּיִד הַגְּדוֹלָה שֶׁלִּי
וְהָיִיתִי חוֹתֵך אֶת הַנֵּתַח הַזֶּה בְּדִיּוּק מֵהַצַּד
אָז הָיִיתִי נִכְנָס אֶל הַבִּקְתָּה וְהָיְתָה אִשָּׁה שֶׁמְּחַכָּה לִי
עוֹמֶדֶת לְיָד אֶחָד מֵהַתַּנּוּרִים הַיְּשָׁנִים הָאֵלֶּה עִם אֲרֻבָּה שְׁחוֹרָה גְּדוֹלָה
וְהָיִיתִי מַגִּישׁ לָהּ אֶת זֶה
וְהִיא הָיְתָה מַנִּיחָה אֶת זֶה בְּמַחֲבַת בַּרְזֶל יָצוּק
וְאָז הָיִיתִי יוֹשֵׁב לְיָד הַשֻּׁלְחָן וְהִיא הָיְתָה מְבִיאָה לִי אֶת זֶה
וְהָיִיתִי מְנַגֵּב אֶת הַסַּכִּין עַל בִּרְכִּי
וְאָז הָיִיתִי אוֹכֵל אֶת זֶה
בְּעוֹד הִיא צוֹפָה"
כמה יפה. באופן הולם, ביים את הפרק טים האנטר.
נראה לי שמה שעומד בבסיס הכמיהה הזו של פיט הוא הרצון להתבגר, או להיתפש כבוגר. בערב שלפני כן נפנפו אותו רוג'ר ודון, החברים שלו צוחקים על קערית הצ'יפ+דיפ שאשתו לכאורה שלחה אותו להחזיר (הוא אוהב לעשות דברים בשבילה), בחנות הוא לא מפסיד בתחרות הפלרטוטים עם הזבנית למכר שלו. אין לו אלא לקנות את הכלי הכל-אמריקני הזה, רובה ציד. בדעתו הוא נסוג אל גבריות קדמונית, קמאית, שבמסגרתה הוא יודע בפרטי פרטים כיצד הוא לצוד את החיה ולהכין אותה לבישול. הוא גר עם האישה שמחכה לו בבקתה בלי שום כלי חרסינה מוזרים, אלא עם תנור ישן וארובה שחורה. הוא לא נדרש לאף אדם מלבד עצמו ומלבדה. הוא בתפקיד הגבר, היא בתפקיד האישה. לא טרודי, פשוט "אישה שמחכה לי".
לא רק פיט, כולם היו אינפנטיליים בפרק הזה. בטי היא המובהקת מכולם כמובן, אבל היא לא לבד. השיחה שלה ושל פרנסין הזכירה לי את תלמידות בית הספר שמחרימות ילדה מכיתתן. "נראה לה באיזה צד אנחנו נמצאות". רוג'ר ודון אף הם. האחד מנסה לקחת את מה שאינו שלו, האחר גומל לו בנקמה מהנה. מדהים איך על אף כל הסיגריות ובלי פעילות גופנית סדירה, מצליח דון לטפס בקלות יחסית 23 קומות, וכשאני אומר 'מדהים' אני מתכוון לגנותה של הסדרה. לא מאוד אמין. מה שהכי אהבתי בסיפור הזה זה את העובדה שבסופו של דבר רוג'ר הבין היטב שדון תכנן את זה.
העונה מתחילה לצבור תאוצה, והפרק הזה מסמן את תחילת רצף הפרקים (שנמשך בינתיים עד סוף העונה הרביעית) שממש אהבתי. אני אפילו לא יכולה להסביר למה, אולי כי מתחילים להרגיש את הסיפור ולא רק את האקספוזיציה.
הסיפור על בטי הנסוגה לאחור (כל הפרק מדברים על כמה שהיא ילדה, ואז הלן בישופ מעמתת אותה עם העובדה שהיא נענתה (בערך) לחיזוריו של ילדון) היה בעיקר עצוב. דון האלים כלפיה, והיא לא מבינה מה היא עשתה, כמו ילדה. מעניין שכשרוג'ר מתחיל איתה היא נראית בעיקר מוחמאת, ובהמשך היא אומרת שכשהיא מושכת עבור גברים הכל בסדר. נכון שהיא לא עשתה שום דבר, אבל היא גם לא *עשתה שום דבר*. ולמרות שאנחנו יודעים שהיא בעמדת נחיתות נוראית, ולמרות שאנחנו יודעים שרוג'ר הוא הבוס של בעלה והיא בטח מבועתת, היא לא נראתה אפילו קצת מוטרדת, אלא מזה שדון בחדר השני.
ופגי, שלא ברור למה מתעקשת לקשור את גורלה בזה של פיט (ספוילר בלבן: נראה שהבעיה הכי גדולה שלה היא יכולת שיפוט קלוקלת במיוחד. בהמשך היא פשוט תניח שכל הגברים נבלות, ולכן לא תהיה לה את הבעיה הזו. בינתיים היא smitten), ממשיכה להתקדם בעולם הסידרה.
הנקמה של דון ברוג'ר היתה משעשעת (מהחביבות עלי בסידרה, קטגוריית "מבדחות"), ומראה שיצירתיותו של דון לא מסתכמת בהמצאת סלוגנים מדליקים, אבל קצת עצוב שזה כל מה שהוא יכול לעשות אחרי מה שהוא יודע שרוג'ר עשה. חבל גם שזה מסתכם כשובבות לא מזיקה (מצידו של רוג'ר), כשכמובן שזה יותר מזה (בין אם זה החמיא לבטי ובין אם לא). בסיכומו של דבר אני תוהה אם רוג'ר באמת התגעגע לג'ואן והתנהג כמו אדיוט, או שהוא סתם אדיוט. ואולי גם הוא רק רצה להרגיש קצת נחשק, ובמקום זה נוכח לגלות שהוא לא דון דרייפר.
בסך הכל פרק מצוין, ואחרי חצי עונה הסדרה ממש צוברת תאוצה.