הנה הדיון שלנו על מהפורום באג'נדה על "מד מן" עונה 1 פרק 6
בצפייה המקורית הפרק הזה היה נקודת מפנה ביחסי אל "מד מן", אז עוד "הגברים של שדרות מדיסון". אהבתי אותו מספיק כדי לכתוב עליו פסקה, וזו הייתה ההתייחסות הראשונה שלי כלפיה אי פעם (לא כולל המלצות יום), וכנראה הראשונה על הסדרה בכלל בפורום. בצפייה החדשה הזו אני אוהב אותו הרבה הרבה יותר. אם אז אהבתי אבל לא הייתי מעורב רגשית, הרי שהפעם הפרק גם מאוד נגע בי.פרק מושלם, למעשה. זוהי הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים מושג ממשי על תהומות המאבק הפנימי של דון. ראינו אותו לא מסתגל לחיים בפרברים, ראינו אותו בפרק הקודם מול אחיו סותם לחלוטין את הגולל על החיים האלה, והפעם היה נדמה שההיתקלות שלו בעצמו כילד אחרי הנפילה במדרגות הייתה תוכחה עצמית עמוקה. דיק וויטמן הילד נחשף לראשונה אל אחיו, ואז הסתובב והביט בדון דרייפר המבוגר. איך הפנית את גבך?
דון סגר את הדלת על עברו, אבל ההווה שלו רחוק מלהיות התשובה עבורו. מול אשתו המאוהבת, מול רייצ'ל המסויגת, מול מידג' ההרפתקנית, דון נותר אבוד אבוד אבוד. מצוי בגולה אישית, על נהרות בבל, יושב וגם בוכה בזוכרו את ציון שלו. יותר רעיון מאשר מקום אמיתי, כדברי רייצ'ל מנקן. המקום הטוב, המקום שלא יכול להיות. הדמעות שנצנצו בעיניו של דון למשמע השיר בסוף אמרו את כל מה שצריך להיאמר.
גם מעבר לכך הפרק היה מושלם. ההסברה ההישראלית לא התחילה לעשות את מה שהפרק הזה עשה עבורה. חילופי הדברים בפרק היו שנונים במיוחד והופגנו ביתר שאת בחילופי ההצלפות בין דון לבין ידידה של מידג' בבר, פגי המחישה שוב עד כמה היא רחוקה מיתר הבנות ועלתה על מסלול מעניין, וזכינו להצצה מחכימה ליחסי רוג'ר וג'ואן.
ספוילר קל בלבן: כבר אז נראה שיחסו כלפיה, שכאן מצטייר מעט כקנאות, נובע ממשהו עמוק יותר ולא ניתן לפטור אותו כרומן סתמי. מעניין לראות ביחסיהם שג'ואן מרגישה מאוד בנוח עם מה שישנו. נשים רבות היו אולי מרגישות זולות בכך שהן נפגשות במלון עם גבר נשוי כמיטב הקלישאה, ואילו ג'ואן לא סתם בסדר עם זה, אלא מעדיפה. היא גם מהסה את הצעותיו של רוג'ר ואומרת שמה שיש עכשיו מצוין כפי שהוא ולמה להם לשנות, משפטים שאני אישית רגיל לשמוע יותר מדמויות גבריות יותר מאשר נשיות.
(:
הדקות האחרונות עם הקהל מצמררות משהו.
אין לי הרבה מה לומר (מבלי לספיילר הכל), אלא שזה גם הפרק הראשון שאני זוכרת שממש אהבתי, דווקא לא מהסיבות שלך, אלא מאחרות.
מההתחלה ראיתי במד מן את הנשים של שדרות מדיסון, והגברים היו עבורי מטרד שצריך לשרוד. ג'ואן והמיניות, בטי והתשוקה, פגי והאמביציה, כולן יצורים שלא אמורים להתקיים. אנחנו כל הזמן עדים לזה שיש ניו יורק אחרת, ניו יורק של מידג' המודרנית, עם המכנסיים והאומנות, אבל הם חיים בעולם אחר. פגי, בטי, ג'ואן, רייצ'ל, חיות בעולם האמיתי, שבו את חייבת להכנס למשבצת (יש שיאמרו שגם מידג' נכנסת למשבצת והיא לא באמת שונה או מיוחדת), והן מותחות את גבולות המשבצת עד שהיא לא ניתנת יותר למתיחה.
וג'ואן, בסוף הפרק, הפכה את זה למאוד ברור שהיא לא מרוצה מהמצב, הוא פשוט היחיד שהיא יכולה להרשות לעצמה. זה לא עניין של בחירה, עבור הנשים האלו, זה עניין של מה שנבחר עבורן כשנולדו איפה שנולדו, עם המראה איתו נולדו, עם הייחוס שקיבלו בירושה.
דון לא מעניין. דון של עונה 1 הוא דון של עונה 4. השינויים קורים סביבו, לא לו. הוא מסתדר עם מה שהעולם נותן, הוא לא מסתגל או משנה את עצמו. לכן בצפייה הזו דון לא מעניין. האחרים הם המעניינים.בטי היתה מאושרת בהתחלה, נראה שבאמת. היא חושקת בדון, מאוהבת בו, שלמה עם חייה. אנחנו יודעים שהיא יודעת שדון בוגד בה, אבל לא אכפת לה, כי חייה טובים עבורה. היא אפילו מפקפקת מעט בעולם שבו היא נמצאת: היא מוכנה לקבל את הלן בישופ למרות שכל נשות השכונה מתנגדות לה, היא לא מפחדת מהעולם. אבל בטי גם מתאבלת, ולא מרשים לה להתאבל. אנחנו יודעים את זה מהרגע שבו אנו מכירים אותה. היא שוקעת לתפקידה כבת וזונחת את תפקידה כאם ולאיש לא אכפת מספיק כדי לראות את זה. כשאבא שלה ימות החוט העדין שמקשר אותה לחובותיה ינתק, והיא תאבד את זה כליל, תצא לחפש משהו אחר.
מערכת היחסים בין רוג'ר וג'ואן גם עברה שינוי ניכר (אגב, בעיית המשכיות: הוא אומר שהם יחד שנה, אבל בפרק בעונה 4 יש פלאשבקים שמרמזים שהם יחד עוד מלפני שדון עובד בסטרלינג קופר). יש שם אהבה מההתחלה, אבל היא מי שמקרבת אותו לאשתו. אחר כך מזכירה אחרת תרחיק אותו מאשתו וגם מג'ואן, אבל הוא רק ישתוקק שוב לג'ואן, שכבר לא תהיה פנויה. כי גם ג'ואן החזקה, הבטוחה, לא יכולה להגיע לכל מקום ללא בעל.
אגב, למרות שרוג'ר אומר שהיא הצילה את מערכת היחסים בינו ובין מונה, נראה שאם דברים היו אחרים, הוא היה מסיים עם ג'ואן ולא עם ג'יין.
ופגי, שקיבלה על עצמה את שונותה, את היצירתיות ואת הדעתניות. היה מדהים לראות את פרץ היצירתיות הראשון שלה, לראות שזה באמת טבעי לה ונובע מתוכה, ולא איזה מאמץ להיות מספר אחת כמו שזה עבור פיט. חוץ מהיצירתיות שלה, לשמוע אותה אומרת שהיא לא רוצה להיות אחת ממאה, כשאנחנו יודעים היום את המחיר שהיא משלמת על ההתעקשות חסרת הפשרות שלא להיות אחת ממאה, מקסים ומרגש (אמרתי שפגי היתה מלכה מהשנייה הראשונה).
כמו שכתבתי בלי ספוילרים, בשבילי "מד מן" היא סידרה על נשים. זה שמרבית הכותבות הן נשים (למרות שמת'יו וויינר היוצר והכותב הראשי הוא דווקא גבר לגמרי) גורם לי לחשוב שזה מכוון. הגברים מעניינים פה, אבל הנשים עבורי הן העיקר. הן מה שמבדיל את "מד מן" מכל סדרה אחרת. כי פה הנשים הן באמת חזקות. הן לא יוצאות דופן, הן לא עושות יותר מכולם, הן פשוט מצליחות לחיות, וזה דבר די חזק.
היה ממש יפה לראות את זה.
ספוילרצ'יק עונה 4: גם אני חשבתי על ההבדל בין דברי רוג'ר לג'ואן לבין מה שראינו בפלאשבקים, אבל אפשר ליישב את זה די בקלות. הוא אמר לה, "זו הייתה השנה הטובה ביותר בחיי. יש לך מושג עד כמה הייתי אומלל לפני שפגשתי אותך?". זה לא בהכרח אומר שהם ביחד רק שנה, אלא שהשנה האחרונה הזו הייתה שיא מבחינת יחסיהם. עבור רוג'ר, על כל פנים.
בתאריך 3/12/2010
לכולנו יש מקום, שהמחשבה עליו היא אידיאל, היא רצון עמוק וכנה שהמקום הזה יהיה אמיתי. הרצון הזה משולב יד ביד עם הידיעה שהמקום הזה לא קיים, הוא רק יכול להיות אבל הוא אף פעם לא יהיה. התובנה הזו פוסחת על דון, על אף כל מאמציו לברוח מחייו המקוריים אל עולם האידאל שמיצב לעצמו במחשבותיו, הוא מוצא שהמקום ההוא לא קיים. הפרברים לא טובים אליו, העבודה חושפת את סדקיה, האושר רחוק ממנו. בבל לא נמצאת באופק.
מה שמרשים הוא שדמויות אחרות מסביבו כבר הפנימו את הדברים, כמו ג'ואן, שיודעת שהיא לא תגיע לבבל, לכן היא ממקסמת את מה שהיא יכולה להשיג מהמצב הנוכחי, חדרי מלון מהודרים ודיסקרטיות רומנטית. כמוה גם רייצ'ל מנקן, שאוהבת את ישראל כרעיון, כידיעה שזה מקום שאפשר לחיות בו, אבל שם היא בחיים לא תחיה.