העונה הראשונה של "חסמבה דור 3" הגיעה לפני שלוש שנים והייתה, ובכן, מושלמת. לא במובן של יצירת מופת, אבל בהחלט באופן שבו ניגשה אל חומר המקור והפיחה בו חיים עדכניים. הרעיון המעט מוזר להביא את החבורה הארכאית אל שנות ה-2000 ולהציג אותה בפני הדור (3) אשר לא ידע את מוסינזון, הפך בידיו של דרור נובלמן לקלחת מהנה של הרפתקאות והתנגשויות: זקנים בעולם צעיר, אתוס ציוני-ערכי מול "הנוער של ימינו", ועלילות אקשן מופרכות להפליא שאנשים אמנם מתים במהלכן, אבל הן מרופדות בקומדיה מעולה אז למי איכפת. מרכיב מהותי הוא הדמויות הגרוטסקיות שהסדרה מציגה, המגולמות על ידי גלריה מרשימה של שחקנים מעולים שניכר כי הם נהנים מהלצון הזה, ובהתאם הכיף זולג מהמסך.

אל קאדר הדמויות הרחב מצטרפות רבות נוספות, מאחר שבתחילת העונה החדשה מתברר כי הייתה גם 'חסמבה דור 2' (שגם היא מבוססת על ספרי מוסינזון, כמובן), הכוללת אף היא אפיונים חיוניים כמו 'השמן', 'הרזה', 'הג'ינג'י' וכמובן 'התימני'. ההצגה שלהם ממשיכה ללחוץ חזק על יחסים בין דוריים, הפעם בדמות נערה שבטוחה שאמה מתה ובעצם היא לא ונער שאמו עוזבת אותו, ואלה רק בשני פרקי הפתיחה. אחת החברות מהדור השני היא רחל היפה (אורנה פיטוסי), בוגדת שהפנתה עורף לחבריה ולארצה ומוכרת את כישוריה לכל המרבה במחיר. במקרה הזה מדובר, איך לא, בזרח זורקין, אחיו של אויבם המיתולוגי של החסמבאים (איציק כהן, שבאמת ממש דומה לזאב רווח, אחיו בסדרה). מסתבר שכיום הוא מעין אורן זריף רק עם אגו גדול יותר, ומנסה להניח את ידיו על מגילה מאוצרות המלך הורדוס שלבסוף תוביל אותו אל אוצר עצום בהרבה.

יש משהו מאוד יאה ואף מתבקש בהישענות הזו של "חסמבה דור 3" על היסטוריה יהודית ותנ"כית כדי לגולל עוד סיפור עכשווי ואקטואלי. מדובר אמנם בסיפור שגרעין שלו ניתן למצוא כבר באחד הספרים, אבל בטלוויזיה קשה למצוא סדרות מקור שבאמת דולות מההיסטוריה העשירה העומדת לרשותן, ובפרט כדי להגיד משהו על ימינו. בעונה הקודמת זו הייתה חמדנות תאגידית, הפעם מדובר בשרלטנות של אנשי דת מסוימים. הרלוונטיות הזו מייצגת באופן אולטימטיבי את ההצלחה היצירתית של העיבוד הטלוויזיוני: נותן כבוד לכל החתונות שעליהן הוא רוקד, חוצה קהלים, ובעיקר מפגין טונות של מודעות עצמית ורוח שטות חיננית.

***
השנתיים וחצי שחלפו בין העונה הראשונה לשנייה הפכו את הצפייה בפתיחת העונה למשחק זיכרון. במהלך הצפייה נשמעו אבחנות כ"וואלה, לא זכרתי שגם אקי אבני כאן" ותהיות כ"מה נסגר בשעתו עם הזורקינים?". ברור שקצב ההפקה הישראלי אינו מתוקתק כמו בסדרות האמריקניות, אבל פרק זמן שכזה פוגע אנושות בעניין שסדרה מייצרת. במקרה של "חסמבה" הקלילה זה אולי עוד בסדר, אבל כש"תמרות עשן" חזרה אחרי יותר משנתיים וחצי, מישהו בכלל זכר מה הלך שם?

———–

פורסם בפנאי פלוס של השבוע (הקרדיט נשמט, אבל ניחא).