ספוילר לכל העונה הרביעית של "ארסטד דיבלופמנט"

—

ביקורת על פרק פתיחת העונה הרביעית של "ארסטד"

עקבו אחרינו בפייסבוק או טוויטר

אני אתחיל כבר בהצהרה חד-משמעית: זאת הייתה עונה טובה מאוד של ארסטד דיבלופמנט. לא חשבתי ככה בפרק הראשון, גם לא בשני ואם אני זוכר נכון גם בשלישי היו לי ספקות, וזה לא שהייתי מאוהב לגמרי בכל מה שהלך שם בהמשך, אבל עונת טלוויזיה כל כך ממכרת שהייתי חייב לראות את כולה ביומיים ושבסיום הפרק האחרון גרמה לי לשבת מול המסך בתדהמה ולהריץ את הדקות האחרונות של הפרק עוד 4-5 פעמים כדי לעכל מה בדיוק ראיתי… טוב, פשוט אי אפשר לקרוא לזה שום דבר חוץ מטלוויזיה טובה.

וזו גם לא נוסטלגיה למקור שגרמה לי להרגיש ככה. אני די בטוח שכל טיפת נוסטלגיה שהייתה בי די התפוגגה במהלך הפרק הראשון. זה לא שהעונה הזאת לא זכתה בכמה וכמה נקודות אהדה על רפרנסים מוצלחים ומדויקים לעונות הקודמות, אבל זה הרגיש מאוד שולי ביחס לכל מה שהלך שם, והמבנה המיוחד של העלילה והפרקים שהם התנסו בהם לא השאירו הרבה מקום לסנטימנטליות. אם הטריילר גרם לנו (או לפחות לי) לחשוב שנראה עונת איחוד קלאסית בה מייקל חוזר לחיק המשפחה, 6 שנים אחרי שהוא ואנחנו ראינו אותם בפעם האחרונה, ונזכה לראות איך כולם התבגרו והשתנו – אז הציפייה הזאת די נמחצה למוות עד סוף הפרק הראשון. התוכנית ממשיכה בדיוק מהנקודה בה היא הפסיקה, בלי שום עצירה קטנה להתרגשות (אפילו סצנת האיחוד הגדולה של כל הקאסט מתרחשת, כרונולוגית, די מוקדם על ציר הזמן, ואין אף נקודה שבה משפחת בלות' של "6 שנים אחרי" מתאחדת מחדש), ובצדק. הם הלכו על משהו שאפתני יותר. במקום להראות לנו אותם 6 שנים אחרי, חלקם הרוסים, חלקם מצליחים, משאירים לנו לדמיין מה בדיוק קרה בתקופת הפגרה, הם פשוט הראו לנו צעד אחרי צעד בדיוק מה קרה, וכך הסנטימנטליות שהייתה יכולה להיות התחלפה ברגשות אחרים של דיכאון ועצב שחלחלו עמוק יותר ויותר ככל שהתקדמה העונה.

השיא מבחינתי היה בפרק 13, הפרק הראשון של ג'ורג' מייקל, בו נחשף סוף סוף הסיפור מאחורי אפליקציית הפייק-בלוק. ההקבלה בין ג'ורג' מייקל למארק צוקרברג הייתה בדיחה די חמודה לאורך העונה על חשבונו של מייקל סרה (שטוען שהתפקיד המזוהה ביותר שלו הוא מ"הרשת החברתית" ושכל הזמן מתבלבלים בינו לבין ג'סי אייזנברג), אבל התגלית על מה באמת האפליקציה הזאת עושה הייתה היסטרית וקורעת לב בו זמנית. אחרי שקיבלנו את זה כמובן מאליו לאורך העונה שג'ורג' מייקל יכול לפתח אפליקציה ברמה עולמית, כי הרי אנחנו יודעים ש… טוב, הוא די חנון והוא משקיע בלימודים, נכון? זה כל מה שצריך בעולם הטלוויזיה כדי להיות גאון תוכנה, פתאום אנחנו מגלים שכל הסיפור היה תרמית, ושג'ורג' מייקל שמאוד אהבנו לאורך השנים כילד ביישן ונבוך גדל להיות, ובכן, דביל. קראתי הרבה טענות/התייחסויות על זה שבעונה הזאת התגלתה השנאה האמיתית של היוצרים כלפי מייקל, ושבמנותק משאר המשפחה מגלים שהוא לא סתם סטרייט-מן אלא למעשה די שמוק. התגלית הזאת לא הפריעה לי, למעשה חשבתי שזה די מעניין כי זה משהו שהיה מאוד מורגש לדעתי גם ב-3 העונות הראשונות וזה די נחמד שסוף סוף מתייחסים לזה באופן מובהק. את הטוויסט של ג'ורג' מייקל לעומת זאת בכלל לא ראיתי מגיע, והתבאסתי מאוד בשבילו, אבל גם שמחתי בשביל הסדרה ובשביל היוצרים שהצליחו לגרום אצלי לכזו תגובה רגשית (שאגב, לא זכור לי שהרגשתי בעונות הקודמות) ושהצליחו לקחת משהו שעל פני השטח אמור היה להיות סתם חגיגה נוסטלגית בשביל המעריצים ולעשות ממנו משהו חדש. אני לא יודע מה באמת הלך מאחורי הקלעים, אבל לי לפחות זה הרגיש כאילו באמת היו ליוצרים עוד סיפורים לספר על הדמויות האלה והם רק חיכו להזדמנות לספר אותם, ולא שקודם הם החליטו לאחד את הקאסט ורק אחר כך ניסו לחשוב על סיפור שיצדיק את זה.

אבל חוץ מהסיפור של ג'ורג' מייקל, שהוביל גם לסיום שהיה פשוט מדהים מבחינתי, היו עוד כמה דברים טובים בעונה. פרק 10, הפרק של לוסיל, היה גם נקודת שיא בעונה מבחינתי וטיפל יפה מאוד בדמות שלא הייתה מאוד מורכבת בעיני עד אותו הרגע. הרומן של ג'וב וטוני וונדר היה כמובן מבריק. גם חלק מהראנינג גאגס החדשים היו מוצלחים מאוד, כשהאהובים עליי ביותר כרגע הם השימוש החוזר ב-sound of silence, הטשטוש של גוגל, המועדון and Jeremy Piven, הווטרמארק של showstealer pro, ההתייחסויות ללוגואים של אולפני הסרטנים השונים, ו… טוב, באמת היו אינסוף דברים. וזה מרשים, כי גם הבדיחות הישנות היו שם – her? (שהגיעה לשיא חדש עם השלט בכנסיה), הליכת הפינאטס, ה-forget-me-now (יחד עם התוספת המבריקה של מעגל הרופיס) וכו', אבל הן לא הרגישו כמו ניסיון מאולץ להחיות את העבר תמורת אהדה מהמעריצים, אלא כמו חלק בסיסי מהדי.אנ.איי של הסדרה, בדיוק כמו הדמויות והעלילה.

והיו גם כמה דברים שלא אהבתי, כשהמכנה המשותף לפחות לחלקם הוא שנראה שלקחו משהו שהיה בדיחה קטנה וחמודה בסדרה המקורית והוציאו ממנה את העוקץ על ידי התייחסות יתרה אליה. לא אהבתי את ההתעסקות היתרה ברון האוורד, למשל. מה שהיה קריצה חמודה מאוד למעריצים בסוף הסדרה המקורית הפך בעונה הזאת לקו עלילה שלם שהרגיש, טוב, כמו אוננות. זה לא שלא היו שם רגעים מצחיקים או חכמים, היו המון, בעיקר המוטיב החוזר של מייקל שמודיע לבני המשפחה השונים "you're out of the movie!" והגילוי הסופי שהחתימה היחידה שהוא לא קרע, זאת של באסטר, היא זו בדיוק שהמפיקים היו צריכים. אבל ההרגשה הכללית מקו העלילה הזה הייתה שהם פשוט לא היו צריכים ללכת לשם ושאין באמת סיבה הגיונית שמייקל בלות', שעד היום נע בין להיות סוכן נדל"ן לבין ללמוד משפטים, פתאום יתעסק בעניינים הוליוודיים. כשמייבי עשתה את זה בעונות הקודמות זו הייתה קריצה חמודה, אבל עכשיו כשהדמות הראשית מתעסקת בזה וזה נהיה קו עלילה משמעותי, זה הרגיש קצת פתטי.

הייתי שמח לוותר גם על המודעות החדשה של טוביאס לכך שכולם חושבים שהוא הומו, אם כי למען האמת לא נראה שזה השפיע על ההתנהגות שלו באיזושהי צורה, וגם לא כל כך אהבתי את ההתייחסויות לג'ורג' מייקל. האמיתי, כלומר. אני יודע שהתייחסו לזה גם בסדרה המקורית, אבל שם זה היה בפרקים הראשונים והתייחסתי לזה כבוסריות, פה לעומת זאת זה הרגיש כאילו הם מסבירים בדיחה שלא צריך להסביר ושהקסם שלה הוא דווקא באופן שבו באמת אף אחד לא מתייחס לזה, אז זה היה לי קצת חבל. מה שכן, גם העניין הזה השתלם בהמשך כשג'ורג' מייקל מחליט לשנות את שמו לג'ורג' מאהריס, שגם הוא, כידוע לכל מי שרץ מיד בסיום העונה לגוגל לחפש כל פרט טריוויה אפשרי שהוא יכול למצוא על העונה החדשה, היה שחקן שנטה להיתפס בחדרי שירותים ציבוריים כשהוא מקיים יחסי מין עם גברים (ספציפית, עם גבר ספרדי בשם פרפקטו טלס!).

אפשר להגיד באופן כללי שגם כשהעונה החדשה "הרסה" דברים טובים מהעונות הקודמות, זה כמעט תמיד היה כדי לבנות מהם משהו חדש שהצדיק את זה. אני לא יכול למשל להתעלם מהעובדה שהעונה החדשה פשוט מחרבת את הסוף של הסדרה המקורית, שהיה די מושלם. הידיעה שמייקל וג'ורג' מייקל לא באמת שטו אל השקיעה בזמן שהם מניחים למשפחה שלהם להירקב עם השיגעונות שלהם, אלא חזרו מיד חזרה בדיוק כמו בכל פעם אחרת שהם עשו את זה לאורך שלוש העונות הראשונות, די מוציא את העוקץ מהסיום הזה. האם זה היה שווה את זה? קשה להגיד. מצד אחד, אני חושב שדי ברור בנקודה הזאת של הפוסט הזה שאני מאוד אוהב את העונה החדשה ולא הייתי רוצה לוותר עליה, מצד שני אני לא יכול שלא לחשוב שאולי הייתה דרך לכתוב את העונה הזאת באופן שלא יפגע בהנאה מהסדרה המקורית…

חולשה נוספת של העונה הזאת היא דמויות המשנה החדשות. אמנם עם הראנינג גאגס החדשים היוצרים הסתדרו מצוין, אבל דמויות המשנה החדשות שנוספו לעלילה (מארקי בארק, דבריס, P האונד, הרברט לאב, מארק צ'רי והפמליה) לא הצליחו להגיע לרמה של דמויות המשנה הקלאסיות (לוסיל 2, אן, קיטי סאנצ'ז, חמישיית ריכטר, קארל וות'רס, ג'ין פרמזן, טוני וונדר ועוד ועוד ועוד). אולי זה היה בגלל ליהוק לא מוצלח, לא יודע, אבל איכשהו אף אחת מהדמויות החדשות האלה לא תפסה אותי, חוץ מאחיה של לוסיל אוסטרו, אולי. הוא היה די מצחיק. אבל זה לא באמת נורא כי הדמויות הישנות היו שם בשפע, וכמעט אף אחת מהן לא הרגישה כמו קמיאו מאולץ.

והיו גם כמה דברים שאני עדיין לא בטוח מה אני חושב לגביהם. המבנה של העונה היה מאוד מבלבל, ואמנם ברגעים מסוימים זה השתלם בצורה שלא ראיתי אף פעם בסדרת טלוויזיה או בסרט, אבל ברגעים אחרים זה השאיר אותי קצת מתוסכל ועם תחושת פספוס קלה (שאני מקווה שתעלם כשיעדכנו את עמוד הויקיפדיה של העונה ואוכל לקרוא סוף סוף תיאור כרונולוגי ברור של העלילה). זה היה ניסיון שאפתני, ואני לא יכול להגיד שהוא כשל לגמרי, אבל אני מקווה שהסדרה הבאה שנראה בפורמט הזה (ובטח יהיו עוד) תצליח לספר סיפור קצת יותר קוהרנטי. אני גם לא יודע עדיין מה אני מרגיש לגבי כל קצוות העלילה הפתוחים שנשארו. אמנם סצנת הסיום שכל כך אהבתי (ואני מתייחס לזו שלפני הקרדיטים, רק שיהיה ברור) היא קצה פתוח ב-ה' הידיעה, ולא הייתי מחליף אותה בשום דבר אחר כי היא פשוט מושלמת כמו שהיא, אבל מעבר לסצנה הזאת העונה הסתיימה עם הרבה מאוד שאלות פתוחות: מה קרה ללוסיל 2? מה קרה להורמונים של ג'ורג' סניור? מה יהיה עם האפליקציה של ג'ורג' מייקל? מה יקרה בין ג'וב לטוני וונדר? ועוד ועוד שאלות, לחלקן אגב כבר יש כמה תשובות לא רעות ודי משכנעות אם יש לכם סבלנות לחפור באינסוף ההודעות בשרשור המיועד של רדיט (וגם אם לא, בטח תצוץ איזה רשימה מסכמת בעוד כמה ימים). אני מניח שכל הקליפהאנגרים האלה היו מפריעים לי הרבה פחות אם הייתי יודע שעונה חדשה או סרט יצאו בוודאות מקסימום עוד שנה, אבל חוסר הידיעה לגבי מתי ואם בכלל נזכה לראות את הסיפור הזה מסתיים הוא די מתסכל, בניגוד לעונה השלישית שהצליחה לסגור את כל הקצוות בצורה מאוד מספקת.

אז בקיצור, זאת הייתה העונה הרביעית של ארסטד דיבלופמנט. היא לא היתה מושלמת, אבל היא היתה מיוחדת, חכמה, חדשנית, מרגשת, וגם די מצחיקה רוב הזמן. קשה להשוות אותה לעונות הקודמות, שנראות לי כרגע כמו סיטקום קצת שגרתי ביחס להפקה המורכבת והשאפתנית שהיא העונה הזאת, וזה כנראה ההישג המשמעותי ביותר של העונה הרביעית, האופן בו היא הצליחה לקחת דמויות שהיו על סף הסרט המצויר בעונות הקודמות ולתת, לפחות לחלקן, הרבה יותר נפח. איכשהו, הם הצליחו להחיל את קלישאת ה"בוגר יותר, אפל יותר" על הסדרה הזאת, אבל בלי באמת לשנות או לאבד משהו מהסדרה המקורית, ובלי… ובכן, להפוך לקלישאה. אז כל הכבוד להם, אני מניח, ואני מקווה שהם לא יתעכבו יותר מדי עם העונה הבאה. או עם הסרט. נראה לי שעדיף עוד עונה.

אה, ואני גם לא בטוח מה אני חושב על היד החדשה של באסטר. זה… זה היה מוזר…