ספוילר "מד מן" עונה 6 פרק 8

עקבו אחרינו בפייסבוק או בטוויטר.

בעת פרסום הביקורת מקדימות אותה ארבע תגובות

—

דון: איפה למדת לעשות את זה?
קן: אמא שלי. לא, החברה הראשונה שלי.

אני יודע שזה טיפה מוזר, אבל הסצינה עם קן הייתה מכוננת עבורי בפרק כל כך מופלא כמו זה. רגעים כה רבים נראו סוריאליסטיים עד שקשה היה לדעת מה היה חלום ומה לא. מפתיע להיווכח שבסופו של דבר מאום ממה שראינו על המסך לא היה חלום או חזיון, בניגוד לפרק הסמים הקודם של "מד מן" – "מקומות רחוקים". הפעם גם לא דובר רק באחד או שניים שהיו מסטולים, אלא כמעט בכל הדמויות בסוכנות, מה שהפך אותם ואת הכל למעין הזיה סוריאליסטית א-לה "אליס בארץ הפלאות", שכמובן זכתה לאזכור.

ריקוד הסטפס הנפלא של קני, מעבר לעובדה שנראה כמו רגע במיוזיקל שבו הדמות פוצחת בריקוד, הגדיר את התעתוע שבבסיס הפרק, שבבסיסו של דון. באותה מידה שההתרסקות של קני עם המכונית בתחילת הפרק היא זו ש(כאילו) מתנוססת בשם הפרק, כך מי שלימדה את קני לרקוד משקפת עניין כה מהותי אצל דון. "אמו" של דון היא זו שסעדה אותו במיטת חוליו, החברה הראשונה שלו היא זו שאיבד לה את בתוליו, והן אותה אחת. אדיפוס במלוא הדרו.

ניתן להבין מדוע דווקא עכשיו דון נזכר באירוע הזה. מקום העבודה שלו הופך שוב לבית זונות, כך שבדעתו הוא שוב נסוג לבית הזונות שבו גדל. הוא דחוי, לבו שבור ("את יכולה לשמוע את זה?", וואו), אין לו במי להינחם, ולכן הוא נזכר בזו שניחמה אותו. אמיי. שם שבעברית מזכיר את המילה 'אמא', אני בטוח שזה לא מקרי. זהו השם שבו היא משתמשת בזמן שהיא סועדת את דיק, אך מוותרת עליו וחוזרת ל'איימי' רגע לפני שהיא מפתה אותו. מדהים לראות עד כמה עמוקה ההשפעה שלה על דון. הוא התאהב בה, כדרך שקורה אחרי חוויה אינטימית מרעישה כעין זו; בטח ובטח כאשר מדובר במישהי שהחליפה את אמו, בזמן שאביגיל פשוט נידתה אותו להתמודד עם חוליו לבד, מרוחק מכולם, במרתף. היא באמת הייתה אמא, איימי, תצלום התינוקת האלמונית על המראה המחיש זאת. היא כנראה הייתה זקוקה לדיק כשם שהיה זקוק לה.

אבל זה יותר מזה. בדעתו של דון איימי השתמרה כמעין מלאך, כי כאמור, בעִתות קשות כמו אלה, היא צפה בזכרונו. וזה גם יותר מזה. שנים רבות לפני כן, ב-1958 או 59, הוא הגה פרסומת שבמסגרתה אמא מביאה לבנה דייסה. האם היא בת דמותה של אמיי/איימי. זה פריט מידע די מהמם, כשחושבים עליו. זה אומר שדון ישב עם סאל (סאל!) ותיאר לו את דמותה כמו בקלסתרון משטרתי. זה גם אומר שהמראה שלה מקועקע במוחו של דון למרות כל הזמן שעבר ושכבות ההדחקה. בהתאם, לא קשה לנחש מיהו אותו ילד שבפוסטר. בעולם המושלם של הפרסום, אמו הזונה הייתה אם של ממש.

אבל זה אפילו יותר מזה. דון נאחז בסילביה כמו בקרש הצלה, הוא מעולם לא נראה כל כך פאתטי ונלעג, ועוד בשביל מי. נשים דחו אותו בעבר, אבל אף אחת מהן לא עשתה את זה בצומת דרכים כה מובהק בחייו, ולאף אחת מהן לא הייתה נקודת חן בולטת על פניה, כפי שהייתה לאיימי, אמו/זונתו. סילביה היא היא איימי, שכפול של השכפול, אבל אחת בתודעתו של דון, מה שמסביר כל כך הרבה בכל הנוגע ליחסו כלפיה לאורך החודשים האחרונים, כמו גם את האיפור המבגר שלה (כולל נקודת החן שאין במקור ללינדה קרדליני). תוספת מאוחרת (19/6/13): רפרוף אקראי על הפרק השלישי לעונה, שבו ראינו לראשונה את דיק וויטמן ואביגיל מגיעים אל בית הזונות של הדוד מאק, סיפק רמז מטרים שאי אפשר היה להבין בצפייה המקורית אבל נראה עצום בצפייה חוזרת: סילביה פתחה לדון את הדלת עם מטפחת על ראשה, דון הביט בה במעין מבט מזוגג, ואז מיד עברנו לפלאשבק. האימג' הראשון בגיחה לעבר? אמיי. 

"איך אני תופס את תשומת הלב שלה?", דון שואל מבלי משים. כל תכליתו בסוף השבוע הזה היה קמפיין פרסומי לכבוד סילביה/איימי – או כל אחת שתממש את הסלוגן לפרסומת הדייסה, "כי היא יודעת למה אתה זקוק" – להבטיח לה מה שלא יהיה, לשנות את חייה, לקחת ממנה את הכאב. לנקז מעצמו את הכאב. אין שום דבר פאתטי או נלעג במה שדון עושה. הוא ילד שעורג לאם.

היסטוריה

כאשר התודעה של דון משתנה, כמו הפעם עם הסמים וכמו בעבר אחרי החגיגה שבעקבות הזכייה בפרס הקליאו, דון חוזר להיות דיק. וכמו אז, גם הפעם הוא מאבד נתחים שלמים מסוף השבוע שלו. "אולי יהיה לך קשה להאמין לזה, אבל אי אפשר להתעלם מההיסטוריה. אסור להתעלם מההיסטוריה". חיתוך חד מדון דרייפר של הזמן האחרון, שתמיד מציע ללקוחותיו את העתיד ואת הלא נודע. ההיסטוריה ממש מציפה אותו.

"זו השאלה של כולם", אמרה וונדי לדון. כולם תוהים אם מישהו אוהב אותם, אין בך ייחוד. אבל זה לא נכון. בדון יש ייחוד, כי הוא, כמאמר אמו החורגת וכף העץ שלה, "מטונף, מביש, מגעיל, נוראי. אתה זבל. אתה טינופת. אתה יודע שזה מה שאתה. אחרי שהבאתי לך בית, אתה הולך ועושה משהו כל כך מחפיר". ראינו וידענו המון לאורך חמש עונות על הילדות הקשה של דיק וויטמן, אבל מעולם לא היה רגע כה חזק ובהיר כמו זה, רגע שמסביר כל כך הרבה על דון דרייפר. לא פלא שיחסיו עם מושג הבית כל כך שבורים, כל כך רוויי אשמה. לא פלא שהוא כה מנותק מהמציאות. לא פלא שפעם אחר פעם הוא ביקש מהזונה להכות אותו, כשהתחיל להתראות איתה בשעתו, אחרי הגירושין. "אחרי שהבאתי לך בית, אתה הולך ועושה משהו כל כך מחפיר".

הסוריאליזם ששרה בסוכנות חרג מגבולותיה. כאשר הפורצת ראתה את סאלי והחלה לשכנע אותה שהיא קרובת משפחה, שוב התחלתי לתהות אם מדובר בחלום. או אולי 'סיוט' היא המילה הנכונה יותר. ההיסטוריה של דון היא בדיוק מה שהיה חסר לסאלי כדי להבין מיד שהאישה הזו היא זרה גמורה. הרגעים הללו היו מעוררי אימה ממש, במיוחד כאשר אילצה את סאלי לבוא לתת לה חיבוק. זו הייתה הפעם השנייה בפרק שהקנתה לי תחושה כזו. הראשונה הייתה כאשר רוג'ר נכנס לרופא של ג'ים קאטלר והתריע מראש שיש לו בעיית לב, לא בדיוק הצרכן המתאים לסמי מרץ. מאז לא ראינו את רוג'ר בפרק, מה שלא ממש מניח את דעתי. זהו אותו רוג'ר שהפסיק לנסות להבין את מיתותיהם של אנשים צעירים ממנו, אותו רוג'ר שבפרק פתיחת העונה הסביר לרופא את טיבן של הדלתות שנתקלים בהן במהלך החיים, ועד כמה הן חסרות תועלת. "מסתבר שחוויות הן כלום. הן רק מטבעות שאתה אוסף מהרצפה ותוקע בכיס, ואתה פשוט הולך בקו ישר לאתה-יודע-לאן".

אזכורי הדלתות פשוט לא הפסיקו בפרק הנוכחי. "ישנה תשובה שתפתח את הדלת", דון אומר לאנשי הקריאייטיב. "אני לא רוצה לסגור את הדלת הזו", הוא שונה לעצמו את הנאום שיישא בפני סילביה. "אתה חייב להכניס את הרגל בדלת", גינזברג אומר לו. וכשדון חוזר הביתה הוא מדבר לעצמו, "אני אנקוש על הדלת שלה. סילביה, אל תסגרי עלי את הדלת… עוד לא שמעת מה יש לי להגיד, אל תסגרי עלי את הדלת". שעות לפני כן הוא הניח את ראשו על דלתה והאזין למוזיקה הבוקעת מהרדיו, וימים לפני כן הוא עישן בשרשרת מחוצה לה וניסה לחשוב על דרך לבקע אותה. עוד ועוד ועוד דלתות, אולם מלא מהן, וכולן בעצם אותה אחת. ובשעה שדון מנסה לעבור מבעדה מתוך כמיהה לשוב אל זרועות דמות-אמו, הוא משאיר דלת אחורית פתוחה בביתו שדרכה חודרת אמו המזויפת, מחפשת שעוני זהב ומאיימת על ילדיו (היא הייתה ממש ממש מעולה).

"אדם לא רוצה להשתנות לעתים כה קרובות, אתה יודע?"
"אני לא יודע".
"אני לא עצמי, אתה מבין?"
"אני לא מבין".
ואז היא מגיעה להצטלבות דרכים והיא אומרת לחתול הצ'שייר: "איזו דרך אני לוקחת?"
"לאן את רוצה ללכת?"
"אני לא יודעת".
"אז זה לא משנה, האין זאת?"

עם תום השפעת הסמים, אחרי שראה מה קרה בביתו כאשר לא היה שם, הדברים שנגרמו בגלל שהשאיר את הדלת פתוחה, דון בוחר בדרך מסוימת. במעלית עם סילביה, לאורך שניות ארוכות, הוא מתעלם ממנה. נראה שהוא סגר את הדלת האחורית הזו, אותה אחת שדרכה חמקה בעונה הקודמת האקסית שלו אל ביתו ואל תודעתו, ופיתתה אותו לבגוד במייגן. הפעם נכנסה מבעדה מישהי אמיתית, ואם יש משהו שניתן לדעת לבטח, זה שמכאן והלאה דון יוודא שהדלת הזו נעולה.

קטנות:

* סטן התחיל למנות את הרעיונות המשובחים שלו כאשר גינזברג הוריד לו את הרוח מהמפרשים עם הרעיון שלו: "אבא, אני עשוי למות בווייטנאם, אתה רוצה שתהיה לי מכונית?". בדיעבד הסתבר כמובן שזה בגלל שדודנו רובי קיפח שם את חייו. כבר ראינו פעם את רובי – הוא בא איתו למסיבת יום ההולדת שמייגן אירגנה לדון בתחילת העונה החמישית.

* בטי חזרה לבלונד והשילה ממשקלה, הידד!

* כל השירים במהלך הפרק היו מאוד סמליים: זה שכמובן דון שמע מבעד לדלתה של סילביה. "חלום עלי חלום קטן" שהתנגן בפלאשבק של דון בעת איבוד בתוליו, שיר שהתפרסם מאוד שוב בביצוע של להקת האמהות והאבות ב-1968. לבסוף השיר שחתם את הפרק היה אכן של אותם אמהות ואבות – "מילות אהבה". לא בכדי.