יום יבוא בעתיד הרחוק והיסטוריונים שיחקרו את תרבות הפופ האנושית בראשית המאה ה-21, יסיקו שהקהל הטלוויזיוני דאז לא ידע שובע מנבירה בעברה של האנושות. 'איפה הקהל צמא הידע של אז ואיפה הדגנרטים של ימינו', הם בוודאי יאמרו בעודם מלטפים את הכלב-דרואיד שלהם. השגיאה שלהם תהיה מובנת, דומה שלא היה נחשול כה גדול של סדרות תקופתיות כשם שאנחנו חווים בשנים האחרונות, ובמיוחד בימים אלה; בין אם מדובר בלובשי טוויד ולובשות שמלות מלמלה באנגליה של ראשית המאה ה-20 כב"אחוזת דאונטון", במצחצחי חרבות עטויי מכנסוני דפוקותי-כשאתה-מרוח-בשמן במאה שלפני הספירה כמו ב"ספרטקוס", או שמא בבוקרים מסוקסים בארה"ב של המאה ה-19 כדוגמת "גיהנום על גלגלים". עצם העובדה שישנם שני עיבודים נפרדים לעלילות שושלת בורג'ה אמור היה לרמוז לנו שחלה אינפלציה בתחום, והסחף כה חזק עד שאפילו סדרות קיימות רוכבות עליה – העונה השנייה של "אימה אמריקאית" עשתה אחורה פנה מההווה והשתקעה במוסד סגור בשנות השישים.
זה לא עניין חדש, מאז ומתמיד סדרות תקופתיות היוו מרכיב בסיסי בתולדות המדיום. בשנות ה-70 התגעגעו אל הפיפטיז התמימות עם "ימים מאושרים", בשנות ה-80 ייחלו לסיקסטיז עם "שנות הקסם" ובשנות ה-90 ערגו לאותן סבנטיז שערגו לפיפטיז עם "מופע שנות ה-70". ההבדל בינן לבין הגל הנוכחי, מעבר למאסיביות שלו, הוא המבט המפוכח לאחור. היו כאלה בעבר כמובן, והדוגמה המובהקת ביותר היא כנראה "מ.א.ש", אבל לא בסדרי הגודל של ימינו.
מי שפתחה את הצ'אקרות הייתה "מד מן" ב-2007. הנישה שחצבה לעצמה בתרבות הפופ הייתה מהירה וסוחפת. היא העלתה את רשת AMC האלמונית אל המפה, הייתה סדרת הכבלים הבסיסיים הראשונה שזכתה באמי, קולקציות אופנה הושקו בהשראתה וכהנה וכהנה. הנוכחות הגדולה והמהירה שלה גרמה גם לאחרים לרצות נתח. היו ניסיונות רבים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, אבל ציון הדרך המשמעותי הבא הוא ללא ספק "אחוזת דאונטון" הבריטית, שכמו "מד מן" הפכה לתופעת תרבות הגדולה בהרבה מכפי מידותיה (שבינינו, לא חורגות מגבולות ה'מקסים').
דרמת המעמדות הצליחה בענק גם בארה"ב והביאה אחריה גשם של סדרות ומיני סדרות תקופתיות בריטיות, מבין אלה ניתן למנות את "השעה", "הג'נטלמן האחרון", "מר סלפרידג'" (בכיכובו של ג'רמי פיבן מ"הפמליה"), "מרגלי וארשה", "רחוב ריפר", גרסה חדשה של "על אדונים ומשרתים" ועוד ועוד – עד לאחרונה שודרו ארבע מתוכן מדי יום ראשון בבריטניה, קצת מופרע. גם ב-BBC America רכבו על המגמה – הפקת המקור הראשונה בתולדותיה היא Copper, המתרחשת בניו יורק במאה ה-19.
בינתיים ברשת הארצית האמריקנית NBC שלפו את יוצר "אחוזת דאונטון", ג'וליאן פלואוז, כדי שייצור גם עבורם סדרה תקופתית – The Gilded Age – אף היא בניו יורק של המאה ה-19. הפרויקט של NBC מעניין, מאחר שבארה"ב הדרמות התקופתיות הללו לא מצליחות לצאת מתחומי רשתות הכבלים. מאז "מד מן" ועד היום היו שלושה ניסיונות ברשתות הגדולות ליצור דרמות המתרחשות בשנות השישים, וכולם כשלו: "מועדון פלייבוי" ב-NBC, "פן אם" ב-ABC, וכעת "וגאס" של CBS.
במקביל נדמה בימים אלה שהפוקוס על האייטיז הולך וגדל: ב-FX עלתה לאחרונה The Americans המצוינת, שבה קארי ראסל ("פליסיטי") ומתיו ריס ("אחים ואחיות") מגלמים זוג מרגלים סובייטיים בפרבר אמריקני, וב-CW ישנה "יומני קארי", המתארת את חייה כבת-עשרה של קארי בראדשו מ"סקס והעיר הגדולה". מלבדן ב-ABC יוצרים סיטקום משפחתי א-לה "שנות הקסם" בשם How the Hell Am I Normal, שבו השנים הקסומות הן האייטיז, וב-AMC עמלים עכשיו על Halt and Catch Fire, סדרה שמתרחשת על רקע הבום במחשבים האישיים בראשית העשור ההוא.
זו אינה הסדרה התקופתית היחידה המצויה בתהליכי עבודה ב-AMC, שכאמור החלה את הגל עם "מד מן" והמשיכה עם "גיהנום על גלגלים". כיאה לרשת שהווייתה המקורית היא שידורם של סרטים קלאסיים, היא דבקה בז'אנר התקופתי עם שתי סדרות נוספות המתרחשות בשנות ה-70 של המאה ה-18: הדרמה Turn, המגוללת את סיפורה של רשת המרגלים הפרטית של ג'ורג' וושינגטון אחרי הקמת ארה"ב, והקומדיה We Hate Paul Revere, העוקבת אחר שני אחים בבוסטון שאינם מעריצים גדולים של הפעיל והתעשיין המקומי, שלימים הפך לאייקון אמריקני. גם ערוץ ההיסטוריה הוא חשוד מיידי בכל הנוגע לסדרות מהסוג, וההשקה שם בשבוע שעבר של הסדרה "ויקינגים" הניבה לו תשואה נאה בדמות רייטינג מעולה.
אבל נדמה שכל הסדרות הללו הן כאין וכאפס לעומת הפטיש של רשת Starz ליצירות תקופתיות. רשת הכבלים מובילה את המגמה, או לפחות נסחפת איתה לאין שיעור. כבר עכשיו משודרות שם "מג'יק סיטי" ו"ספרטקוס", ובעבר היו "קמלוט" ו"עמודי תבל". מלבדן עמלים שם בימים אלה על "השדים של דה וינצ'י" (המאה ה-15), "מרקו פולו" (המאה ה-13), "Black Sails" (בהפקת מייקל ביי, שמתרחשת 20 שנה לפני אירועי "אי המטמון" של רוברט לואיס סטיבנסון), "המלכה הלבנה" (הפקה משותפת עם VRL הבלגית ועם BBC, המתרחשת במאה ה-15 על רקע מלחמות השושנים ומגוללת את תפקידיהן של שלוש נשים מאחורי הקלעים של המאבק על כס מלכות בריטניה), Turf (המתארת את לידת ההיפ הופ בניו יורק של שנות ה-1970), Crime (שמתרחשת בשנות ה-60 בבריטניה), ובמקביל לכל אלה נבחנת האפשרות ליצור ספין אוף ל"ספרטקוס" בכיכובו של יוליוס קיסר, שדמותו מככבת בעונה החותמת של הסדרה הפופולארית על מנהיג מרד העבדים.
הסיבות לפריחה הגדולה של הז'אנר כרוכות בגורמים רבים, וברור שדין הטראש המשובח של "ספרטקוס" אינו כדין התחכום המרובד של "מד מן". יש צופים שמתפּקדים לשם האסקפיזם של הסטים המושקעים והתלבושות המרהיבות, ואילו אחרים באים בשביל ההתבוננות בתקופה מורכבת מהעבר, לרוב תקופה של שינוי חברתי מהותי, כדי שתאמר באמצעותה משהו על העולם כפי שהוא היום. זה עשוי להתבטא בהיבטים הכי קטנים, כמו העובדה שחצי מהעלילות היו נמחקות לו היו מכשירים סלולריים בתקופות הללו, אבל כמובן גם בדברים יסודיים יותר.
מעניין להיווכח שישנו אלמנט מסוים הנוכח בחלק הארי של הדרמות הללו: מלחמה. קרבות בפועל כמו ב"ספרטקוס", מלחמה קרה כמו ב-The Americans, אבל בעיקר – הצל הכבד של השפעותיה. אנשים שבורים ב"אימפריית הטיילת", כאלה שבעקבותיה חייהם השתנו לבלי היכר ב"גיהנום על גלגלים", כאלה שיקיריהם לוחמים בה כמו ב"אחוזת דאונטון" ועוד ועוד. בסופו של דבר, המבט-לאחור שמציעות הסדרות הללו ממחיש את כברת הדרך שעבר העולם מאז, אך גם את העובדה שלא תמיד התקדמנו.
—